סיפורים מקבוצת קקטוס

"שני, תצטרף אלינו למשחק בבקשה. אני ממש מתעקשת." אחת מהן מתיישבת על ידי בזמן חצר. אני מסתכל על הקבוצה משחקת.

"למה, מישהו רב עם מישהו? אתם לא מסתדרים?"

אני שואל. מתעייף מראש מהאינטרקציה הקרובה.

"לא, מה פתאום. אנחנו משחקים מחבואים וזה ממש כיף. פשוט נראה לי שאתה יושב כאן לבד ויהיה לך יותר כיף איתנו."

רגעים כאלה שמזכירים לי למה אני עושה את מה שאני עושה.

"מה זה יעזור לי לחזור לכיתה?" הוא שואל בכעס. "גם ככה אתה תתקשר לאמא שלי היום והיא תכעס עליי, נכון? אז אם אתה כבר מתקשר אליה למה לי להכנס? מה אני גם אהיה בשיעור וגם תתקשר, מה אני פראייר?"

הרעשים מבעד לדלת הכיתה מזכירים לי שאני צריך לחזור. אחרי שהוא צעק, קילל, קם וישב ורץ הוא יצא בהפגנתיות מהשיעור.

שאר הילדים ניסו להמשיך את המילים החדשות באנגלית שלמדנו. הוא לא פתח את החוברת בכלל.

"אני אתייעץ עם אמא, אתה צודק." אני עונה. "כי היה לנו סיכום, לשלושתינו, שאם קשה לך אנחנו מדברים. אבל אם תבחר להכנס, ולהיות חלק, בשיחה שלנו נוכל להגיד יחד שלמרות הקושי בסוף מצאת כוח ובחרת לבוא."

הוא לא השתכנע, קילל אותי קללה מתוסכלת ורץ.

-

בסוף היום, על יד השער, ניגשתי אליו.

"שומע?" אני שואל, "רוצה אולי שנדבר?"

"לא. מה יש לי לדבר איתך?" הוא רוטן.

"אם תרצה. אז אני אוהב אותך, ואכפת לי ממך, ואני פה. אז - אם תרצה תדבר איתי."

"תדבר איתי אתה." הוא החזיר בכעס. "למה תמיד אני?"

"שאלתי ולא רצית לדבר." אני משתדל לשמור על חיוך, העייפות מורגשת בגוף, "אם תרצה, אני כאן."

-

חמש דקות אחר כך אני מקבל שיחת טלפון.

"אני רוצה לדבר" הוא אומר. "תוכל לבוא ליד השער האחורי?"

אנחנו מתיישבים על ספסל בצל והוא תולה בי מבט קשה.

"אני, זה.." הוא משתתק.

"תגיד חבר. תסתכל על העיניים שלי רגע, אני לא כועס."

הוא מחייך.

"אני מצטער נו. זה פשוט שקשה לי באנגלית אז אני מעדיף להפריע ולברוח."

"אבל אתה יודע שאתה תמיד יכול לבקש עזרה, נכון?"

"כן, אבל אפשר בסוד? כי אני מתבייש."

אנחנו מסכימים על שני סימנים סודיים. אחד שמסמן לי שהוא רוצה עזרה וצריך את תשומת הלב שלי, והשני - סימן כזה שאומר לו שהוא נעלם לי, ואני רוצה לבקש שיחזור.

אנחנו מסכמים את השיחה בכיף הסודי שלנו ומיד אחריו בחיבוק.

"רק עוד דבר אחד" אני אומר לו רגע לפני שאנחנו מתפצלים, "שמת לב שאפילו לא פתחת את החוברת היום? לא ניסית, ישר החלטת שקשה. אני מציע שלפני שנתייאש, ננסה. ביחד. מה דעתך?"

הוא רץ אליי שוב לחיבוק ומבטיח לנסות לעשות את המשימה מהכיתה.

"ומה אם יהיה לך קשה?" אני שואל, "מה תעשה אם תתקע?"

"אני אשלח לך תמונה שלי עושה את הסימן בוואצפ, בסדר?" הוא צועק, ורץ אל שאר החברים על יד השער.

"פעם אחת רבתי עם מישהו והעיניים שלי התחילו לבכות ואני לא רציתי."

בני השתיים-עשרה במעגל משתתקים. הילד-נער ממשיך לשתף.

