/
אפשר לתאר כושר זה מזוויות רבות, אולם המרכזית שבהן, ואולי החשובה ביותר, נוגעת ליכולתנו ואפשרותנו האנושית לצאת לרגע ממרחב תפיסתנו האישית והפרטית של המציאות, "לזנק", באופן מטאפורי, אל מרכז הווייתו של האדם העומד מולנו, ולהצליח ולו לרגע לראות את המציאות דרך מבטו הייחודי של אותו אדם. המושג "הקפה", אפוא, מתאר פעולה מעגלית רחבה שיוצאת ממני וחוזרת אלי, עוברת דרך מבטו של האדם שמולי ויוצרת את מרחב הביניים, באמצעות מה שבובר מכנה "הכוח המדמה"[1]. בובר מסביר זאת כך:
"...התכנסות נועזה, עצומת המעוף, הדורשת התעוררות חזקה של הנפש כולה, התכנסות לתוך האחרוּת. כדרכו של הכוח המדמה בכל מקום, אלא שכאן תחום עשייתי אינו כללו של האפשר, אלא האיש המתייצב לפני, הוא איש ממשי ומיוחד שיכול אני רק כך ולא אחרת לנסות ולנכח אותו לפני על שלמותו, אחדותו ויחידיותו ועל מרכזו הדינמי המגשים ומקיים כל זה חדשות לבקרים".
מתוך תיאור זה של הכוח המדמה אפשר להתחיל ולהבין את טיבה הייחודי של ההקפה. הקפה יכולה להתחיל כאקט של הזדהות אמפתית, אך פעולתה מעמיקה ונרחבת הרבה יותר, ונוגעת ליכולתי להבין ולתפוס את "מרכזו הדינמי" של האדם שמולי ואת זווית ראייתו, עמידתו והחלטותיו בתוך המציאות ברגע הנוכחי של חייו. כאשר אני פוגש אותו כך, אני יכול לנסות ולנכח אותו, קרי, לנסות ולהכיר כיצד הדברים נתפסים באופן העמוק ביותר, דרך השקפתו הייחודית כאדם שלם. ומשם, ואולי רק מתוך נקודה זו, אוכל גם להציע ולהגשים יחד עימו פעולה ממשית לשינוי במציאות החיים שלו ושלי גם יחד, או לסייע לו לפתח תשובה וכיוון לשאלה מהותית שהוא נשאל בחייו. כל זאת מתרחש ביני לבינו, מבלי לקפח או לאבד את אחיזתי שלי בממשות הנוצרת בינינו, ומבלי לאבד את קולי, את דעתי ואת נוכחותו של המרכז הדינמי שלי עצמי בתוך המפגש. נשמע מסובך? בהחלט. אך עם זאת, גם לבטח די מוכר לנו מלא מעט רגעים. במובן מסוים, כולנו ודאי פועלים כך מפעם בפעם עם חניכים וחניכות, אך המודעות והתרגול העמוק בכך הם ההופכים דפוס פעולה אינטואיטיבי וחכם לאוּמנוּת חינוכית דו-שיחית ובהירה ועקבית.
כשאני מרשה לעצמי להסתכל דרך המבט של החניכים שלי אני לרוב מתחיל לבכות. דמעה אחת עצבים. דמעה שניה עצב. דמעה שלישית השראה. זה קורה תוך שניה בערך. אני מדמיין שאני אלכסיי, שיוצא באמצע היום מבית הספר דרך הסורגים העקומים בגדר הכתומה, הכובע של המעיל הדק מסתיר את הפנים שלי ואני הולך ברחובות בלי שאף אחד שואל אותי כלום על למה ילד בכיתה ד' מסתובב עכשיו ברחוב. אני מגיע אל הבלוק שלי ומטפס דרך החלון בקומה השנייה פנימה אל הבית כי אין לי מפתח. שוב אין מה לאכול אז אני שורף איזו פיתה מהמקפיא ויושב לשחק בטלפון עד שאני נרדם. אימא שלי תחזור רק מאוחר. היא תמיד חוזרת מאוחר.
אני יכול לשנות מבט אל היבא שנשארת עד מאוחר בכל יום ועוזרת תמיד לאימא שלה לשטוף את בית הספר השכן, ומפחדת כל כך שמישהו מהילדים יראה את זה ויגלה לשאר, וגאה שהיא עוזרת, ובאותה נשימה הייתה רוצה לברוח מהכול, ופשוט להיות בבית להכין שיעורים כמו כל ילדה ולא להסתובב בשבע בערב עם מגב, לנקות חרא משירותים ולהסריח מאקונומיקה.
