"הסיפורים שאנו מספרים אינם אלא חלומות מתוכננים" ח.ל. בורחס
"אנחנו מסוגלים להבחין במבט אחד בשלוש כוסות שעל השולחן. פונס היה מבחין בכל הזמורות, האשכולות והעלים המהווים את גדר שיחי-הגפן כולה. הוא הכיר את צורתם של העננים הדרומיים בשחר יום השלושים באפריל שנת 1882, ויכול היה להשוותם עם צורת הנימים שעל כריכת ספר, אותו ראה רק פעם אחת, ועם צורת הגלים שהעלה משוט בנהר ריו-נגרו ערב הקרב בקבראצ'ו. לא היו אלה זכרונות מקוטעים: כל תמונה אופטית היתה קשורה בזכרון תחושת השרירים, מזג האוויר וכו`. הוא יכול היה לשחזר את כל החלומות, את כל ההזיות. פעם או פעמיים שחזר יום שלם – לא היה ספק בדיוקו של השחזור, אך הוא נמשך יום שלם. הוא אמר לי: "לי עצמי יש יותר זכרונות מכפי שיש לכל בני-האדם מאז ומעולם". וכן: "בחלומותי אני רואה דברים בצורה ברורה יותר מכפי שאתם רואים בהקיץ". וכן אמר, סמוך לשעת השחר: "הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו ערימת אשפה ענקית." ח.ל. בורחס, מתוך הסיפור הקצר "פונס הזכרן".
____________________________
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות. מבחינה מטאפורית אפשר לומר שלעיתים פעולה חינוכית טובה היא הצלה של דברי ערך קטנים או גדולים מתוך ערימת האשפה של הזיכרון והיכולת לתת להם מקום, אור ומשמעות. זוהי משימה לא קלה, לבטח במציאות כל כך מטלטלת וקשה. בתוך שנה שבה ימים נמתחו לשבועות וחודשים, נקלענו אל קפסולות זמן וזיכרון פרטיות וסגורות שלרוב לא נפגשות וקשה לפתוח אותן בשיחה רגילה ובמפגש חינוכי שגרתי. רגעים ותהליכים נקטעו והושהו, שבילים התפצלו ונעלמו בערפל. מאידך, הזמן הנח מתקדם – הימים עוברים, לוח השנה קיים, העונות מתחלפות ושנת הלימודים או הפעילות לכאורה מסתיימת עם בוא הקיץ.
עבור חניכים וחניכות מסוימים, כמו גם מחנכות ומדריכים, השנה כמעט ולא התחילה ולא עומדת להסתיים אלא היא בגדר הווה מתמשך שנעצר ונתקע אי שם בבאר הכבידה של האירועים. עבור אחרים זו היתה ועודנה שנה מואצת, דחוסה ומכווצת שבה נלחצו אתגרי התבגרות ונפש של מספר תקופות חיים לכדי ימים ושבועות ספורים.
יש כאלו שזוכרים את השנה דרך תאריכים או אירועים גדולים ויש שניסו להיאחז במציאות הקרובה, הזעירה והאישית ביותר.
האם השנה הזו היתה כיום אחד ארוך או כעשרים שנים נמתחות? ואולי גם וגם.
התשובה על השאלה – מה היתה וכיצד תירשם השנה הזו בחיים של חניך, ילד או ילדה, נער ונערה, נותרת חסרה ופעורה כמו בור ללא תחתית או מערבולת של אפשרויות סותרות – ונראה שעכשיו בלתי אפשרי לענות עליה, וגם לא נכון. ההתנגדות שתעלה מן הסתם לעצם הניסיון להגדיר את השנה הזו כיחידת זמן שצריך להביט עליה יחד מובנת וברורה, ויש בה אמת רבה. ועם זאת, כיתה ד' מסתיימת. כמו גם י' או יב'. מערכת החינוך על הסדירויות החקוקות בה מחייבת אותנו שוב ושוב לפעול בתוך תשתית של שנת פעילות, גם אם לא נרצה. כל מה שנותר לנו להחליט הוא האם נתייחס לכך באופן מודע ומשותף או לא. האם נשאל יחד איזו שנה עברנו, וחשוב מכך, מה עשינו בתוכה, מה היינו בתוכה.
בהמשך לכך, סיפורים רבים של ילדים בבית הספר היסודי כלל לא עוסקים במציאות הרחבה או בהגדרה הרחבה של "שנה" אלא בחלקים מאוד נקודתיים בתוכה. על השאלה איך עברו עליך החודשים האחרונים או מה עשית בכיתה ד' ילד יכול לענות "ממש טוב, קיבלתי לפני שבוע ארבע דמויות חדשות בברולסטארס" ועל השאלה על מה אתה עצוב הוא יכול לומר "שני דברים, אחד שאבא שלי היה המון במילואים והשני שנשבר לי המסך בטלפון שקנו לי".
