"שמעון ביטון" / רעות אביב

 / 

"יהודה היקר,

 

בתחילת כתה ט', כשרק הצטרפת אלינו, ניסית להעביר אלינו בכל דרך אפשרית את המסר הבא –

תלמיד אני לא מוכן להיות!

ואנחנו, הזמנו אותך להיות חניך.

 

בסוף שנה שעברה, שאלתי אותך אם תתן לי להיות המחנכת שלך, אם תסכים להיות חניך.

במחצית הזו, אנו הולכים במעגלים, כאלו שלא נגמרים, מעגלים של קשר שנקשר, קשר בין חניך למחנך, קשר בין מחנכת לחניך.

 

לכל אדם יש את המערה הקטנה שלו, קירות המערה נבנים אט אט עם החיים - והחיים מביאים איתם מגוון של חוויות, חלקן משמחות, חלקן קשות ועצובות. יש משהו מתעתע במערה הפנימית הזו. קירות המערה מגנים על הנפש שלנו מפני רוחות סוערות, מפני חום קיצוני, מפני אנשים.

אבל לפעמים, הקירות האלו חוסמים אותנו, הנפש רוצה לצאת, לשבת ליד נפש אחרת והיא מתקשה, רוצה לשבור את הקירות, לקלף אתם אט אט, וזה מפחיד ומרגש ביחד.

 

השנה, התחלנו יחד, לקלף את הקירות, לאט ובזהירות.

יש בך קסם יהודה, בכל פעם שהגעת אלינו לתיכון, הארת את החדר באור מיוחד.

עם החיוך הגדול, והלב הרגיש והעיניים החכמות והבוגרות.

 

תלמיד, אנחנו לא נרצה שתהיה.

אתה חניך.

אתה חשוב לנו, ויש לך מקום גדול איתנו בתיכון – להיות בו שמח, עצוב, חלש, מאושר. מקום להיות בו מה שתרצה להיות.

 

ואנחנו כאן, איתך, מושיטים לך יד מחוץ למערה,

עליך אנחנו לא מוותרים ופשוט אוהבים."

 

לפני כשבועיים ישבתי עם יהודה והקראתי לו את תיבת התהודה שלו, רגע לפני שהסעתי אותו חזרה אל תוך המערה שלו, חזרה לבית בקרית-ים.

כשסיימתי להקריא לו, הוא הסתכל עליי וחייך, ואמר "חזק".

בנסיעה ברכב, הוא התכנס אל תוך עצמו למשך כמה דקות ארוכות של שתיקה, ואז ביקש לשמוע שיר, שהוא ממש בטוח שאני אוהב, שיר שהוא אוהב לשמוע כשהוא לבד, כשעצוב לו.

הקשבנו לשיר ביחד, והשיחה ביננו התגברה, וקפצה מנושא לאסוציאציה, לחיוך. הגענו לבית שלו, עצרתי את הרכב, ויהודה המשיך לדבר, ולדבר, ולדבר – הסתכלתי לרגע על השעה בפלאפון, כי עוד רגע כבר אני צריכה להתחיל מפגש בקבוצה, ויהודה, הוא רגיש, קולט הכל – הסתכלתי על השעה, לרגע קל לא הייתי איתו,  והוא התכנס בחזרה, וכמעט וברח בריצה מהרכב.

ככל שאני מכירה יותר את יהודה כך גדלה האהבה שלי, וכך גם גדל התסכול והייאוש.

לפעמים אני מרגישה כמו בזירת היאבקות, ולפעמים כמו בריקוד.

 

הולכת איתו כמו במעגלים
אינסופיים
של הנפש
פחד - נקודת התחלה
סקרנות - הקו מתעגל
שתיקה
ניצוץ
התאהבות - כבר חצי מעגל
קוצים, חומה, בחירה, היקשרות
ידיים חשופות, נאחזות, נוגעות
חשיפה
קילוף
התרחקות
הגנה
חיפוש

 

אתמול, ממש הלכתי איתו במעגלים.

