תפריט
תפריט
/
כמה אנחנו יודעות מה מתחולל בנפשה של חניכה?
לפני כמה שנים כשסיימתי יב עם הקבוצה שלי כתבתי שיר על החניכים האבודים שלי, בתוכם חניכה אבודה אחת, שנעלמה לי למשך כמעט כל שנת היב ועשתה לי חיים קשים קשים כל השנים
שירה
בשיר כתבתי עליה כך:
"את שטורקת לי דלתות
עושה לי הפרדות
מהפכות ותהפוכות
בנפשי
מפחדת מאהבה"
וואו, שירה, כמה פחדתי ממך
נעלבתי, התחמקתי, הסתערתי.
*
אז הבאתי כלב לבן שלי, להגביר את השמחה בבית ובלב שלו, כלב גדול עם מלא אנרגיות, חום כזה עם קצת לבן ועיניים מחייכות. הוא למד לאהוב את הים כמו שאני אוהבת והוא מוציא אותי לטיולים של רגע לפני השקיעה בחוף שמוקדש רק לכלבים. אני יושבת לי שם כל יום מול הים, הוא משחק ואני נרגעת, חושבת.
באחד הימים כבר רציתי להתקפל ושרקתי לכלב, נאבקתי ומשכתי אותו שיתקדם כבר לעבר היציאה ושמעתי קריאה לעברי "אני לא מאמינה שאני רואה אותך כאן". הרמתי את העיניים וראיתי את שירה.
הסתערתי.
חיבקתי אותה חזק חזק, לא האמנתי שפגשתי אותה כאן מכל המקומות.
לא מאמינה שפוגשת אותה בכלל.
והיא, חיבקה אותי חזרה, חיבוק חזק.
*
תמיד רציתי לנער את שירה מהעקשנות שלה, מכוח ההתנגדות שלה, ממשחקי הכבוד, מהפרנציפים, מהטיפוס הגבוה גבוה על צמרות עצים שאפילו סולם מכבי האש לא יכל להוריד אותה, רק היא עצמה.
היא הייתה כדור אש שורף שחי בתוך קונכייה.
והייתה לה את הרגישות הזו, לראות את החברים שלה, להיות החברה הכי נאמנה, להיות זו שברגעי הקושי מרימה את כל הקבוצה.
זו שממשיכה את משימת הכתיבה עוד שעה אחרי כולם, כי היא כותבת בזהירות, וחושבת, ובכתב קטן, ועם אמת גלויה.
לקח לה שנתיים עד שהיא הסכימה שאקרא את הדברים שהיא כותבת.
הייתה פעם אחת, ביום ההולדת שלה, שהיא לא רצתה לחגוג, לא הייתה מוכנה לשאת את תשומת הלב, ובקבוצה היינו חוגגים, מרעיפים אהבה.
דיברנו עם המשפחה שלה, אחיה הגדול ואבא שלה החליטו לעשות לה הפתעה והביאו עוגה מהממת, וחטיפים לכל הקבוצה ומלא בקבוקי שתייה ובלוני הליום בקיצור – חגיגה.
שירה ברחה מהכיתה, הסתתרה באחת מפינות התיכון, כשאחיה התקרב אליה היא צרחה עליו.
כשאני התקרבתי העיניים שלה שלחו אליי אש יוקדת.
הקבוצה מחכה בכיתה לשירה, והיא בשלה.
כועסת.
תכלס, כמה ידעתי על שירה? היא סיפרה מעט. לא הייתה מהדברניות.
עם חברים היא ישבה שעות והקשיבה להם, עזרה להם, הרימה אותם, דחפה אותם.
איתנו, מעט.
בשנת יב, היא התעלמה ממני לחלוטין, ובאיזשהו שלב הסתגרה בבית. היא אמרה שהיא כועסת, היא כעסה מלא.
אחרי אינספור הודעות, שיחות טלפון, שיחות ביננו, החלטנו להפסיק להיות מנומסים ולהגיע אליה הביתה.
