ללכת אל החניכים שלי / אודי יעקב

ללכת אל החניכים שלי.

ללכת אל. להסכים להתארח בעולם של דמדומים, לא ברור אם שקיעה או זריחה, אם חשוך או מואר.

להיכנע לגילוי המפתיע שלא ניתן ליישב את הסתירות והן חדות מאוד.

ללכת אל הרחוב, הרחוב בנפש, הרחוב הפיזי, הרחוב המאיים, המטלטל, המקסים, השקוף והמופקר. הרחוב המשתק והרועש, הרחוב החי, הצבעוני והדיס-הרמוני. הרחוב המדמם, החשוך והרחוק ממבטם של מבוגרים. ללכת אל הרחוב שהחניכים שלי בו, ואל הרחוב שנמצא בהם, בתוכם, וגם לשוב.

להסכים לעשות את הצעד אל, ואז עוד צעד מהוסס. ללכת על חוד התער שבין הפנים והחוץ. ללכת אל, מצויד במעט תקווה, לגלות את שבירותה ועדינותה ולחזור ולגלות את כוחה גם במקום בו כלל לא ציפית למצוא. ללכת אל – לשמוע. לראות. להרגיש. איך זה שם. כשאתה איתם. כשאת איתם, בתוך החיים שלהם. מי את בעצם?

פחד הופך לענווה. ריחוק הופך לסקרנות. תשובות הופכות לשאלות. רגעי ייאוש, זעם, הכרת תודה ופליאה מתקיימים כמעט באותו זמן ומצב.

אז מה יש שם, אחרי הכל? אם היית יודע מה יהיה, מה יקרה, האם היית הולך? כנראה שלא. ובכל זאת – מה יצא מכל זה? מה קרה שם, האם זה שווה את כל הכאב התסכול וחוסר האונים?

אולי, כאשר הלכת אל, חומת ריחוק כבדה ובלתי נראית נסדקה. משהו בה התרכך. ממדים נפגשו, עולמות שונים נגעו. להרף עין, נוצר אותו דבר, שהוא אולי תמצית כל מה שטוב ויפה וראוי בהדרכה. אולי כל זה קרה, ועוד משהו מעבר למילים. אפשר להישבע שהיתה שם אותה איכות חד פעמית חולפת אבל מהפכת ששווה משהו באמת.

הצעדים שעשינו מהשער אל השכונה. הצעדים שעשינו מהשכונה פנימה. הצעדים אל מבטה של החניכה. אל חדרי המדרגות. אל הבתים. הצעדים שהופכים אותנו למדריכים.

הזכות המרה, הכואבת והמופלאה להיות חלק ממשי מחייהם של חניכי, עד הרגע שבו נשכח מי הזמין את מי ואיפה.

הזכות ללכת איתו, בשבילים שלו, בסמטאות החשוכות ובעדינות שפורחת לפתע בחייו של החניך שלי.

ללכת איתו, לעיתים עד הסוף.

שורף, כועס, קרוע, חורק ומתפורר, ועם זאת מלא תודה על עצם הזכות הזו, להיות מדריך, להיות מדריכה כזו, ללכת אליו, אליה, אליהם, ולשוב אל החברות שלי, ומחר שוב לצאת.