מאז הפעם האחרונה שהקראתי לו את תיבת התהודה שלו, הוא שוב לא הגיע. כמעט כל יום אני מתקשרת, או שולחת הודעות -

 

אני: בוקר טוב, אתה ער?
אני: תתקשר כשאתה מתעורר
אני: אז מה אתה אומר, נראה אותך מחר? אתה חסר כאן
אני: בוקר טוב, נראה אותך היום? הבטחת
אני: נעלמת לי
יהודה: חס וחלילה

 

הנפש מפרפרת, הוא ענה

אני: אז אראה אותך מחר?

שוב שתיקה

מתקשרת על הבוקר, הפעם עונה. קובעת איתו שאבוא אליו, חלאס.

יהודה: בן צבי 21 א

אחרי כמה דקות

יהודה: תמר
אין לי כח
לא רוצה
לא רוצה שתבואי

למה זה יעזור?
לא רוצה
תראי אותי מחר
אבוא מחר לבצפר
אבל למה את באה?

יא עקשנית

אני רוצה לישון
נווו תמררררר

 

תמר: אצלך עוד כמה דק, זה בסדר שאתה עצבני, לעלות?

יהודה: כע

 

אני נכנסת לאוטו וחושבת על מה בכלל אני רוצה לדבר איתו? חייבת להיות ישירה איתו. מה אני רוצה בשבילו? ממנו? באמת מה זה יעזור?... לא הכנתי שום דבר, ודי לחוצה, פשוט באה ככה, כמו שאני.

יש ביהודה כל כך הרבה והחיים שלו הם כל כך מעט.

למדתי להיות קשובה לעיניים שלו, אני מבינה שאני צריכה לבוא פתוחה לכל האופציות האפשריות, להביא איתי שירים, סיפורים, קלפים, ורוב הזמן לוותר על הכל ופשוט להכנס לשיחה, בלי לדעת לאן היא תיקח אותנו.

 

אני עולה למעלה. קומה שישית. מוצאת אותו יושב בפינה שלו, בחדר מדרגות, חשוך, מסריח. מתיישבת לצידו. יש שמש בחוץ והיא קוראת לי, לוחשת לי להוציא אותו החוצה, בחשכה הזו לא נקלף שום דבר.

 

"יאללה, בוא נצא החוצה לעשן, מה אתה אומר? "

 

פה, יהודה נראה אחר, קודר, רציני, בלי העיניים המחייכות. העיניים שלו כבויות.

אנחנו מתחילים לרדת אט אט בשש הקומות ואני כמעט מקבלת סחרחורת מהירידה, מהעיקולים, מהעיגולים. בקומה הרביעית יהודה מתחיל סוף סוף לדבר, מספר על יום כיפור הקודם, על משחקי הכס, כל קומה והחשכה מתבהרת.

 

מגיעים למטה, ומתחילים ללכת, לא סגורה לאן, זה המרחב שלו, והוא יחליט.

 

"יודע מתי היית פעם אחרונה בתיכון?"

"תכלס, לא"

"לפני שבועיים בערך"

"הא, זה לא הכי גרוע שלי"

 

החיוך שלו מתחיל להאיר את הפנים

 

"מה אתה אומר על זה?"

"לא יודע, שאני אעשה מה שאני רוצה"

 

השיחות ביננו תמיד מתחילות במרחק, בקשיחות ב"מה תעשי לי" הזה

 

"אתה מצליח לדמיין את השנתיים הקרובות? איך נמשיך ככה?"

"למה שנתיים? מה, כבר נגמרה השנה?"

"נשארו לה עוד 3 חודשים…"

"וואי, איך הזמן עף"

"מה היית מייעץ לי לומר לך?"

"תגידי לי לעשות מה שבזין שלי"

 

ממשיכים בקו ישר, יודעת שאין לי הרבה הזדמנויות לעשות עיקולים ופניות עם יהודה, צריכה למצוא  את הדרך, לפניית פרסה.

