עולם החומרים משני התודעה ומצב הרוח חוזר ועולה במסגרת המפגש החינוכי עם חניכות וחניכים מתבגרים בדרור בתי חינוך. במהלך השנים האחרונות התפתחה גישה עקרונית להתייחסות והתמודדות עם מרחב זה שחשוב להכיר.
הנקודה המרכזית והחשובה ביותר היא לנסות ולהגדיל ככל האפשר את ממד המפגש החינוכי ומתוכו גם חינוך והדרכה עם עולם זה, ולעשות כל מאמץ שלא לצמצם את הנגיעות בו לטיפול משמעתי או פורמלי בלבד.
אנו מציעים לתפוס את המרחב הזה כמרחב של למידה, של מפגש עם עוד פנים בחוויית החיים של חניכות וחניכים על אף הקושי והכאב העשויים להתגלות שם, כמקום להגדיל בו את המגע ואת האמון, ולבסוף, כמקום שבו יכולה להתחדד בעומק החלופה שאנו מציעים לחיים שיש בהם מפגש חי, יוצר וממשי עם העולם ועם בני אדם ללא תלות יומיומית בחומרים כלשהם.
מניסיוננו, בתוך ההתמודדות החינוכית עם המרחב הזה בחיים של החניכים והחניכות שלנו קיימים בדרך כלל שלושה רבדים:
- הרובד החינוכי – כל אותם מפגשים עם חניכים ועם הורים, שיחות, מפגשים, למידה ורעיונות שייוולדו מתוך המפגשים שלנו עם עולם זה ובעיקר הפגישה הבלתי אמצעית שלנו עם עולמם הנסתר מהעין של חניכות וחניכים והשאלה מה אנו עושים שם? מה אומרים, מה שותקים ומה ואיך פועלים. בתוך הרובד החינוכי מתקיימים עולמות רבים כגון היכרות עם עולם החומרים, מפגש עם מקומות עמוקים בחיי החניך, הממד החברתי שמקיף את עולם החומרים, למידה, שיחה, מפגש עם עולם הטיפול ופעולה לצידו ועוד. ביסודו, הרובד החינוכי שאנו מציעים מבוסס על המוכנות לסדוק ולו במעט את חומת הגבול בין העולמות - עולם הנוער ועולם המבוגרים. המוכנות של המחנכת לצעוד לכיוון עולמו של החניך תוך אי ידיעה ומבוכה (זוהי גם תנועה במרחב וגם תנועה בזמן ובעיקר תנועה נפשית של נוכחות ומוכנות להתארח בעולם לא מוכר עבורה) היא לב העניין. ללא תנועה כזו, אנו נשארים בתחומי השיח הידועים מראש.
- הרובד האישי שלנו – ביוגרפיית המפגש שלנו עם חומרים והמקום בו אנו כמחנכים ומחנכות אך בעיקר כבני אדם בוגרים מצויים ביחס למרחב הזה - החוויה האישית, הערכית והחברתית שלנו כלפיו, המשיכה או ההימנעות שלנו ממנו, החשש או הסקרנות, החוויות שלנו כחברים או בני משפחה של אנשים שהתנסו או מתנסים במפגש קשה או מיטיב עם חומרים, הידע שלנו על הנושא ומידת המוכנות ללמידה ולהעמקה בו וכן גם מידת מוכנותנו להקיף ולראות דרך זוויות מבט נוספות שפחות מוכרות לנו מהתנסויותינו האישיות.
- הרובד החוקי והפורמלי - הממד החוקי, המשמעתי, הממסדי והמערכתי, קרי כל אותן פעולות שאנו נדרשים או מחליטים לעשות כמערכת פורמלית או כמקום חינוכי הפועל במסגרת החוק ובמסגרת היותנו בתי ספר, פנימיות או מסגרות חינוך אחרות המקיימות קשר פורמלי ואחר עם הסביבה.
בכל מקרה ובכל מצב יתערבבו כמעט ללא הכר שלושת הרבדים הללו (לעיתים הם משלימים אך לעיתים מתגלה סתירה), ולכן חשוב להבין אותם ולהצליח לנווט בצורה בהירה ומודעת ככל האפשר בתוכם ובעיקר לנסות ולומר מראש מהו התו שיוביל את אופן ההתמודדות שלנו וכיצד ליצור איזון נבחר בין שלושתם.