"זה היה לפני איזה חודש אולי, בפארק שלא ליד הבית שלי. איזה ילד צחק עליי ואמר לי מילים מגעילות, כאילו קילל, ואני לא רציתי לבכות בכלל אבל בכיתי."

במפגשים שלי עם קבוצת הבנים במהלך השנה אנחנו מדברים על התבגרות ועל השינויים הגופניים שהיא מביאה איתה, על האופן שבו אנחנו מרגישים ולמה ועל הדברים שאנחנו מצופים לעשות ולהיות.

אני תוהה לרגע מאיזה סוג השאלה הזו. יש שאלות שהן – "שני, ספר לי מה קורה בגוף שלי ולמה" ויש כאלה אחרות שהן – "שני, תסביר לי למה אני מרגיש מה שאני מרגיש".

אנחנו מתייחסים יחד לחוויה הזו.

"מי עוד הרגיש ככה מתי שהוא? שהוא בוכה והוא לא היה רוצה לבכות?" אני שואל. אצבעות מורמות בחדר הקטן.

"למה שלא נבכה? מה יקרה אם נבכה?"

"יגידו שאני בת." אומר ילד-נער גבוה מהצד השמאלי של המעגל. "בן, הוא צריך להיות חזק. ואם יודעים עליך מה אתה מרגיש, אז אתה נותן להם כוח."

הם מזדהים.

"זה מעצבן." אומר הראשון, "כי באמת לא רציתי לבכות שני. ידעתי שזה לא בסדר שאני בוכה, ותוך כדי שאני בוכה אני חושב שהתחלתי לבכות על זה שאני בוכה. כאילו, מה לא בסדר איתי, אתה מבין?"

"בטח שאני מבין." אני עונה. "כמה מכם שמעו פעם כשהם בכו, 'למה אתה בוכה – מה אתה בת?', או אולי – 'איזה פחדן אתה, מה אתה כוסית?'. מכירים את זה?"

הם מהנהנים.

"זה מלמד אותנו שני דברים לפחות, הדבר הזה." אני ממשיך, "הראשון הוא – שלבכות זה לא בסדר, ומצופה מאיתנו להפסיק. אולי כי זה חלש, אולי כי זה נותן כוח לאחרים עלינו כמו שאמרת." הילד-נער הגבוה מרכין מעט את הראש. אולי זה שהאמירה על חולשה מחוברת אליו פתאום קשה לו.

"הדבר השני שזה מלמד אותנו – אחרי שהבנו שזה לא בסדר לבכות, זה שזה לבנות. ולבנים אסור להרגיש, או להיות חלשים כי זה לא מספיק 'גברי' אולי. כאילו שמי שבוכה הוא פחות בן."

לשיחה אחרת, אני כותב לעצמי בראש, זה מלמד אותנו גם שזה לא בסדר להיות בת, או 'כמו בת'.

"זה מה שאני אומר!" הוא צועק. "אני נשבע שלא רציתי לבכות, אז איך אני עוצר את זה? ולמה בכיתי בכלל?"

הם תולים בי מבטים שואלים. נראה שהם מצפים ממני לאיזו נוסחה או מתכון כדי להפסיק לבכות או להרגיש. אני מחייך.

"אתה בוכה כי אתה מרגיש, ואתה מחובר לרגשות שלך. גם כשהראש יודע שזה לא מה שהוא היה רוצה עכשיו, הרגש ממלא אותנו – ולפעמים הוא מתפרץ. לפעמים בצורת דמעות." אני עונה. "וזה דבר חזק מאוד, להרגיש. לדעת מה אני מרגיש. להסכים להיפגע. זה אומר שאני נמצא במצב של אמת עם עצמי, ולא עובד על עצמי או מנתק את עצמי."

"אז איך מי שלא בוכה, הגברים, הגדולים. לא בוכה? מה הם עושים?" מישהו מהם שואל.

"הרבה אנשים נכנעים לזה, אתה יודע? מחליטים להשקיע מאמץ בלהקשיח את הלב, או לספר לעצמם שלהרגיש זה חלש. מנתקים ממה שאנחנו מרגישים. אני חושב שלהיות אמיץ זה להרגיש את מה שאתה מרגיש, בלי לפחד מעצמך. ולהתמודד." אני עונה. הם לוקחים רגע כדי לחשוב על זה.