וואי, כמה חטפנו על זה.
היא ברחה מהבית, לא הייתה מוכנה לראות אותנו, אמא שלה אירחה אותנו במבוכה ובהרבה חוסר אונים.
"מה אני אעשה איתה? מה היא תעשה עם עצמה? איזה עתיד יהיה לה?" היא שאלה בפנים כואבות.
מה חשבנו שעובר לה בראש?
*
"מה איתך שירוש?" שאלתי בזהירות
העיניים שלה נדלקות "את לא מאמינה רעות, מצאתי עבודה חדשה, ואני ממש בזה. יש לי צוות, שכולם בו שווים, נשבעת לך שאין היררכיה. בהתחלה נפגשנו בזום, וזה הרים אותי ממש, ואז הם קבעו פגישה ברעננה, ומה אני אגיד לך רעות, את מכירה אותי, בחיים לא חשבתי שאני אקח את האוטו ואסע. אבל נסעתי. וזה היה מטורף. איזה אנשים טובים. עשינו ארוחת צבעים, ומשחקים, וזה ממש הזכיר לי את התיכון, ויש לי בוסית, שהיא החונכת שלי והיא…"
והיא פשוט לא הפסיקה לספר, ולדבר, על העבודה החדשה, על הכלב שאימצה, ולאט לאט גלשה למקומות אחרים, דיברה על המשפחה, על בר המצווה שהיא מימנה לאח שלה מהכסף שלה, והשמלה היפה שקנתה לאמא, ועל הסוסים שלה בחווה, כאילו רק חיכתה לספר ולדבר.
"וואו, שירה, כמה שאני גאה בך. איזה כוחות. את תמיד היית אדם עם עוצמות כל כך גדולות, אני פשוט לא מאמינה שאנחנו ככה פה ביחד, זה משוגע".
"וזה לא סתם ככה", היא ממשיכה, בחצי חיוך "את יודעת, עכשיו אני על כדורים, אני מטפלת בעצמי. לקחתי את עצמי בידיים".
"וואי מאמי, לא הכרתי. כל הכבוד ל…" עוד לא סיימתי את המשפט והיא כבר ממשיכה "כן, אני גם אשפזתי את עצמי לכמה חודשים. את זוכרת ביב שלא באתי? "
"בטח שזוכרת, עשית לי את המוות..." העברתי בראש את כל הפעמים שבהן נכנסתי לכיתה והיא יצאה בטריקת דלת, את ההליכות המהירות שלי אחריה, צועקת עליה שאני אוהבת אותה "אני אוהבת אותך ובגלל זה אני רוצה שתכנסי למפגש, את חשובה, את חשובה, נו שירה, יאללה בואי, אבל למה את לא באה?" והיא מאיימת וכועסת, תופסת אותי על מילים, על מעשים, כותבת לי הודעות קשות או מתעלמת במשך שבועות, ואז פתאום מגיעה ומתמסרת וכותבת ומחייכת ומציירת, כמה תהפוכות.
"לכולם, לא היה לי אמון באף אחד, לא יכולתי. בטח לא לכאלה כמוך שנפתחתי בפניהם. את אמרת לי שאת אוהבת אותי ולא האמנתי. לא יכולתי להיות לידך, זה שרט אותי. ונכנסתי לדיכאון, אבל לא דיברתי, ואף אחד לא ראה, גם לא ההורים, הכל נאגר בפנים בפנים, כמעט התפוצצתי. היה לי טוב בתיכון, אני יודעת עכשיו, אבל לא רציתי לחיות. נשארתי בחדר, לא יצאתי, פשוט לא רציתי לחיות. את הכאפה קיבלתי עם רון. כשרון התאבד לקחתי את זה קשה, אפילו באתי לתיכון כשזה קרה. זה נתן לי כאפה. אמרתי לעצמי, שאני לא יכולה להיות כמוהו, שאני חייבת לתת להורים שלי הזדמנות להילחם על החיים שלי, שלא ירגישו שלא ניסו. הייתי רגע מלהיות כמו רון. אז זה נתן לי כאפה, והתחלתי לדבר. להוציא. וזה היה קשה..."