להלן כמה נקודות שמהוות מעין בסיס וכיוון תפיסתי שבעיננו חשוב לעבור דרכן כאשר נכנסים לעיסוק בנושא כמחנכים ומחנכות בבתי ספר, פנימיות או מועדונים שכונתיים:
- הניסיון לשנות מצב רוח באמצעות חומר איננו עניין חדש ואיננו אופייני רק לחניכינו. זוהי תופעה אנושית רחבה ששורשיה בבסיס ההיסטוריה האנושית, שיש לה עומקים והיבטים תרבותיים, מעמדיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים וערכיים. כעקרון, אנו תופסים את נושא השימוש בחומרים ככזה ולא כבעיה אישית או "בחירה חופשית" של נער או נערה.
- ביחס לכך, השימוש הקבוע (מעבר להתנסויות בודדות שמקורן בסקרנות או שימוש מזדמן בסיטואציות חברתיות) בחומרים לשינוי מצב רוח בקרב בני נוער וצעירים שמצב חייהם וחוויית חייהם מלחיצה, מלאת חרדות, מערערת, מבלבלת, קשה, או מתסכלת הוא עניין כמעט צפוי מראש. למעשה, במציאות שכזו אי שימוש בחומרים (חוקיים ולא חוקיים) אמור להפתיע אותנו.
- בהמשך לכך, וכעמדה ערכית וביקורתית שחיוני לפתח, חשוב לראות שאנו חיים בתוך תרבות נאו-קפיטליסטית שיוצרת אפקט עמוק של תחרות, לחץ, בדידות, חרדה ודיכאון בספירה החברתית והבין-אישית, זאת לצד דימויים אשלייתיים עוצמתיים של אושר, חופש, סיפוק אינסופי, רווחה וחיים נטולי דאגות. שימוש בחומרים בתרבות שכזו לא אמור להפתיע, לבטח עבור אלו שנדחקים הצידה במרוץ הבלתי אפשרי הזה.
- עבור לא מעט מהחניכים שלנו, שימוש בחומרים הוא מענה מיידי לכאב. הצורך לענות על כאב ולשככו חייב להיות מובן עבורנו. כל ניסיון להחליף את שיכוך הכאב באמצעים אחרים חייב להיעשות בענווה, תוך הבנה שלעיתים עבור נער או נערה מסוימים שימוש בחומר כזה או אחר נחווה כחלופה היחידה, ושלילתו או שיפוטיות כלפיו מבטא ביטוי מוכח לניתוק של עולם המבוגרים מהחווייה הבלתי נסבלת של הנעורים.
- לפיכך, וביחס לכך שרבות מחניכותנו חוות את החיים ככאלו, נושא השימוש בחומרים איננו 'עניין קצה' אלא אמור להיות תחום עיסוק יומיומי עבורנו ומהווה חלק ממשי ורחב מהמפגש החינוכי, זאת בדומה לשאלות מתחום המיניות והמגדר או יחסים חברתיים.
- מאידך, ברור שחלקים מסוימים מתחום השימוש בחומרים נעשה בסתר או מכיל סביבו ובתוכו מצבים טעונים ולעיתים מפחידים, סיכוניים, מושכים והרפתקניים וכן הלאה. ולפיכך נדרשת מאתנו מיומנות הדרכתית והחלטיות רבה במוכנות להיכנס לתוכו וכן יכולת לנווט ולעמוד במצבים שבהם יש סתירות, דילמות ואי בהירות. ללא מוכנות כזו לא יתרחש תהליך חינוכי אלא רק טיפול משמעתי ו/או הפניה לטיפול נפשי.
- כמדריכים ומדריכות, אנחנו לא משטרה. תפקידנו איננו לאכוף, לבלוש, לחלץ הודאות באשמה או להביא הוכחות. תפקידנו הוא חינוכי, הדרכתי.
- אנחנו לא אנשי טיפול. תפקידנו איננו לאתר בנפש החניך את הסיבות האישיות והנפשיות או החולשות שהביאו לשימוש בחומר ולתקן אותן. תפקידנו הוא חינוכי, הדרכתי.