אני יכול להיות כל אחד מהם אם אני מרשה לעצמי. אם יש לי אומץ וכוח להביט. לא תמיד יש לי כוח ואומץ. כשאני מסתכל על העולם דרך העיניים שלהם קורים לי שני דברים. הראשון הוא שאני קצת חוזר להיות ילד. זו הרגשה של געגוע וגם קצת שמחה על זה שעברתי את זה. זו הרגשה של חום שמש, של פחד, מחשבות דביליות קלילות ואנרגיה ששולטת בי ולא אני בה. אני זוכר איך זה היה בשבילי להיות בן עשר, להסתובב, לרוץ, בעיקר לצחוק המון גם מדברים לא מצחיקים, ולדבר שטויות רק בשביל לשמוע איך הקול שלי נשמע. אני נזכר בגוף שלי שעשה כל מה שרציתי בכלל בלי מחשבה ומאמץ, ומצד שני, איך הייתי מתפרק תוך כמה דקות ונהיה חולה פתאום עם מלא חום, ואז שוב קם בריא אחרי לילה אחד. אני נזכר בפחדים שלי אז. לפחד מחושך, מלהיות לבד, מגלים גבוהים בים. והפחד הכי חזק – שיצחקו עליי מול כולם או שיגידו לי משהו בכיתה. אני נזכר כמה התביישתי ממבוגרים ואיך הרגשתי שהם משעממים, מוזרים ובלתי-מובנים, ושלא כדאי להיתקל בהם.
הדבר השני שקורה לי הוא שאני מתמלא הערצה אליהם. אל אלכסיי, היבא, טגאי, יצחק, מקס, אריקה, עידו, לכולם. אני מתמלא הערצה וזעם ועצב על כל מה שהם חווים ועוברים, ואז אני מבין ויודע שאין לי באמת בעיה עם קצת קושי ואפילו עם כאב. יש לי בעיה עם העוול והחרא, עם חוסר ההוגנות הטוטלי, עם האכזריות שזרקה אותם למצב בלתי-נסבל ולא נותנת להם שום הזדמנות, אפילו קטנה, להרים את הראש, ובסוף מאשימה אותם בהכול. וכשאני מבין את כל זה, אני עדיין כועס שאלכסיי שבר לנו את החלונות במועדון. ואני עדיין מזדעזע כשהיבא פתאום מתחילה לצרוח בלי שליטה, ואני עדיין משותק מפחד וצועק על מקס כשהוא עולה על איזה עמוד חשמל, אבל אני גם יודע. אני יודע שהם ילדים, ואני יודע שהם פאקינג נאבקים על החיים שלהם כמו חיות פצועות. ואני יודע בוודאות שצריך לעשות משפט שדה לעולם ששלח אותם למציאות הזו, ושצריך במקביל לעשות טקס פרסים, והם צריכים לקבל את כל המקומות הראשונים על עוד יום ועוד יום שהם עוברים. ואז בא לי גם לשבור את כל הקירות במועדון יחד איתם. ובא לי לצרוח בישיבה של בית הספר על כולם שאין להם צל של מושג איפה הם חיים, ובא לי לברוח עם אלכסיי דרך החור בגדר כי בשורה התחתונה זה הדבר הכי סביר לעשות לפעמים כשאתה לא יכול יותר.
בסוף, הדבר הכי מצחיק והכי ברור, זה שכל פעם שאני יודע את זה ונזכר בזה, אני מדריך. וכל פעם שאני שוכח את זה אני נהייה משהו אחר. אולי אחראי פעילות. ואני אוהב להיות מדריך. אבל זה כל כך כואב לפעמים וקשה.
וכמעט כמו בחוק טבע, בכל פעם שאני מדריך, הם איתי. וכל פעם שאני לא מדריך, הם בועטים בהכול תוך חצי שעה. וזה בערך כל הסיפור.
אם כן, יכולת הקפה זו, ניכוח אישי מקיף ומיוחד זה, הם המאפשרים לי להשפיע באופן אחראי, עמוק, ובעיקר הדדי ולא כוחני, על האדם העומד מולי. מקור השפעה זו הוא ה"ביניים" שלנו, כלומר, זו אינה רק השפעה חד-צדדית שלי עליו −גם אני נתבע לפעולה ולשינוי בתוך המפגש, גם עלי פועלת ההקפה פעולה חוזרת. פעולה חוזרת זו דורשת ממני לא פעם להעמיק את תשובתי לאדם העומד מולי וביחס לעמידתי ולאופן התייצבותי במציאות.