אצל בני הנוער המציאות מורכבת יותר אך לא בהכרח שונה בהרבה. החרדה הקיומית, הכעס והאובדן עשויים לגעת בהם באופן עמוק, אישי ומטלטל אך הם יכולים להיות עסוקים בלימודים, אלכוהול ואהבה ובמה יהיה עם בחינות הבגרות באותה מידה כמו בעניין המלחמה, שנאה, נקמה וחרדה מפני הגיוס המתקרב או ציפיה לקראתו. גם אלו שחוו טראומות עמוקות ואובדן קשה יכולים לנוע בין מציאויות מקבילות ובין תחושות סותרות לחלוטין, בתוך התבגרות מואצת לצד מציאות מושהית ומוזרה שנראית כמו מצב חלום שלא מסתיים שבו הם גיבורים או ניצבים בסרט שנכפה עליהם מבחוץ.
ועם כל זאת, מלאכת החינוך עוסקת לעיתים בתקווה לאיחוי הקרעים, או בניסיון להעניק פשר, לספר סיפור אפשרי – גם אם הוא מוגבל, צנוע, ביישן ולא מתיימר. ברגעים כאלו, חשיבותו של סיפור כזה גדולה, לא רק כדי להעניק פשר, לסכם ולתאר, אלא בעיקר כדי למצוא משמעות אישית וחברתית, ומתוכה למצוא ערך וכיוון.
במציאות מעורערת ומפוצלת, סיפור כזה צריך להיות עדין מספיק ואמיתי דיו כדי לשרוד את טרלול המדומיין והפייק, שטף הרדידות ומתקפת הקלישאות. הוא גם חייב להיות יציב מספיק כדי להעניק אפשרות ליחיד להביט על עצמו מהצד במבט שיוצר ערך ומשמעות, דרך חוויה של קבוצה ומפגש. ככזה, הוא לא יכול להיות סיפור אישי-פרטני וגם לא קולקטיבי, אלא להתמקד בביניים – סיפור של זיקות. כאן כוחו, הוא ביני ובינך, ולא בי או בכולנו. לא "יחד ננצח" וגם לא אני המופרט והמנותק, האבוד והמרומה.
אם כן, ההצעה כאן היא לנסות ולראות את החודש הקרוב, פרק הסיום של שנת הלימודים, כתקופה שבה אפשר לספר סיפור משותף מתוך שלל הזיקות שיצרנו.
תמציתו של הסיפור הזה יכולה להיות – הניסיון המשמעותי של כולנו – מחנכות וחניכות, צוותים וקבוצות, ליצור מציאות מוחשית ויומיומית של פנים אל פנים, אנושיות, חברות, אחריות, רגישות, תיקון חברתי ומפגש זיקתי בתוך מציאות של מלחמה ואובדן, קריסת מגדל בבל ברמה השפתית והמטאפורית, חרדה קיומית, אובדן אמון, מתקפה על כל היסודות המחברים, עצירת הזמן ואובדן משמעות לחיים.
בסיפור כזה, מה שנמדד הוא לא ההצלחות – גודלן ומספרן, אלא ניסיון ההגשמה של האנושיות והתקווה שלא פסק. כדאי להפנות את המבט אל הכוונה, ההתעקשות וכוח ההתמדה שבעקבותיהן התרחשו אינספור רגעי חסד ומשמעות שמבטאים את המשמעות של "היות אדם" בתקופה כזו, היות קבוצה או מקום שהשתדלו בכל מאודם להיות "בית ספר לזיקה".
זהו סיפור שיכול וצריך להיות מסופר ברמת הקבוצות והצוותים, ברמת הקהילה הרחבה במקומות השונים וגם ברמת יחידים. הוא יכול לקבל גוונים ודגשים שונים בהתאם לכל קבוצה ושכבת גיל. הוא יכול להיעזר במושגים ובמילים שונות, כל עוד הוא עוסק באותו נושא.
לבסוף, זהו גם סיפור שמבקש ליצור קו נהיר דיו (לא תמיד ישר או בוהק) של זיכרון שיש בתוכו משמעות לצד אובדן, תקווה לצד יאוש ותיקון לצד הרס וחורבן. ככזה, הוא מבוסס על סתירות ולא מנסה ליישב אותן. החניך או החניכה שיאמרו לבסוף במילים שלהם משהו כמו "השנה שעברה עלי ועלינו היתה נוראית וגם גיליתי בה את עצמי ואת הכוח שלי ושלנו כקבוצה" יצליחו כנראה לבסס זיכרון מקיף ומורכב, לעיתים מנחם ומאחה, של משמעות שקיימת לצד ולעיתים לאור הצער, הפחד והכאב.
להלן כמה נקודות אחיזה שיכולות לסייע בחודש וחצי הקרובים.