-

"אתה בוכה לפעמים, שני?" הוא ניגש אליי כשהקבוצה מתפזרת.

"בטח." אני עונה.

"זהו, כי גם אני בוכה לפעמים ותמיד חשבתי שזה דבר חלש. אבל נראה לי שעכשיו אני פחות אכעס על עצמי כשאני בוכה."

"יופי זה חשוב." אני אומר. "ואל תשכח שמותר לשתף. שזה טוב להגיד לאחרים מה אתה מרגיש, שלא חייב להשאר עם זה לבד."

הוא אומר תודה ולהתראות ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחבקים חיבוק-כיף כזה של בנים, עם הטפיחה על הגב והכל, והוא חוזר אל החברים בקבוצה.

וכשהוא בקצה המסדרון הוא מסתובב אליי ואומר –

"אני מרגיש שמח, שני! תודה!" הוא צוחק, "אמרת לי לשתף!"

ביום שלישי בערב התקשר אליי אחד החניכים שלי. השעה הייתה מאוחרת יחסית, ובן השמונה ביקש סליחה שהתקשר.

"אני.. סליחה על השעה. אבל הייתי חייב להגיד לך משהו עכשיו." הוא ביקש.

"בטח." עניתי, "מה קורה?"

"אתה זוכר שרבתי איתו לפני החופשה? שאנחנו רבים כבר הרבה?" הוא שאל. לפעמים אני מופתע מהשאלות שהם מעלים, כאילו יש סיכוי שהייתי יכול לשכוח. במשך ימים התעסקנו בעיקר בריב בין שניהם.

"אני זוכר, כן. החופשה עזרה לך קצת לחשוב על זה?" שאלתי.

"כן.. אני.. לא יודע. לפעמים שאני תוך כדי ריב, אני לא מצליח לעצור ועכשיו היה כמה ימים לעצור, אז עצרתי לחשוב." הוא ענה.

"אז אני מניח שאתה מתקשר כי אתה רוצה לסיים את הריב איתו."

"כן, נו." הוא עונה ואני מרגיש שהוא נלחץ קצת, כאילו אני דוחק בו. אני מחליט להוריד את הקצב, לשאול פחות שאלות ולתת לו לשתף פשוט במה שהוא רוצה. אחרי דקה ארוכה הוא חוזר לדבר.

"אני קניתי לו חולצה, זה עם דמויות מהתוכנית שהוא אוהב. גם כתבתי פתק. אני רוצה שאתה תתן לו, בשמי, מחר בבית ספר. בסדר?"

אני מתמוגג. כמעט ושואל למה אני צריך להעניק לו את החולצה ולא הוא, אבל הוא ממשיך לדבר. מזכיר לי שקיבלתי החלטה לדבר פחות ולהקשיב יותר.

"אני צריך שתעזור לי ותעשה את זה כי לא קל לי. בסדר? אתה יכול?"

אני מספר שבימי רביעי אני לומד במכללה ואוכל לעזור לו עם זה בחמישי. הוא בוחר לחכות לי עם המתנה.

"תודה שני, וסליחה על השעה." הוא אומר בסיום השיחה.

"תתקשר תמיד. ותודה שאתה מחכה לי לחמישי. אני אשמח שנעשה את זה יחד."

-

היום הוא הגיש לי שקית ובה החולצה והפתק.

"תתן לו?" הוא שואל.

"כן." עניתי, "אתה רוצה לעשות את זה איתי?"

"לא. לא." הוא חותך. "אני רוצה שאתה תביא לו. ואני לא רוצה לראות את התגובה שלו. רק אחר כך."

אני קורא לחבר השני למסדרון מחוץ לכיתה ונותן לו את השקית.

הוא קורא את הפתק בשקט ואחר כך בוחן כל אחת מהדמויות האהובות עליו על החולצה.

"זה, זה הוא הביא?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "הוא מתבייש לתת לך בעצמו, נראה לי. הוא ביקש שאני אעביר."

"זה כל הדמויות שאני אוהב." הוא מחייך.

כשהוא נכנס לכיתה מחזיק בשקית הם מסתכלים אחד על השני לרגע.

"אתה רוצה אולי להגיד לו משהו?" אני שואל את מקבל המתנה, הוא אומר תודה קצרה ומתיישב בחזרה.

