האור הצפון בתוך האפלה – שורשים של תקווה חינוכית / אודי יעקב

 / 

הקדמה

 

כאשר מתרחשת פגיעה טראגית בעומק ובסדר הגודל שאנו חווים וחוות, אנו לא רק מוצפים בכאב, זעם וחוסר אונים, אלא אנו נשאבים, בין השאר, אל חוסר אמון קיומי. הכוונה באמון קיומי היא התחושה שהעולם, במובן של המציאות המוכרת לנו, הוא אחרי הכל מקום שניתן לחיות בו, מקום ראוי לחיים, טוב דיו[1]. בין המילים הבאות ננסה לחפש יחד את השורשים העמוקים של התקווה שלנו כמחנכות ומחנכים חברתיים השואפים להשפיע על החברה דרך חינוך בתוך ימי מלחמה קשים, כואבים ומלאים בסתירות. אלו שורשים שנגענו בהם בשנים האחרונות, אך כעת נוצר צורך להעמיק בהם ולספר אותם שוב, נוכח מצב משברי חסר תקדים - ואלו הם בתמצית: אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם, חינוך לאוטופיה דווקא עכשיו, מטראומה לייעוד ותיקון, מדיכוי האנושיות לשחרור, תקווה רדיקלית.

אלו הם המקורות שמהם יכולה להיווצר שוב ושוב תקווה ביומיום החינוכי, גם כאשר היא נראית חלשה וסדוקה. הם יכולים להעניק כיוון בתוך מערבולת שתימשך ככל הנראה זמן רב, ואולי מהם גם יכולות להיוולד אפשרויות חדשות לראות חינוך ומפגש אנושי, ברוח הפדגוגיה החברתית והכיוון שהיא מציעה. העבודה הפורייה שאפשר לעשות איתם היא לקחת כל אחד מהם ואת כולם יחד ולשאול - כיצד נאפשר לשורש זה להנחות אותנו כרגע, במציאות, בעתיד הקרוב? אם נשאל זאת בכנות, התשובות שנקבל יתוו דרך שאת התרומה והמשמעות הגלויה שלה נרגיש כמעט מיד, אך תהיה לה גם משמעות והשפעה ארוכות טווח. מה הם לא? הם לא תשובה חד ממדית לסתירות אלא אפשרות לחיות בתוך מציאות רוויה בסתירות חדות ופוצעות. הם גם לא תרופה או חיסון נגד כאב אלא יותר חיזוק. הם לא מבטיחים חוסן אלא דווקא מאפשרים מעט יותר גמישות בפעולה החינוכית. ולבסוף - הם ניסיון להעניק כיוון של רוח בתוך תקופה שבה הרוח נפגעה אנושות.

 

"אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם -  אמון מחודש מתוך שבר עמוק"

"אמון, אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם, הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת... משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה, שצפונה הישועה בתוך האימה…" מרטין בובר מתוך על המעשה החינוכי