 

"עזוב אותך. רוצה לספר לך על חניך שלי, אחר לגמרי, קוראים לו שמעון ביטון"

"שמעון ביטון, שם חזק, בטח את רוצה להגיד שהוא מהמם"

"הוא מהמם, זה ברור. אבל רוצה לספר לך קצת עליו"

"נו"

"הכרתי אותו שנה שעברה"

"ובטח כבר ישר ידעת שיש לו מלא פוטנציאל"

"תכלס, לא. לא הכרתי אותו. ביום הראשון של הלימודים, הושבתי את כולם כזה במעגלים, יודע איפה

הוא ישב?"

"בצד, צייר."

 

העיניים שלו נזכרות, נפתחות.

 

"הוא באמת ישב בצד, לא נראה לי שהוא צייר"

"הוא צייר, נשבע לך"

"כנראה אתה מכיר אותו טוב, אז הוא היה בצד, ואני תופסת מעצמי מחנכת טובה וכאלה, אז באתי אליו

בזמן הפעילות, ושאלתי אותו מה קורה איתו? יכול לנחש מה הוא אמר לי?"

"אמר לך שזה לא מתאים לו"

"נכון, וסיפר לי מלא סיפורי אימה על מה הוא עשה בבית ספר הקודם, נראה לי שהוא רצה להפחיד אותי"

"נכון, זוכר. כאילו, לא אני זוכר, שמעון זוכר"

 

פונים שוב שמאלה, כמעט חצי מעגל.

 

"ובמשך הזמן, למדתי להכיר אותו, את שמעון - בן אדם שיש לו יכולת למידה מדהימה, סקרן, יודע לצייר,   לגלף, עף עם המחשבות, עם קצת בלאגנים בלב ובבית"

 

העיניים נעצבות.

 

"ואז, קרה מקרה, והצבתי לו גבולות, ותכניות אישיות, ומאותו הרגע, שמעון פשוט הסתגר, התכנס, הפסיק להגיע. וזה לא שהוא רק הפסיק להגיע לבית ספר. הוא פשוט הפסיק לצאת מהבית"

 

מגיעים לנקודה ממנה יצאנו, העיניים שלו חשופות, מקשיבות, וממשיכים ללכת.

 

"אני אגיד לך מה קרה לשמעון הזה, לא היה לו מחשב אף פעם, הוא גר אצל סבתא שלו, הכל היה ארוז, לא היה לו כלום, ופתאום הביאו לו מחשב, והיה לו חסך מטורף, אז הוא התחיל לשחק ולשחק, ולא הפסיק, כי הוא היה חייב לשחק. ואפילו בבית קצת אמרו לו מה איתך שמעון, זה מפחיד אותנו"

"וואלה, זה הפחיד אותם, למה לדעתך?"

"כי את יודעת, כשבנאדם לא יוצא מהבית, ולא רואה אנשים, אפשר לחשוב שאולי משהו עובר עליו, בדכאון או משהו"

"ובאמת עבר עליו משהו?"

"תראי, מה שהיה זה שסך הכל שנה בערך הוא לא יצא מהבית, ואז לאט לאט זה נרגע קצת, והוא התחיל לצאת עם החברים, אז עכשיו הכל בסדר. כאילו, יצא מהמערה"

"אתה יודע, שמעון סיפר לי, שבלילות הכי קשה לו, הוא לבד, וחושב מלא מחשבות, ובוכה, ועצוב לו. אני  לא יודעת אם באמת הכל בסדר אצלו"

"אני אגיד לך מה קורה לו בלילה, הוא חושב מלא מחשבות פילוסופיות, וכשחושבים מחשבות פילוסופיות לבד, אז זה קשה, ובאמת הכי קשה בלילה"

"איזה מחשבות למשל?"

"על המוות, מלא על המוות. ועל חברים שלי, ועל אמא שלי" (ממהר לתקן) "שלו"

 

פונים שוב שמאלה , ממשיכים למעגל שני.