נראה שמשהו ביניהם נרגע, למרות שלא ככה דמיינתי את הרגע הזה. קיוויתי לאיזו שיחה, או כריתת ברית מחודשת בין שני החברים שרבו והתרחקו. אולי איזה חיבוק קטן.

"הוא אהב את זה." ניגש אליי הראשון בביטחון.

"נראה לי שגם. הוא אמר משהו מעבר לתודה הקצרה קודם?" שאלתי.

"לא, לא. אבל קצת שיחקנו ואני יודע במאה אחוז שהוא אהב."

וכשישבתי עם עצמי וניסיתי להבין איך הוא כל-כך בטוח שמישהו אהב מחווה שלו בלי לקבל פידבק מילולי, עבר מולי החבר לבוש בחולצה החדשה שלו.

יש משהו בהם, בשניים האלה ספציפית - שמתקשה לתקשר במילים. אז הם מתרגמים את הכעס לידיים לפעמים או לובשים חולצה במקום לגשת ולהגיד "זו מחווה מרגשת בעיני", וזה בא אולי מאותו המקום - אין לי מספיק מילים כדי להביע את מה שאני מרגיש עכשיו, או אני לא יודע איך להשתמש בהן כמו שהייתי רוצה.

ודווקא שניהם, אחרי כל מה שהם העבירו אחד את השני, תקשרו היום בלי מילים את השיחה הכי יפה שראיתי ביניהם בשנה האחרונה.

זה העביר שקית עם מתנה, זה לבש אותה. הסכמה כזו שפתרנו משהו, בלי לרצות להתעמת.

זה מלמד אותי על המילים שאני משתמש בהן איתם, וכמה פעמים אפשר היה שאני אשתוק לרגע ואולי רק אסמן אם היד. אולי רק אחייך.

איך אפשר לעשות שיחה בעוד אופנים.

כשאני, אתה ואמא שלך קובעים לשיחה אתה בדרך כלל נשמע מפוחד. משהו בלהזמין את ההורים לשיחה נשמע כאילו אתה אשם במשהו.

האמת היא שביקשתי שניפגש כי גם אמא וגם אני אוהבים אותך מאוד ורוצים לחשוב איתך יחד מה יהיה לך טוב.

אתמול הבנת את זה. אתמול נשמעת מתרגש.

הנוכחות שלה מרגיעה אותך ומאפשרת לנו להגיד אחד לשני דברים שלא הצלחנו בלעדיה.

אחרי שאתמול בבוקר היה קשה, ואלים, והייתי צריך לבקש ממנה לבוא לאסוף אותך - השיחה בערב הייתה מחזקת. בשביל שלושתינו.

כמו שלושה חברים ותיקים, שותפים למסע, הסכמנו מחדש שיש פה אהבה ללא תנאים. שאם טעינו מותר להתנצל ויש מקום לסלוח.

וככה, כששאלת בתסכול "למה תמיד אני אשם?" ואני עניתי "אתה לא אשם. אתה אחראי על המעשים שלך. גם אני אחראי, בגלל זה התקשרתי לבקש ממך סליחה", אמרת "אה. נכון." וצחקת והוספת "סולח."

והבוקר הזה, שנפתח בחיוך, ובמפגש משותף של שלושתינו הזכיר לי כמה דברים, אז אני כותב לי אותם שלא אשכח -

1. אתה לא אשם אף פעם, גם כשאני לא מצליח להתמודד. הדברים שאתה מפגיש אותי איתם בי; לפעמים חוסר הביטחון, או התחושה שאני לא יודע איך, הם שלי ואני צריך להתמודד איתם.

2. כשאני אחראי, אני מוכרח לקחת אחריות. אם פגעתי בך, גם אם בטעות, אז נפגעת. "העיקר הכוונה" לא תופס.

3. כשמבוגרים מבקשים סליחה מילדים, ילדים נזכרים שגם המבוגרים הם ילדים. שאין לנו את כל התשובות, שאנחנו טועים ומפשלים ומפספסים את זה בדיוק כמוכם, ושמותר לנו לבקש סליחה ולנסות שוב.

כשילדים בוחרים לסלוח למבוגרים, הסליחה הזו היא כנה ויפה. אפשר היה לשמוע בקול שלך אתמול בערב ולראות על הפנים שלך הבוקר איך האבן ירדה לך מהלב. אני הרגשתי את אותו הדבר.