שוב ושוב אנו חוזרים אל היסוד העמוק הזה, אל הבסיס של כל המעשים שלנו, של כל החינוך שלנו - ההתייצבות החינוכית, האנושית הממשית, זו שרואה בעיניים ונוכחת, שאומרת "אני כאן", זו שמושיטה יד גם ובמיוחד ברגעים הקשים ביותר בהם נסדק האמון הקיומי הבסיסי ביותר. זוהי דרך שלא מסתפקת רק ביחסים בין מדריכה וחניכה. היא שואפת להרחיב כל העת את בסיס האמון ואומרת - אם המקום שהקמנו קיים, אם הקבוצה שלנו קיימת, אם אנחנו קיימים יחד - ודאי שצפון האור בתוך האפלה. אלו אינן מילים באוויר אלא מציאות חזקה ומוחשית, וזהו לא "חינוך" במובן הרגיל של המילה, אלא נוכחות וקיום ממשי, הוכחה מציאותית של זיקה וקשר. גם כאשר אנו רחוקים, גם כאשר אנו מתקשים לפעול, גם כאשר הכל נראה רע ואפל ומפחיד - יש לי את המדריכה והמחנכת שלי ואת הקבוצה שלי ואת הבית שלי, והם שם, ואם הם שם, יש סיכוי, יש תקווה, יש אפשרות. כל מפגש אמיתי ומתמשך של אני-אתה הוא גם אמירה ופעולה אנושית פוליטית מורדת, הוא יצירה של דמות העולם כפי שהיינו רוצות לראות אותו יחד עם החניכות שלנו. הוא קריאה אליהן - אתן חלק, אתן שותפות בתיקון האמון השבור. כאשר אני, המחנכת, הופכת להיות אותו אדם שנותנים בו אמון, אני מבריאה ומחדשת את האמון השבור של החניכה לעולם ומרפאה גם את האמון שלי באנושיות שאבדה. אני יוצרת דימוי וגם דרך למרד בהרס האנושיות. אני יוצרת מסלול להגשמה, אני בונה גשרים עדינים, יחד עם החניכות שלי, אל עבר חברה טובה יותר. כרגע, בתוך קריסת האמון הנרחבת שמתרחשת בין הפרט למדינה ומוסדותיה וסודקת את האמון הקיומי בעולם ובמציאות, זוהי המשימה העמוקה שעומדת בפנינו מחנכות וחניכות - חידוש האמון לעולם, חידוש האמון דרך בני אדם, חידוש וחיזוק האמון החברתי.

 

"חינוך לאוטופיה והגשמה - דווקא עכשיו יותר מאי פעם"

לפני מספר שנים בחרנו לתת לחינוך שלנו שמות ומושגים ברורים - חינוך לאוטופיה ופדגוגיה חברתית. הפדגוגיה החברתית היא ביטוי, תרגום בפועל של רוח חינוכית  - חינוך ליצירת חברה טובה יותר. הכיוון הבסיסי והבלתי משתנה הוא שאנו מנסים ומנסות ככל האפשר להדריך את חניכינו להיות הבנאים והבנאיות של חברה טובה יותר, לשפר בכל מקום שהשיפור הוא אפשרי, לחלום ולנסות להגשים בהווה ובעתיד. כעת, בלב הטראומה והפגיעה, בלב הקלקול והשבר, הגיע הרגע שבו חשוב לומר באופן הברור ביותר שיכול להיות - המטרה החינוכית העמוקה, הגדולה והמרכזית שלנו היא לחנך חולמות וחולמים מגשימים, חניכות וחניכים שכבר עכשיו בהווה וגם כלפי העתיד יוכלו ויבחרו לשאת את מלאכת התיקון הגדולה שמחכה לנו. הם אלו אשר יתבקשו לדמיין מחדש חברה טובה יותר, בפניהם תיפתח האפשרות להוביל ולהנהיג אותה. הם יצטרכו לשקם רקמות חברתיות רבות בתחומים רבים שניזוקו ונפגעו. לבסוף, הם יתמודדו עם משימת התיקון הגדולה של האמון החברתי השבור ואולי גם ידריכו לכך אחרים. החינוך שלנו איננו נאיבי, איננו פשרה סתגלנית למציאות הנוכחית ולא מכוון רק לעתיד מעורפל והוא חייב להיזהר מפאתוס, קלישאה וסיסמאות ריקות שאינן מחוברות לקרקע המציאות. התיקון, השיפור, היצירה - הם כאן ועכשיו, הן משמעותיות כרגע, הן אמיתיות והן יוצרות משמעות וערך בהווה. מהרגע הראשון אנחנו חייבים וחייבות לשתף את החניכים והחניכות שלנו במשימה המשמעותית והקשה שעומדת לפנינו כרגע כחברה, והיא ליצור ישראל אחרת, דרך פעולה ממשית שמשתלבת עם תיקון השיח והמפגש. הבחירה האם ועד כמה לקחת בכך חלק תהיה שלהם, והיא צריכה להיות בחירה שיש בה ממדים רבים של גילוי, שמחה, משמעות ויצירה. עכשיו, מתוך השברים, לאט לאט, עלינו לחזור אל היכולת לחלום מחדש, לחלום ולהגשים, לחנך לאוטופיה ולדעת לבקר ולרכך פרדיגמות נוקשות, לחנך ליצירה ולבניה חברתית חדשה הערה למגבלות וסכנות, לפתח ולחקור מהי אחריות, לחנך לתיקון חברתי ולהפוך זאת ללב היומיום שלנו.