- מרכז התפקיד החינוכי וההדרכתי שלנו הוא זה: יצירת תהליך ארוך ועמוק שבמרכזו עומדת היכולת להרגיש ולחיות באופן עמוק עם העולם והמציאות גם ללא תלות יומיומית בחומרים. קרי, מרכז תפקידנו איננו שלילת השימוש בחומר ומלחמה בו, אלא יצירת חלופה תרבותית שבמרכזה 'מפגש' חי וחיוני עם העולם.
- תהליך שכזה מחייב סבלנות רבה והבנה שהתחנכות ולמידת האופציה למפגש עם העולם ללא חומרים תהיה איטית ותתרחש בשלב הראשון לצד שימוש בחומרים ולא במקומם וכן הבנה ברורה עד כמה קשה לחיות היום במציאות באופן כזה לבטח לבני נוער שנסיבות חייהם אינן פשוטות.
- תהליך שכזה חייב לכלול הכרות עמוקה שלנו עם עולם החומרים, עם עולמם של חניכנו, בניית תהליכי למידה משמעותיים וגם מוכנות מתמדת להיחשף לעולם הזה ולפתח מיומנות לפעול בתוכו.
- תהליך שכזה חייב לכלול התנסויות משמעותיות במפגשים מיטיבים כאלו עם העולם – חברות, למידה, טיולים, סמינרים, הדרכה, משימה, משחק, קבוצה, קהילה ובית, ופרשנות מתמדת של התנסויות אלו כחלופה אפשרית ומאוחר יותר נבחרת לתרבות הקיימת.
- תהליך שכזה איננו חד-כיווני והוא מתבסס על יצירה של צוותים משותפים למחנכות וחניכים שלוקחים על עצמם העמקה ויצירה של תרבות אחרת במקום. הוא מחייב אותנו לא רק ללמד ולחנך כי אם גם ללמוד מחניכינו.
- אנו מציעים כי אמת המידה המרכזית להצלחתו של התהליך החינוכי תהיה עד כמה הצליחה להתגבש חלופה ממשית ומודעת לחניך ולחניכה לשימוש בחומרים בתקופת שהותם אצלנו. והרבה פחות מידת השימוש או תכיפותו בהתחלה ובסיום התהליך החינוכי.
נקודות שחשוב להזכיר לעצמנו:
- חשוב לזכור, שבראש מעיננו תמיד יהיה שלומם של חניכותנו וחניכנו. מבחינה זו אנו חייבים לדייק את מרחבי הסיכון המרכזיים והקשים ביותר. בראשם יהיה לרוב אלכוהול שהשימוש בו נגיש, רחב, יומיומי ומאוד מסוכן (אלכוהול מעורב ב60% ממקרי האלימות ובאחוזים מבהילים בפגיעות מיניות). לצדו יהיה שימוש בסמי פיצוציות שהרכבם הכימי מסכן חיים, ושימוש בחומרים בסביבה מסכנת חיים או סביבה שיש בה סיכון גבוה לפגיעה מינית. על נקודות אלו אנו חייבים לעמוד ובהם לעסוק. עלינו להיות חדים, יציבים וערים ולנסות לא לעסוק בשוליים במקום בעיקר.
- ברמת הכוונה והפעולה החינוכית - בתי הספר שלנו חייבים להיות נקיים מחומרים. עלינו לעמוד על כך. ההצדקה העמוקה לכך היא עצם קיומו של המקום והאפשרות שלו לסייע, לעזור ולתמוך בבני נוער בהווה ובעתיד ולהוות מקום בטוח עד כמה שניתן שמייצר חלופה אמיתית. אין לסכן את קיומו, לבטח במציאות שבה גם כך המקומות שלנו נתפסים כבלתי שגרתיים. שימוש בחומרים בתוך בתי ספר או חברות נוער שולל את עצם יכולתם להוות מקום מיטיב מבחינה חינוכית, חברתית וערכית. עלינו להבהיר זאת לכל חניך וחניכה ולדרוש מהם לקבל עקרון זה.