4. יש לאנשים שאוהבים אותנו הרבה במשותף, כי הם אוהבים אותנו. אמא ואני יכולים לא להסכים ולהתרגז, אבל בשורה התחתונה - שנינו אוהבים אותך מאוד ורוצים בטובתך, ואהבה למישהו מקרבת בין שני אנשים יותר מהרבה מאוד דברים אחרים.

5. אהבה ללא תנאים. גבולות, כן. כללים והסכמות, כל הזמן. כל מה שצריך כדי לשמור עליך ועל החברים בקבוצה.

אבל אהבה ללא תנאים. כשנעים - אהבה, וכשקשה - אהבה, וכשסתם, לא מתייחסים במיוחד - אהבה. תמיד תמיד אהבה, שאי אפשר לפקפק בקיומה. זה הביטחון הכי גדול שאפשר להעניק לילד, ובכלל למישהו. לא משנה מה יקרה - אני אוהב.

-

וחיוכים

ולחיצות ידיים וכיף של בוקר

וללכת יחד לכיתה

ובדיחות קטנות כאלה

המקומות שבהם אתה מוודא שאני איתך. אני רוצה לזכור אותם, לזהות אותם, ולאשר לך בכל פעם שאתה מבקש אישור.

אתה לא לבד.

"אתה נראה עצוב. אתה בסדר?" ניגשת אליי בת שמונה בחולצה אפורה.

"אמ. כן. אני באמת קצת עצוב הבוקר." אני עונה, מופתע מהזיהוי. "מה, רואים עליי?"

"העיניים שלך מנצנצות." היא מחייכת ומגישה לי את הפופאיט שלה. "זה קורה לי גם ואז אני משחקת עד שזה עובר. קח."

וזה שניגש להראות לי את הציורים שלו של המקומות הכי יפים בישראל

וזה שביקש חיבוק

וזה שהראה לי את הצעצוע החדש

שהכניסו אותי במשפט לעולם שלהם, או ביקשו במשפט להכנס לעולם שלי הבוקר. כל אלה עושים מהמפגש שלנו אמיתי אמיתי, ויפה ומכוער ומעייף ונעים אבל בעיקר במציאות ולא באיזו ארץ חלום דמיונית.

לחלוק חיים. עם בני שמונה. ככה.

היום יום שָׁנִי וזה אומר שאני שוב זוכה להיות חניך בבית הספר "ניצנים" המתחדש! החניכים שלי (בני השמונה) הופכים להיות המחנכים שלי ומלמדים אותי כל מיני דברים!

אז את הבוקר של היום האהוב עליי בשבוע פתחתי בשיעור פארקור, המשכתי ללימודי רוסית וסיימתי באימון כדורגל.

"יש לי רעיון מושלם." המורה לפארקור מודיע אחרי שסיימנו לעשות חימום, "אני אגיד לך שם של תרגיל 'באנגלית'. אחר כך נלמד אותו. אחר כך תלמד אותי איך כותבים את זה באנגלית ומה זה אומר."

"אתה המחנך. אתה מחליט." אני עונה ועוטה את הכפפות על הידיים.

"אז מה שנעשה." הוא מדלג לרגע ונעמד מול המכשול הראשון שלנו. "שים לב, למילים ולתנועות. זה דרופ."

"די-אר-או-פי" אני מאיית והוא מהנן. רגע אחר כך התחלנו לקפוץ ולרוץ בחצר בית הספר.

-

המורה שלי לרוסית בחר שנשב הפעם בפנים ולא בחצר כמו שעשינו בשיעור הקודם.

"הרבה הסחות דעת. ילדים משחקים. ואתה היום לומד אותיות." הוא מצהיר ואני נענה.

עשרים דקות אחרי זה ואני כבר כותב מילים.

"כן!" הוא צועק בהתרגשות. "ארבוז! אבטיח! אני יכול לקרוא את זה! אתה כתבת את זה ואני יכול לקרוא את זה!"

הוא מוחא כפיים ואנחנו ממשיכים למילים הבאות. לאט לאט השפה נהיית ברורה יותר.

"זוכר שאמרתי לך שאתה תבין אותי יותר אם תבין רוסית? אז עכשיו אתה מבין, נכון?"

"אני לומד." אני מהנהן. "לאט לאט."

"כן." הוא מצייר וי גדול במחברת רוסית שלי ומוסיף "מעולה!" ברוסית, ואז מיד, כאילו שכח, מצייר בתחתית העמוד את דגל רוסיה. שלא אשכח איך הוא נראה.