- את הרעיון המרכזי של סיפור משותף לקראת סיום השנה כדאי להציף בצוות ולבקש מחברות הצוות לכתוב באופן חופשי מהו הסיפור שהיו רוצות לספר כמחנכות עם סיום השנה – גם כלפי עצמן וגם עם החניכות והחניכים. נא לשים לב – זהו לא הסיפור האישי שלי כאדם פרטי, אלא הסיפור שלי כמחנכת, חברה בצוות, אחראית על ילדים וכן הלאה. כתרגיל מקדם, אפשר לבקש מהן לדמיין מה היו אומרות לחניכות ולחניכים בקבוצה שאותה הן מדריכות באירוע הסיום של השנה על מה היינו, על מה עשינו, עם מה התמודדנו וכן הלאה. לאחר שהדברים שותפו במעגל, אפשר להוציא מתוך שלל הדברים מושגים מרכזיים ומוטיבים חשובים ומשמעותיים שאפשר ליצור מתוכם סיפור משמעותי ומוסכם – לא יותר מכמה שורות לשם התחלה. בתוך הסיפור, כדאי לחשוב על מספר מילים מרכזיות שנרצה להבליט, ואיתן לעבוד. דוגמה – חברות, תיקון, ערעור, זיקה, אחריות… לאחר מכן כדאי לפרוס את לוח השנה (אירועים, ימים לאומיים, סמינרי קבוצה, אירוע סיום…) ולבקש התייחסות לביטויים ממשיים לסיפור הזה באירועים השונים שמצפים לנו בכל רובד – קבוצות ושכבות, מגמות, המקום כולו, הורים וקהילה.
- את אותה פעולה כדאי לעשות בקבוצות ובמגמות יחד עם החניכים והחניכות. אם קיימת קבוצה מובילה של חניכות וחניכים שעוסקת בריכוז התיכון כדאי מאוד להקדיש לכך מפגש ארוך. גם צוותי קבוצות או כל פורום אחר יכול לתת לכך את הדעת. אם חניכים וחניכות שותפים בתכנון האירועים, ימי הזיכרון ואירועי סיום השנה כדאי לברר איתם יחד כיצד רוצים לבוא את הסיפור בעיניהם בימים הללו.
- חיוני להקדיש מחשבה בצוותים המרכזים ובצוות כולו על חופשת הקיץ. קשה מאוד לדמיין מצב שבו "משחררים" את החניכות והחניכים לחופשת הקיץ בתוך מציאות מלחמתית מערערת וקשה ללא תכנית מפגשים משמעותית ורצינית. מאידך קריטי לראות כיצד חברות הצוותים זוכות למנוחה משמעותית, לחיזוק ולתמיכה בתקופת הקיץ. כך או כך הפעם חשוב לתכנן את הקיץ באופן רציני ומקיף, ולשתף בכך את החניכים, המשפחות וכן הלאה.
- אירועי סיום השנה ובמיוחד הפרידה מיב' חייבים להיות מותאמים, עדינים ומחוברים לסיפור שנספר, יחד עם רגישות עצומה כלפי חניכים שמסיימים ומתגייסים לצבא כמו גם כאלו שצפויים לריקנות ושמיטת הקרקע ברמה היומיומית עם סיום ההתחנכות. עבור חניכות וחניכים שנמצאים בסיכון מוגבר מכל סיבה שהיא, הפרידה צריכה לעבור דרך תמיכה אישית מקיפה שתימשך מעבר לרגיל.
- מקום לסתירות, סיפורים שונים וחוויות שונות – בסופו של דבר, צריך להיזהר מהאחדה מלאכותית. אנשים שונים, מחנכות שונות, יספרו סיפור אחר לגמרי על השנה שחלפה, ולעיתים המרחק יהיה גדול מכל יכולת חיבור. צריך לזכור שהניסיון לספר סיפור משותף חייב לנוע מתוך הזיקות, מתוך הביניים, ולא בשם הקולקטיב, הראוי או האידיאל. גם מי שיבחר שלא לספר דבר, ולהישאר בקפסולת הזמן האישית צריך לקבל מקום וקול בתוך המעגל החברתי והאנושי. לא להאיץ, לא להכריח לומר מילים ריקות, לתת פתח, להעניק מרחב, לפעול בעדינות. ומאידך – בשום אופן לא להיעתר לסיפור של ניתוק מוחלט, של אפס מגע. מחנך יכול לומר "אני לא מוכן לספר דבר לחניכים על משמעות וערך, כי אני לא מוצא שום ערך, שום משמעות, רק כאב ואני לא יכול כרגע לומר כלום לאף אחד" ולאמירה הזו חייב להיות מקום ממשי, לא רק במבט הקבוצתי והצוותי, אלא גם בסיפור שנספר יחד. יתכן שאותו מחנך לא נמצא כרגע כדי להשתתף במהלך הזה, גם כאן – למי שנעדר כרגע יש מקום, גם אם הכיסא ריק, האדם קיים, מחכים לך, אתה חשוב והקול שלך כאן ביננו ואנחנו לוקחים על עצמנו להנכיח אותו.