- קיימת סתירה עמוקה וכמעט בלתי ניתנת לישוב במסרים סביב קנאביס - "וויד", בשנים האחרונות. לצד 'סם מסוכן' ובלתי חוקי הקנאביס מקבל נוכחות גוברת והולכת סביב טיפולים רפואיים, שיכוך כאב והקלה על טראומה, לחץ וחרדה ומתקבל כשגרת חיים בקרב ציבור נורמטיבי, פעיל ומתפקד. שינויים בחקיקה ומדיניות אי הפללה מעורפלת רק מוסיפים לסתירה זו. חשוב להבין כי שינויים אלו מייצרים אצל חניכינו בלבול רב וחוסר בהירות. גם המערכות השונות (החל מהמשטרה דרך מערכת הבריאות והחינוך) אינן יודעות להתייחס לשינויים אלו והמדיניות סביב קנאביס והשימוש בו איננה ברורה ומשתנה ללא הרף.
מבחינה שפתית עלינו לדייק את השפה והמושגים ולגייס אותם לבסיס תפיסתנו ולא לתת למילים קיימות שמגיעות מעולם השיטור או מעולם הרשות למלחמה בסמים לעצב תפיסה חינוכית שלמה שקשורה למפגש עם העולם. לצורך העניין:
- סמים – גראס/וויד – לנסות לומר בפשטות 'החניך עישן גראס/וויד' ולא 'החניכים השתמשו בסמים'. הכותרת הכללית 'סמים' איננה אומרת דבר והיא כוללת בתוכה הרואין יחד עם גראס. היא מרחיקה התמודדות.
- מכור/משתמש/מתנסה/נפגש עם חומר – לא לקפוץ מידית לאמירה שיש לי חניך או חניכים 'מכורים' לסמים. זו כותרת שלרוב לא מקדמת התמודדות חינוכית אלא במקרה הטוב שולחת לגמילה ובמקרה הרע מרחיקה מהתמודדות יומיומית פשוטה, יעילה ומשמעותית בסביבה החינוכית. אין זה אומר שאין ולא יהיו חניכים 'מכורים', אבל חשוב לדייק משום שכמעט בכל מקרה של התמכרות ממשית לא יהיה בכוחנו לסייע והחניך יצטרך לצאת לפחות לתקופה מהמקום. המושג "שימוש" מדויק יותר, אך עבור רוב החניכים והחניכות נכון יהיה לומר שיש להם התנסות עם חומרים או שהם נפגשים במהלך שבוע נתון עם סביבה שבה יש חומרים. עבור חניכים שחומרים, דוגמת וויד, הם חלק משגרת יומם אפשר לומר שנכון לכרגע הם נעזרים בחומרים כדי לשנות לעצמם את מצב הרוח ואת היכולת להתמודד עם אתגרי החיים. גם אם אנו חשים וחשוב שזוהי אסטרטגיה גרועה ובעייתית, ברוב המקרים עדיף לומר זאת כך ולא לפסוק ש"יש לי חניך שמכור לסמים".
- סוחר סמים/מפיץ/מחלק/מארגן – עולם ההפצה והסחר עובר שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות סביב אפליקציות וכן הלאה. כדאי לשים לב למה מתקשרת המילה 'סוחר סמים' בתודעה שלנו ולא למהר להדביק כותרת שכזו בקלות ראש. שוב, זוהי כותרת קשה מאוד ולרוב היא מבשרת את קיצה של ההתמודדות החינוכית ולא את תחילתה.
- טיפול/טיפול בהתמכרויות/תהליך חינוכי סביב מפגש עם חומרים - לעיתים, כאשר ברור לנו שחניך נעזר בחומרים על בסיס יומיומי בכדי להתמודד עם נסיבות חייו, אנו מוצאים את עצמנו אומרים שהוא זקוק לטיפול, או לטיפול בהתמכרות. זוהי אמירה שעשויה להיות נכונה במקרים מסוימים, אך היא מרחיקה התמודדות חינוכית ולעיתים מבטלת אותה לחלוטין. לצד טיפול (במקרה הצורך), נכון יהיה לומר שהחניך זקוק למפגש חינוכי אישי או לתהליך חינוכי אישי/קבוצתי סביב המפגש שלו עם חומרים וכיצד למצוא חלופות בחיים החברתיים, הרגשיים והרוחניים לשימוש כזה. בתהליך כזה, ההדרכה היא הפעולה המרכזית שמתרחשת והמחנכת היא זו שמובילה את התהליך כולו.