 

"אבל את יודעת, הוא כבר לא חושב על זה, ההתקפי חרדה האלו עברו לו"

"איך?"

"שם בצד את המחשבות, הן עולות ואני ישר קובר אותן"

"מדחיק? "

"לגמרי"

"זה יתפוצץ לך, אתה יודע… "

"כמו מה שקרה בפעם הקודמת? איך קראת לזה? ספוג שאין לו מקום? כשהשפריצו לו המים?"

 

הוא לרגע עוצר, מקשיב לעצמו, מדליק עוד סיגריה.

המרחב שביננו, המרחב שיצרה השיחה, הוא עדין, דליק. מחפשת את העיניים. כשיהודה מקלף שכבות, ונותן לי להיות שם לידו, בדרך כלל מגיעה סערה, או הסתגרות מהירה, ועיניים נאטמות.

במעגלים הנקשרים האינסופיים שיהודה ואני מסתובבים בהם, יש רגעים של אמת נוכחת.

 

"כשאני מעשן, אז זה גדול, אני שוכח מהכל, מכל המחשבות והבלאגנים, איך בכלל אפשר לזכור? נניח אתמול, עישנתי לי ככה ברגיל, תמיד חברים מזמינים אותי, ואז אני מסתכל על הידיים שלי, והן נהיו ענקיות, ממש, כאילו הן לא קשורות לגוף שלי, וואי, זה היה מעולה, כדאי לך לנסות, נשבע לך"

"אז, אחרי הלילה הזה, שהידיים נהיו ענקיות והעולם קצת יותר חייך אליך, מה  קורה אחרי הלילה הזה? מה קורה למחרת לך, או לשמעון?"

"מה קורה בוקר למחרת? שמעון חושב "איזה טוב הייתה לי הסטלה אתמול"

"אז הוא בטח ירצה לחזור לזה? תכלס אני מבינה את שמעון, למה הוא רוצה לעשן, לברוח מהחור השחור הזה, מחוסר המשמעות"

 

הוא שותק, אני ממשיכה.

 

"אולי נחשוב איך למלא את החיים שלך ביותר משמעות? בדברים שאתה אוהב?"

"אני יכול לעשות מה שאני רוצה, טוב לי לעשן, ולפעמים גם לא "

"אבל אתה לבד יהודה, זה קשה להיות לבד"

"אז איזו משמעות את רוצה שאני אכניס לחיים שלי? איך עושים את זה? למה את מתכוונת?"

 

המשכנו ללכת במעגלים במפגש סביב הבלוק שלו בשכונה. בכל הזמן הזה עקבתי אחר העיניים שלו. השיחה על שמעון אפשרה לו לדבר על עצמו, לספר על הלילות הקשים, על הסמים, על הכאבים. אפשרה לו להגיד ששמעון, בעצם הוא, זקוק לעוד דברים, למלא את החור הגדול שהבדידות יצרה – לפעמים יש ימים כאלו, שהבלתי נתפס קורה, מפגש של מחנכת וחניך. מרחב של מפגש. המעגל נפתח.

אבל רוב הדרך מלאה בתחושות של כמעט, של כעס אינסופי, חוסר אונים גדול בלתי נתפס, עוד הודעה, עוד טלפון, עוד שיחה שבה העיניים נאטמות, עוד שתיקות, עוד צעקות. כמו הבוקר ההוא, שהגעתי אליו כולי מלאת טוב וחדורת מוטיבציה להעיר אותו, לנער אותו.

גל של עצבים תקף אותו, צעק, זרק חפצים, עיניו כועסות, זועמות, שיערו סטור מהשינה, ואני בידיים חשופות מנסה להתקרב והוא מרחיק ומשתולל. ואני ברגעים האלו, בכלל לא מבינה מה הקטע. בשביל מה לי כל זה? כל החרא הזה שלו? בשביל מה אני צריכה את כל הכעס והעצבים וזריקות המטאטא והסבתא החולה והאמא הלא קשורה, ואת הקללות? ואת כל הדיכאון העמוק הזה? בשביל מה לי כל זה? למה לתת ללב שלי כל פעם מחדש ככה להתקמט, לצפות, להתעקש, לא לוותר, ובשביל מה? נמאס לי, כל כך הרבה פעמים כבר נמאס לי.

כוסאמק על העולם כמו שהוא צעק היום. שכל קרית ים תלך לעזאזל.

 

אורית הקב"סית שאלה אותי רגע אחרי שיצאנו מהבניין של הסבתא אם אני חושבת שהוא ידבר איתי אחרי כל זה. עניתי לה בביטחון מלא שכן.

אבל באמת, רציתי להפוך את כל סדר היוצרות, לנתץ את כל הפסלים והאלילים, להיות משוגעת ולנער את כולם, ובייחוד אותו.

רגע אחד אני מדמיינת אותו מוביל איתי מחאה, ומהפכה, מדמיינת אותו קורא איתי מרקס ומבין את הכל ויוצא איתי למלחמת מעמדות, וברגע השני מוצאת אותו מבוסס בתוך הדכאון והעבריינות של עצמו, בבוקסר על המיטה, שיער קצוץ כמו של שמשון הגיבור, מקלל את כל העולם.

 

אז בשביל מה לי כל זה? מה זו ההיקשרות הבלתי מוסברת הזו?

שני הקצוות האלו, של הדיכאון והזעם ורגעי החסד בו הוא שותף שלי למלחמת המעמדות המשותפת, הן אלו שמפעמות את התקווה בתוך הייאוש.

 

ואז הוא מתקשר.

עשר בלילה. אני כבר עמוק בתוך ההכנות ליום המחר, מנסה בכל הכוח לא לחזור למאורעות הצהריים, לא לשחזר הלוך וחזור את הצעקות שלו, את המראה של הסבתא המובסת שמעשנת סיגריה אחר סיגריה, את הבית הסגור והמעופש, ופחיות הקולה שמתגלגלות להן על הרצפה כאילו זה מקומן הטבעי.

ואז הוא מתקשר.

אני עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה, ואז עוד אחת, ולא יודעת מהן המילים הראשונות שאגיד.

"הלו"

"בוקר טוב"

"עכשיו זה באמת בוקר טוב"

"ישנת מלא זמן"

"כן…"

"אתה זוכר מה קרה בצהריים?"

"זוכר, בקושי זוכר. לא יכולתי פשוט להתעורר, והשתגעתי, לא שלטתי"

"אז מה נעשה יהודה, ניתן עוד ניסיון? "למה אתה תמיד במאבק איתי, מתנגד... מה אתה מבקש בזה? אתה רוצה שאני אוותר? שאפסיק להתעקש? טוב לך שאני מתעקשת?"

"כן אל תוותרי, אני צריך שתתעקשי"

"אני אמשיך, אבל למה המאבק? תנסה להיות נחמד. תביט בי, אני לטובתך, תשחרר טיפה"

"כי קשה לי. קשה לי תמר"

 

 

היום , אחרי שהערתי אותו שוב, וקיבלתי מטר של קללות על העולם, הוא שלח לי את ההודעה הבאה:

 

יהודה: אני יותר מידי שמח על זה שאת עקשנית.

 

עוד סיפורים ויצירות

ללכת אל החניכים שלי / אודי יעקב

ללכת אל הרחוב, הרחוב בנפש, הרחוב הפיזי, הרחוב המאיים, המטלטל, המקסים, השקוף והמופקר. הרחוב המשתק והרועש, הרחוב החי, הצבעוני והדיס-הרמוני. הרחוב המדמם, החשוך והרחוק ממבטם של מבוגרים. ללכת אל הרחוב שהחניכים שלי בו, ואל הרחוב שנמצא בהם, בתוכם, וגם לשוב.

לקריאה »

הפדגוגיה
החברתית