 

"ממצוקה משבר וטראומה יכולה להיות צמיחה, תיקון וגילוי יעוד"

חביבה פדייה כותבת כך - "איך המושגים האלה של שליחות ותיקון נפגשים? הרי אנחנו לא מחפשים רק את מה שקל לנו. מה שקשה לנו זה עולם התיקון. למה מה שקשה לנו זה עולם התיקון? כי זה העולם ששם נשברנו איפשהו, וכבר אמרנו שכולנו באים משברים…ועכשיו - יהי רצון שכעוף החול נקום מן האבל ומן הקינה, ואיש איש, משפחה ומשפחה, קהילה וקהילה, אזרחים – מתוך חורבן הבית הפרטי, נבנה מחדש את הבית הכללי, על יסודות 'צדק צדק תרדוף', צניעות, שתהיה הצלחה בבלימת כוחות הרשע, והכוחות האכזריים של מגדל בבל שמאיימים לבלוע בעולם וכוחות הרשע של מגדל בבל שברסיסים רסיסים יכולים להיות טמונים בכל אחד ואחד מאיתנו. שנחייה מתוך זכרון שברי התיבה, ולקראת שמחת החתונה וברית עולם חדשה של הישראליות מבראשית."

במשך עשרות שנים היתה "דרור בתי חינוך" מפעל חינוכי קטן בגודלו אך גדול ומשמעותי בהשפעתו, במיוחד סביב המפגש עם מצוקה וניסיון תיקון שלה, לא רק ברמות האישיות אלא גם באמירה החברתית הרחבה. לקחנו על עצמנו לפגוש טראומות של ילדים ובני נוער, של משפחות וקהילות, כאבים ומצוקות אישיים וחברתיים, סיפורים של שבר ושל התגברות, ולהאמין שדרך המפגש החינוכי הקרוב ובעיקר דרך ההצעה הרדיקלית לשותפות עם החניכים בשינוי פני החברה - נצליח ליצור דרך חדשה, חיבור חדש של ישראליות שיוצאת מהמצוקה אל עבר הגשמה של קבוצות ויחידים. זהו רגע שבו הייעוד שלנו מתברר ומתחדד בעוצמה גדולה -  הפדגוגיה החברתית היא בעצם יצירה חברתית משותפת של קולות רבים ששואפים לנוע מכאב אל תקווה והיא מאפשרת לראות אחרת את הקשר בין חינוך לחברה, ולהבין שאם אנו רוצים שתהיה תקומה ובראשית מחודשת לחברה הישראלית, אנו צריכים חינוך שנכון למשימה הזו. הגיע הרגע לענות לעצמנו, ואז גם להרחיב את האפשרות הזו לכדי דרך ראשית וברורה לאלפי מחנכות ומחנכים ששואלים את עצמם - ומה עכשיו בלב הטראומה והמצוקה? סביב מה נחנך?

הייעוד שמתגלה לנו, השליחות והתיקון החינוכי מצביעים על כך שדרוש לחברה הישראלית חינוך אנושי וגמיש, חינוך משקם, חברתי ומגשים, שיבנה ישראל אחרת, טובה יותר בעזרת הילדות והילדים של היום – שיהפכו להיות המנהיגות והמנהיגים של מחר בכל תחומי החיים. זהו יעוד שדורש לא רק את הרוחב אלא גם את העומק של כל מחנך ומחנכת - על מה נתאמץ ועל מה נקדיש את מירב הזמן והמאמץ החינוכי שלנו? האם ניתן לחניכים ולחניכות את האפשרות לגלות את היעוד שלהם כמתקנים - כל חניך וכל חניכה בדרכם? ואיך נהפוך את הלמידה, בכל רגע נתון, לכזו שמכשירה אותם ליצור ולחולל את הטוב ביניהם וגם כלפי חוץ - גם בהווה וגם כהכשרה לעתיד? הדרך החוצה מהטראומה והמצוקה, לא רק האישית, אלא גם הקולקטיבית, היא "כעוף החול" - גילוי התיקון והייעוד מתוך השבר, מתוך קריאת המציאות ואל עבר עשיה, יצירה ופעולה. ההגשמה היא הפרח שיכול לצמוח מתוך ההרס והכאב.