היא דיברה ואני בכיתי.
הלם.
בזה היא הייתה? חשבתי שהיא כועסת, שעלתה על העץ ולא יודעת לרדת. ידעתי שהיא במצוקה, ולא הפסקתי לנסות, אבל הייתי בהלם, בעצבות גדולה.
תהום נפערת בין מה שידעתי והרגשתי, במאבק שבו ניסיתי שלא לוותר עליה, לבין מה שעבר עליה שם בחדר הסגור.
"בזכות רון אני חיה".
"ואני עדיין נאבקת, אני נאבקת על החיים שלי. אני זוכרת שטרקתי לך את כל הדלתות, פשוט לא יכולתי אחרת".
שתינו עצרנו, הבטנו על הכלבים שלנו שמשחקים יחד על החוף.
בזכות רון אני בחיים.
שני חניכים
אחד הלך בתעלה הצרה שהובילה אותו לאובדן.
האחרת הוציאה את ראשה מהמים ולקחה נשימה אל החיים, צעד אחד צעד.
נפרדנו בעוד חיבוק חזק, ואמרנו שאנחנו חייבות עוד להיפגש, ואמרתי לה שאני אוהבת אותה.
"אני אוהבת אותך מלא שירה, אני גאה בך, אני מאמינה בך, בכוחות שלך. את חזקה בטירוף!"
החניכים האבודים שלי.
אתה שאני אוהבת בככות הוויתך
במי שנבראת להיות כשהעיניים נפקחות לרווחה
בהקשבה
גומעות את העולם
את שמשתחררת לאיטך
צוחקת צחוק גדול
משמיעה את קולך למרחק
אתה שהולך אחריי לכל מקום מוציא עצמך לדעת בסבך הנפש הפצועה רוצה להיות אהוב נאהב
את שמהרגע הראשון שנאתי
ואהבתי בו זמנית
שנמקת לך אל תוך עולם השממון וברחת ממשפחתך
היום ראיתי את שנבראת להיות
את שביקשת ממני בלילה בו התחילה הקבוצה
להשיל את המסיכה מולי
רוצה שתכירי אותי
ביקשת
והגשת לי את האש היוקדת שלך
ואמרת לי
זאת אני
את שטורקת לי דלתות
עושה לי הפרדות
מהפכות ותהפוכות
בנפשי
מפחדת מאהבה
אתה
שמחייך אליי כל בוקר
מאיר לי את הלב
ממיס לי את הלב
ואז הורס
שובר
מפרק
מתעצבן
אתם כולכם
לו ידעתם
איך באישון הלילה
המחשבות
והחלומות
נלכדות בכם
לו ידעתם
כמה לא האמנתי
שהלב יפתח שוב
למפגש
אז אני אתכם
ואתם איתי
בוראים לנו
את הקשרים
המיוחדים
שאין כמותם
חניך מחנכת חניכה
קבוצה
של חניכים אבודים
חזקים
ויפים
ללכת אל הרחוב, הרחוב בנפש, הרחוב הפיזי, הרחוב המאיים, המטלטל, המקסים, השקוף והמופקר. הרחוב המשתק והרועש, הרחוב החי, הצבעוני והדיס-הרמוני. הרחוב המדמם, החשוך והרחוק ממבטם של מבוגרים. ללכת אל הרחוב שהחניכים שלי בו, ואל הרחוב שנמצא בהם, בתוכם, וגם לשוב.
בסוף שנה שעברה, שאלתי אותך אם תתן לי להיות המחנכת שלך, אם תסכים להיות חניך.
במחצית הזו, אנו הולכים במעגלים, כאלו שלא נגמרים, מעגלים של קשר שנקשר, קשר בין חניך למחנך, קשר בין מחנכת לחניך.