בהמשך לכך, עמדתי הבסיסית היא שאיני פועל מתוך שאיפה להטיל על-בן שיחי את מה שנכון בעיני, ומתוך כך לשנות אותו ולהתאים אותו לתבנית כזו או אחרת. איני מבקש להניע את בן שיחי לבצע פעולה מסוימת בלי קשר למידת אמונו בה, או לגרום לו להגיע למסקנה כלשהי מתוך צייתנות או פשרה. פעולת ההקפה מגיעה ממקום אחר בתכלית. דווקא מתוך ענוותי ומוּכנותי לחוות ולהכיר את האופן המיוחד שבו בן שיחי רואה וחווה כרגע את המציאות, דווקא מתוך היכולת לאשר את מרכזו הדינמי ואת היותו אדם שונה ממני, אני מסוגל גם להנכיח שאלות, לבקש ולדרוש דרישות עמוקות.
לבסוף, בעצם רק כך נהיה מסוגלים לעמוד לצידו של בן השיח ולסייע לו לפתח ולחזק את הכיוון הייחודי שלו בתוך מגוון השאלות מולן הוא עומד ולהשיב עליהן. המסע הדו-שיחי שלנו עימו קושר אותנו אליו בקשר של זיקה ואחריות, ומוביל אותנו ואותו להמשך הגשמה של יסוד הפגישה והזיקה במציאות. קרי, גם אני עובר שינוי, גם אני נוכח בתהליך בכל ישותי, גם אני נדרש להעמיק את הכיוון שלי ואת הגשמתו במציאות.
פעולת הקפה שכזו נעשית בין מחנך לחניך ובין מדריכה לחניכה, זאת מבלי שהקפה זו הנה הדדית במלואה – קרי המחנכת היא הפועלת את הפעולה הזו כלפי החניכה ואילו החניכה לא פועלת את אותה פעולה על המחנכת. המחנכת אוחזת בשני קצותיו של ה"ביניים", גם מצדה וגם מצד החניכה, אך החניכה נמצאת, תוך התמסרות מבחירה, רק בקצה אחד. האחריות השלמה במובן זה – היא על המחנכת. זוהי נקודה קריטית שבה המחנכת נדרשת לאחריות עליונה, חסרת פשרות. קשר חינוכי הדדי מבוסס על כך ששני הצדדים נשאלים, משיבים ומשתנים. אך חלק מתפקידה של המחנכת הוא לעולם לא לתת להדדיות זו להיות מלאה ומוחלטת. תפקידה הוא להקיף את החניכה ולשמור עליה, ולא לתת או לבקש מהחניכה להקיף אותה באופן מלא, אחרת יסוד האמון החינוכי ביניהן נשבר, ומערכת היחסים מפסיקה להיות חינוכית.
מאידך, בקרב שותפים לאותה קבוצה, בדו-שיח הדדי בין חברים או אפילו בפגישה חד-פעמית בין שני אנשים שלא הכירו קודם לכן, פעולת ההקפה יכולה להיות הדדית במלואה, וכך היא יוצרת את מה שבובר מכנה "זיקה דו-שיחית". החברים בשיחה מקיפים איש את רעהו מדי פעם בפעם, וכך מתמלא ה"ביניים" בכנות, פתיחות ונגיעה בהוויית החיים של כל אחד מהנוכחים. לבסוף, הקפה הדדית כזו גם תובעת שינוי והתפתחות מהשותפים, גם אם שינוי כזה איננו קל ותובע התמודדות ישירה עם דפוסים והרגלים. במובן זה, הקפה היא הבסיס המרכזי, גם אם לא היחיד, המאפשר התפתחות הדדית וחיים בקבוצה ובחברה ששעונה על יחסים שאינם מושתתים על כוח והיררכיה, אלא על פגישת אני-אתה. במובן החינוכי, היא מהווה את הבסיס המרכזי לכל מעשה שמבקש להעמיד חלופה רצינית למערכתיות, היררכיה, כוחנות ושרירות לב.
[1] בובר משתמש במושג "הכוח המדמה הריאלי" ובמאמר "רחק וזיקה" במושג משלים - "הדמיון המוחשי".
מניסיון שצברנו בדרור בתי חינוך, רוב המקרים של חרדות חברתיות נובעים מנסיבות חיים שונות שניתן לשנות ולשפר ולא בשל בעיה אישית, פנימית או נפשית של ילד כזה או אחר.
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית