/
במאמר זה ננסה לנתח שני מושגי מפתח בשדה החינוך והטיפול - סיכון ומצוקה.
בפדגוגיה החברתית נרצה לעשות שימוש מושכל ומודע במושגים הללו, לרתום אותם לכיוון של העמקת הקירבה אל חניכינו והכרות עם נסיבות חייהם ולא פחות חשוב מכך - להימנע עד כמה שניתן מיצירת מושגים שמרחיקים אותנו מראייה ופעולה חינוכית סביב כאב וקושי.
בשנים האחרונות אנו משתדלים לבסס את המושג מצוקה כמושג המרכזי שמתאר מצבים שונים של כאב, קושי, עוני, שוליות חברתית וכן הלאה. הבחירה להגדיר את התחום הנרחב שבו אנו עוסקים כ"מצוקה", נובעת מהצורך למצוא מושג רחב דיו, אשר יוכל לתאר את מכלול התופעות האנושיות והחברתיות הסובבות סביב תחושה וחוויה קיומית של כאב, ולא סתם כאב; אנו עוסקים באותו תחום שבו הכאב, בחיבור עם מציאות חיים כזו או אחרת, יוצרים חוויה ברורה של "עמידה על שפת מצוק" – קרי, שאותו אדם חש שהחלופות העומדות בפניו הולכות ונגמרות, האופציות אוזלות, ובעבורו מתקיימת חוויה רגעית או מתמשכת של היעדר אפשרויות וחוסר אונים.
חשוב לומר כי יש מצבים שונים של "עמידה על שפת המצוק". יש אנשים המגיעים לשם מתוך ייאוש הנובע ממצב כלכלי-חברתי. אחרים בגלל גזענות, בדידות, סיטואציה חברתית של השפלה וכאב או בשל קושי בריאותי או נפשי. רוב האנשים העומדים על אותה שפת מצוק דמיונית מרגישים חסרי ערך, שקופים וחסרי משמעות. אבל המשותף לכולם הוא שהם חווים מצב חיים בלתי-נסבל, שבו, בחלק גדול מהמקרים, אם לא יופיע כוח נגדי שיחולל תמורה כלשהי במצבם, הם לא יוכלו לבסס או לבחון חלופה חדשה. כוח נגדי כזה יכול להופיע באופנים רבים ובמגוון צורות, אך הבולטת שבהם היא התגייסותו הרגעית או המתמשכת של הזולת, אדם אחר, שמתייצב באותה נקודה באופן נוכח והדדי.
במובן הפשוט של הדימוי, "תהום" ו"מצוק" מייצגים את המקום שממנו, לפחות בחוויה של אותו אדם, אין כרגע, בשעה זו, מוצא ברור למצבו. זה אולי נשמע קיצוני וכמובן שולח אותנו למחשבות על אובדנות, אבל עמידה על שפת מצוק יכולה להיות חוויה מאוד יומיומית עבור נער או נערה רגילים לחלוטין שגילו הרגע שהם מושפלים באחת הרשתות החברתיות, שסרטון או תמונה אינטימית שלהן נשלחו בבית הספר או בשכונה, שהוריהם עוברים גירושים כואבים או שחוו דחיה חברתית מטלטלת וכואבת. גם זקן או זקנה בודדים או אנשים המתמודדים עם מחלה, נכות או בדידות מתמשכת יכולים לחוש לרגעים רבים בחייהם כנמצאים על שפת מצוק, והאפשרויות העומדות בפניהם אוזלות או לא קיימות. בקיצור, נטעה מאוד אם נדמיין ש"עמידה על קצה מצוק" הוא דימוי רלוונטי רק עבור מחשבות או מעשים אובדניים. כמעט כל אדם, ברגעים כלשהם בחייו, יכול ועשוי לחוש כך, וזוהי בשום פנים איננה חוויה אנושית נדירה.