 

"להיאבק על האנושיות והחירות שוב ושוב מפני דיכוי"

פאולו פריירה כותב כך בספרו "פדגוגיה של מדוכאים" -

"הדיאלוג מחייב אמונה יוקדת במין האנושי, אמונה בכוחו לעשות ולשוב ולעשות, ליצור ולשוב וליצור, אמונה בייעודם של בנותיו ובניו להיות אנושיים באופן מלא יותר... האמונה באנשים היא תנאי קדם לדיאלוג; "האדם הדיאלוגי" מאמין באחרים אפילו בטרם פגשם פנים אל פנים. ואולם אמונתו אינה נאיבית. "האדם הדיאלוגי" ביקורתי, והוא יודע שאף שיש בכוחם של אנשים ליצור ולשנות, במצב מוחשי של ניכור עלול כושרם של יחידים לממש כוח זה להיפגם. אלא שאפשרות זו אינה הורסת את אמונתו באדם – אדרבה, היא נראית לו כאתגר שעליו לעמוד בו... בלי אמונה זו באנשים, הדיאלוג הוא פַרְסָה שמידרדרת באורח בלתי נמנע למניפולציה פטרנליסטית. כשהדיאלוג מבוסס על אהבה, ענווה ואמונה, הוא נעשה מערכת יחסים אופקית שהאמון ההדדי בין השותפים לה הוא תוצאתה המתבקשת. ...האמונה במין האנושי היא תנאי אפריורי לדיאלוג ואילו האמון מכונן באמצעות הדיאלוג. הדיאלוג אף אינו יכול להתקיים בלא תקווה. התקווה נטועה בחוסר השלמות של בני האדם, שנעים ממנה בחיפוש מתמיד – חיפוש שיכול להתרחש רק תוך אחווה עם אחרים. התקווה מובילה לחתירה בלתי פוסקת אחר האנושיות, זו שנשללת על ידי האי־צדק. אלא שהתקווה אינה מתמצה בהמתנה בידיים שלובות. כל עוד אני לוחם, התקווה מניעה אותי; ואם אני לוחם מתוך תקווה, אני יכול לחכות. לבסוף, דיאלוג אמיתי אינו יכול להתקיים אלא אם בני השיח נוקטים חשיבה ביקורתית - חשיבה שמבחינה בסולידריות בין העולם לאנשים, חשיבה שתופסת את המציאות כתהליך, כשינוי, ולא כישות נייחת. חשיבה שאינה מפרידה את עצמה מהפעולה אלא להפך, משקעת את עצמה כל העת בזמניות בלי לחשוש מפני הסיכונים הכרוכים בדבר. מנקודת מבטו של החושב הנאיבי, הדבר החשוב הוא ההתאמה ל"הווה" מנורמל זה. מנקודת מבטו של המבקר, הדבר החשוב הוא המשך שינויה של המציאות למען המשך ההומניזציה של האנשים."