"ספסיבה." אני עונה והוא צוחק. "פקה." הוא מחייך ועולה במדרגות.

-

"תשמע, אתה ממש משתפר." המאמן בן השמונה מחזיר לי את הכדור. "עכשיו תנסה לכוון יותר. תשתמש בפס של הרגל, כמו שלמדנו פעם שעברה."

בין בעיטה לבעיטה הוא מלמד אותי את ההיסטוריה של המשחק, ועל שוערים ישראלים גדולים, ואיך עושים הטעייה כדי לבלבל את מי שעומד מולי.

"כשתהיה שחקן, יקראו לך רק פרוכטמן. לשחקנים יש רק שם משפחה." הוא אומר ואנחנו מחקים שדרני טלוויזיה אומרים את השמות שלנו אחרי שהבקענו שער.

"עכשיו סיכום. כי נגמר הזמן ואני רוצה לעלות ליום הולדת לחברה." הוא מושיב אותי על ספסל. "אתה ממש משתפר. אני רוצה להאמין שהתאמנת גם בבית. גם יש לך יותר ביטחון, רואים."

"זה אתה לימדת אותי לא לפחד מהכדור."

"כן. יופי. היה מעולה. שבוע הבא באותה שעה, כן?"

"בטח. אני לא יכול לחכות." חייכתי כשהוא רץ לכיוון מסיבת היום הולדת.

בכל יום הם מלמדים אותי משהו, אבל בימי שני המפגש הוא כזה במכוון. והם מלמדים ביצירתיות כזו, שאין לי מילים להסביר אותה, ולפעמים שני נושאים בו זמנית; כמו בעיטה והיסטוריה, או קפיצות ואנגלית.

ומעבר לפארקור או לרוסית, הם לימדו אותי היום משוב והערכה. ואיך אפשר להעצים חניך שלך בכמה מילים. כמו "אני רואה את התהליך שלך" או "שמתי לב למאמץ", או פשוט "תראה איזה יופי של התקדמות."

בתמונה - מילים ואותיות שלמדתי היום. ודגל רוסיה קטן ופרצוף מחייך אחד, שהעלה לי חיוך כן יותר מזה שדמיינתי שיגיע.

בימי שָׁנִי אני הופך להיות חניך בית הספר "ניצנים" המתחדש,  ורשימת השיעורים הפרטיים שממלאת את המערכת שלי ארוכה ומרשימה.

אחד החניכים מלמד אותי פארקור (הבאנו מראש כפפות בתיקים), אחד מלמד אותי כדורגל ("אף פעם לא שיחקתי ואולי אתה תצליח ללמד אותי?") ואחר מלמד אותי רוסית.

וזה מרגש אותי במיוחד.

כי הם בנו את השיעורים מראש בבית ("נתחיל בגלגול פשוט", "תכף נעשה חימום", "שיעור ראשון – מילים בסיסיות. אבל קודם נצייר את דגל רוסיה"), והביאו חומרים ועזרים, והתרגשו לקראת ההזדמנות להיפגש וללמוד.

והקסם הזה, שהוא באמת קסם, של עיניים נוצצות של ילד שרוצה לפגוש אותך, לתת לך משהו ולקבל משהו – אין לו תחליף ואני התגעגעתי אליו כל כך.

"עכשיו," אני אומר,  "אני לרגע שוב המחנך, ואני אלמד אותך להיות מורה. חשוב מאוד שנעשה סיכום, שתזכיר לי מה למדנו, מה היה טוב ומה אפשר לשפר, ושתגיד מה נעשה בשבוע הבא כדי ליצור התרגשות."

"אתה כותב יפה מאוד. לומד במהירות." עונה לי המחנך בן השמונה שמלמד אותי רוסית, "והיה לי מאוד כיף איתך. בשבוע הבא נלמד על נובי גוד."

"בסדר גמור." אני מקפל את המחברת לתיק, והוא עוצר אותי ומבקש שנראה אותה למחנכת נוספת, כדי שתתגאה בי.  "היה לי ממש כיף היום." אני מוסיף.

"גם לי. שיעור מצויין." הוא מחזיר ברצינות ומיד מחייך.

"נו שני, איך הייתי?"

"היית אחלה. הכי אחלה בעולם."