אם כן, המושג "מצוקה" הוא מושג כולל ורחב, המכיל תחתיו את מצבי הקושי והכאב השונים – עוני, הדרה, שוּליוּת, צורך בסיסי שאיננו נענה, מחלה, כאב או סיכון. זוהי במהותה הגדרה אנושית רחבה, בלתי-מוגדרת באופן פורמלי, אלא גמישה ומסוגלת להתאים למצבי חיים שונים, זמניים או מתמשכים. במובן זה, להגדרה זו יש משמעות חברתית ופוליטית. היא מהווה חלופה למושגים פורמליים שגורים כמו "נוער בסיכון", הדוגמים באופן ברור אוכלוסיות, תחומי חיים ודפוסי התנהגות מסוימים, ובונים מתוכם הגדרה מארגנת ומערכתית. להגדרות פורמליות כאלו יש משמעות שחורגת מתחום מהסיפור האישי או המקצועי, אל תפיסות חברתיות רחבות. תפיסות אלה יוצרות, שלא במקרה, תמונת עולם שמנציחה ומבססת פערים ומרחק, ולמעשה אינה מחזקת את שוויון ערך האדם ואת התקרבותן של קבוצות שונות בחברה סביב חוויה בסיסית משותפת.
לעומת הגדרות אלו, המושג מצוקה מניח כי בכל אדם מצויה יכולת לחיים של מפגש דו-שיחי, הכולל משמעות והגשמה, כמו גם סבירות להיקלע למצבי חיים שיביאו כאב, קושי וסבל. כל אדם עשוי לחוות מצוקה בחלקים מחייו, להיאבק בה ולהשתחרר ממנה, ולהגיע אל מקום אחר של תחושת ערך ומימוש, לא רק כאקט חד פעמי, אלא לעיתים כאורח חיים מתמשך. יותר מכך – אדם יכול לחוש מצוקה בתחום מסוים בחייו, ואילו בתחום אחר הוא יכול לחוש שיש משמעות לחייו והוא חי ויוצר. וכך, המושג "מצוקה" חשוב והכרחי, בעיקר משום שהוא מתאר ומבטא בצורה גמישה חלקים חשובים מההוויה האנושית. ויותר מכך, המושג נושא מטען ערכי, שלפיו כולנו, למרות השוני הגדול בינינו, למעשה, דומים יותר, במהותנו האנושית, מאשר שונים, ואנו זקוקים יותר מכול לאותם דברים בסיסיים – תחושת ערך, מוּגנוּת, אהבה וקִרבה, משמעות ואחריות, דו-שיח עם העולם, וחיים ממשיים - לחיות באופן ממשי ונוכח.
עם כל זאת, ודווקא מתוך השוויון היסודי שמאפשר המושג "מצוקה", עלינו להפנות שוב ושוב זרקור אל עבר אותם ילדים וילדות במצוקה חברתית-כלכלית אשר חווים מילדותם עוול עמוק ומקיף. אלו ילדים וילדות אשר נתונים פעמים רבות לגזירות, מכות וכאבים מתחומים רבים, החל מהקיומיים ביותר כמו ביטחון, בריאות ומוּגנוּת, וכלה בהדרה, כישלון ותחושת שקיפות בשכונה או בבית הספר. אלו ילדים אשר עבורם המושג "מצוקה" מתאר חוויית חיים מתמשכת ועיקרית, שנדמה שלא תיגמר לעולם, ובעיקר − שלא מתקיימים לצידה אזורים של תחושת ערך, מקום ומשמעות. חייבים להתבונן על ילדות וילדים אלו במיוחד, מפני שאף שכולנו מתארחים מדי פעם בעולם המצוקה, הם תושבי קבע בה, ולעיתים קרובות הם אינם מכירים עולם אחר. כל מחנך ומחנכת ייתקלו בילדים אלו, ועלינו להחליט כיצד אנו רוצים לפעול ביחס לכך.
במשך שנים רבות, ההתייחסות המקצועית לילדים ובני נוער במצבי חיים מסכנים, קשים או מכאיבים התאפיינה בחוסר מדיניות עקבית והמשגה משותפת של גורמי מקצוע שונים במדינה. לצורך העניין, תחומים ומשרדי ממשלה שונים – חינוך, בריאות, רווחה ובטחון, הגדירו סיכון באופנים אחרים ולעיתים ילד או נער בסיכון שהוכר ככזה ע"י הרווחה, לא הוכר כנער בסיכון במערכת החינוך וכן הלאה. ב-2003 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה ציבורית, בראשות הפרופ' הלל שמיד, לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה. הועדה עמלה במשך כשנתיים והגישה את הדו"ח הסופי שלה במרץ 2006. בעקבות זאת, ב- 9 בספטמבר 2006 הממשלה החליטה על אימוץ דו"ח שמיד ועל הקמת ועדת מנכ"לים בין - משרדית אשר תהיה אחראית על יישום עיקרי המלצות הועדה הציבורית. בחודש יולי 2007 הוקמה הועדה ובהמשך, הגישה לממשלה תכנית מפורטת ליישום.
ועדת שמיד אימצה את ההגדרה של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה כ"ילדים בגילאי לידה עד 18 שנים החיים במצבים המסכנים אותם במשפחתם ובסביבתם, וכתוצאה ממצבים אלו נפגעה יכולתם לממש את זכויותיהם עפ"י האמנה לזכויות הילד בתחומים הבאים":
בהתאם להגדרה זו נבנה "סרגל סיכון" על פיו ניתן יהיה לערוך מיפוי של הילדים הנמצאים בסיכון בכל ישוב.
התכנית הלאומית קיבלה על עצמה להתייחס גם למצבים "מגבירי סיכון". מצבים אלו כוללים קשיים כלכליים, מצבי משבר במשפחה, מחלה קשה של אחד ההורים, מות הורה, פרידה, הגירה, מוגבלות, לקויות למידה, מעבר בין מסגרות וחיים בסביבה ענייה או מסכנת. ילדים החיים במצבים אלו אינם בהכרח ילדים בסיכון, אך עם זאת, ניתנה תשומת לב למצבים אלו, והם נכללו באיסוף המידע.
התכנית הלאומית הגדירה כי מספיקה בעיה אחת כדי להיכלל תחת המושג "סיכון", למרות שבעיה אחת ניתנת ברוב המקרים לטיפול באופן קל ופשוט יותר. לחלק ניכר מהילדים שאותרו יש יותר משתי בעיות ולחלקם אף למעלה מחמש.
אנו רואים חשיבות בשימוש בסיסי במחקר ובניתוח שנעשה בועדת שמיד שביקש להעניק קטגוריות כלליות, אך עם זאת בהירות וברורות לבני נוער במצוקה וסיכון. קטגוריות אלו יצרו, בפעם הראשונה בחברה הישראלית, מבט ישיר, מפוכח ובעיקר משותף על מצוקה של ילדים ובני נוער. המדינה אימצה את ההגדרות הללו ומשתמשת בהם באופן ממשי עד היום ולמעשה הן מהוות גורם מרכזי שיש להתחשב בו ולהכיר אותו לעומק גם אם לא נסכים לכל ממדיו. לדעתנו, גם בניתוח ביקורתי, הגדרות אלו נכתבו מתוך התבוננות חברתית ראויה ומקיפה וביקשו לשנות מצב מתמשך בלתי נסבל של עיוורון וחוסר עקביות. יותר מכך, ההגדרות אלו מבקשות להרחיב את המושג סיכון למצבים רבים ומגוונים, ולא לצמצם אותם או להסתירם. מכאן יוצא, שפעולתן היתה צעד בכיוון הנכון שחשוב להתחבר אליו. יחד עם זאת עלינו לשים לב לשני היבטים:
האומדן שאנו מציעים מתבסס על האומדן הקיים אך מוסיף עליו תחומים חדשים ומדייק אותו. לתחושתנו, מדובר בכלי משמעותי לבדיקה פנימית שלנו של מצבי סיכון ומצוקה ובעזרתו ניתן לקבל תמונה כללית על המציאות שמתקיימת ברמה הרחבה (הסוציולוגית) בבתי הספר. מצד שני כלי כזה לא מצליח להעניק העמקה בסיפורו של נער או נערה יחידים ואין להשתמש בו כדי להסיק מסקנות על מצבו של החניך היחיד.
הצעה לשימוש באומדן:
יש לעבור בכל קטגוריה על סעיפיה השונים. ברמת הקבוצה, צוות מחנכים יוכל לכתוב את שמות הילדים שהסעיף מאפיין אותם באופן יחסית ברור ומובהק. מן הסתם, לאורך הבדיקה, יתגלה ששמות מסוימים מופיעים במספר קטגוריות שוב ושוב. אלו הם בני נוער שחווים מצוקה מתחומים שונים ולרוב מצוקתם תהיה גם סבוכה ומורכבת יותר. מצד שני, יהיו שמות שלא יופיעו כלל לאורך הרשימה כולה. חשוב לזכור שחייהם של בני נוער אלו אינם בהכרח נפלאים וקלים, ויתכן מאוד שהם חווים כאב או קושי, אך בנקודת הזמן הנוכחית מצוקתם איננה גבוהה, או שההגדרות הקיימות אינן מדויקות מספיק.
מסקנות מתוך השימוש באומדן:
בעקרון, אנו מציעים שנקודת ההנחה שלנו תהיה שחניך או חניכה ששמם הופיע ברשימה ולו פעם אחת נמצאים במצוקה, גם אם איננה מיידית או מסכנת חיים, ויש להתייחס למצוקה זו בכל הכלים שיש ברשותנו – בפן החברתי, ההדרכתי והטיפולי. אנו מניחים שלא יהיו כאן הפתעות גדולות, אך זוהי בדיקה חשובה בהיבט אחד מרכזי והוא ההיבט הקבוצתי הרחב, הסוציולוגי. לצורך העניין, במידה ונגלה ש – 90 חניכים, לדוגמה, מתוך 130, נמצאים במצוקה, ושמתוך 90 אלו ל 30 חניכים יש למעלה מחמש מצוקות שונות המופיעות בקטגוריות שונות, נוכל להבין דבר או שניים על מצבו של בית הספר בכלל ועל אופי ההתמודדות המתבקשת והשלכותיה השונות. אם נעשה זאת לאורך מספר שנים נוכל לקבל תמונה מדויקת יחסית על מגמות שונות שמתרחשות לאורך זמן ולקבל סביבן החלטות.
האומדן:
1 .קיום פיזי, בריאות והתפתחות. תחום זה כולל:
2 .השתייכות למשפחה:
3 .למידה ורכישת מיומנויות:
4 .רווחה ובריאות רגשית:
5 .השתייכות והשתלבות חברתית:
6 .הגנה מפני אחרים. תחום זה כולל ארבעה מצבים:
7 .הגנה מפני התנהגויות סיכון:
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית
מערך הגיל הרך למפוני העוטף בים המלח.
למסמך הבא שתי מטרות: הראשונה, תיעוד הקמתה של מערכת חינוכית לגיל הרך במלונות מפונים באזור ים המלח, בחודשיים שלאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. השנייה, לתרום למחקר החינוכי ולגבש תובנות שיוכלו לשרת הקמה של מערכות חינוך בעיתות חירום בארץ ובעולם.
כיצד נבנה תהליך הערכה אחר וחדש ברוח הפדגוגיה החברתית שיחליף את תעודות ההערכה המקובלות?