פריירה מחבר אותנו להיבט הפוליטי והביקורתי של החינוך שלנו, ולמשמעות שלו במיוחד ברגעים אלו. אובדן האמון שנוצר בחברה הישראלית כלפי המדינה ומוסדותיה וכוח הפילוג המדכא שהופעל על החברה בשנים האחרונות אינם מצב מקרי והם צריכים להיחקר שוב ושוב בעזרת חשיבה ביקורתית וקריאת מציאות ערה וחדה. כולנו עומדים בפני כוחות של דיכוי שנמשך שנים כלפי אנושיותנו, החיבור שלנו יחד, והיכולת שלנו לקוות ולחלום. אך הפעולה שאנו עושות ועושים - היא פעולה הפוכה לכוחות מדכאים אלו, הפעולה היא פעולה ביקורתית משחררת, פעולה של השבת האנושיות - קודם כל לעצמנו ומשם גם לחניכות ולחניכים שלנו. כאשר אנחנו, מחנכות ומחנכים, יוצרים פדגוגיה חברתית, אנו לא עושים זאת כאופנה או מוצר שמשתלבים בהיצע השוק החינוכי, אלא כפעולה ביקורתית, פוליטית שמטרתה שינוי המציאות, כאמירה על מצבו של האדם ועל מצבה של החברה וכפעולה ממשית ואנושית לשינויה – וזה בדיוק מה שמעניק לנו את האפשרות ליצור יחד עם חניכינו תהליכים חינוכיים שמגדילים אנושיות ואינם נופלים לתלישות וקלישאה. בניגוד לאופן המדכא הקיים של בירוקרטיה, מניפולציה, כאוס ושרירותיות שמחלישים את היסוד החברתי ואת האמון, הפעולות שלנו חייבות להתבסס כל העת על דיאלוג בגובה העיניים ויצירת אמון, במיוחד כלפי מי שהאמון שלו נהרס במציאות הקיימת - חניכים, הורים, קהילות שלמות.

 

"תקווה רדיקלית כאשר התקווה נעלמת"

ג'ונתן ליר[2] מספר - כאשר תרבות או חברה מגיעה אל שבר עמוק, הדרך היחידה שלה להתמודד עם הבלתי-ידוע הוא באמצעות מעשה האומץ הבלתי שגרתי שאותו מגדיר ליר כ-"תקווה רדיקלית". לדברי ליר, מה שהופך את התקווה הזו לרדיקלית בשונה מתקווה רגילה, הוא ההתכוונות שלה אל עבר טוב עתידי שחורג מעבר ליכולת הנוכחית להבין מהו בכלי התודעה הקיימים. תקווה רדיקלית צופה עתיד טוב שעבורו אין לאלו המחזיקים בתקווה זו עדיין את התמונה, המושגים והתיאורים המתאימים על מנת להבינו, וגם לא קיימת תכנית ברורה כיצד לקדמו - ועם זאת הם ממשיכים לקוות וליצור דרכים לקדם את הופעתו. חשוב להבין שלעיתים קרובות תקווה רדיקלית איננה החלפת דימוי עתידי חיובי בדימוי או חזון אחר, אלא דווקא אמונה יסודית אמיצה באפשרות קיומו של הטוב גם כאשר אין חזון או תכנית קונקרטית וברורה, ואל מול מצבים או כוחות בעלי משקל מכריע. זה מה שמבדיל בין תקווה במובנה המוכר לבין תקווה רדיקלית.

בפועל - כיצד ניתן לקוות לעתיד טוב שאין לנו כל דימוי אליו? ג'ונתן ליר מציע שמעל התהום בין ההווה המייאש והשבר ובין עתיד שאיננו יכולים לתארו כרגע, יבנה גשר באמצעות מה שהוא מכנה "יסוד רוחני" שבוקע מתוך המסורת העתיקה של אותה תרבות ושהמאפיין הבולט שלו הוא הדואליות שלו – נמצא רגל אחת במציאות ורגל אחת בדמיון וברוח. יסוד כזה מאפשר לבני אותה תרבות לחבר בין עבר לבין עתיד ברמה הרוחנית והחברתית, לחבר בין השמיים והארץ ולהתחיל לדמיין וליצור את המבנים החברתיים החדשים.

מה יהיה היסוד הרוחני, או היסודות הרוחניים ששוכנים עמוק בתרבות היהודית והישראלית, שניצור ונאמץ ככלים חדשים כדי לאפשר לנו לבנות עתיד חדש וטוב יותר?

 

 

 

[1] המושג "טוב דיו" לקוח מוויניקוט אשר תיאר את המצב האופטימלי ביחסים ההוריים כ"טוב דיו" במובן שדווקא הכשלים, החריקות וחוסר השלמות מאפשרים צמיחה וגדילה בריאה, ודווקא הנטייה לחפש שלמות פוגעת בהתפתחות.

[2] הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף ג'ונתן ליר טבע את המושג "תקווה רדיקלית" כדי לאפיין תקווה בנקודות קשות במיוחד

עוד מאמרים בשבילך

הפדגוגיה
החברתית