"מערכות משקפות" – על הקשר בין המציאות בזמן מלחמה ובין מה שמתרחש בכיתה ובקבוצה

פתיח – על הקשר בין המציאות להתנהגות של חניכים וחניכות:

במהלך התקופה האחרונה ובתוך המלחמה, אנו עדים להתרחשות צפויה ועם זאת מאתגרת; חניכות וחניכים מראים סימנים גדלים והולכים של מצוקה - אלימות, שימוש בחומרים, פגיעה עצמית ופגיעה חברתית. 

ננסה לפרש יחד את המציאות הזו, ולהציע דרכים להתמודד עמה. 

נקודת הנחה בסיסית בפדגוגיה החברתית היא שהחיים והמציאות מחוברים לחינוך וחוזר חלילה. משמע, אירועים בתוך הקבוצה בבית הספר, חברת הנוער או כל מקום אחר הם למעשה ביטוי, לעיתים ממש מדויק, של מגמות וכוחות שפועלים בחברה באותו זמן. נכון, חניכים וחניכות מקיימים חיים משל עצמם, קשורים ונפרדים מעולם המבוגרים, אבל הם גם מבטאים בדרכם את מה שמתרחש במציאות, ולעיתים אפילו מקדימים את עולם המבוגרים בעוצמה ובמהירות התגובה שלהם למצבים קיצוניים המתרחשים בחברה. 

לפיכך, בפדגוגיה החברתית אנו בוחנים את האירועים בחברת החניכים בהקשר חברתי כולל ולא במנותק מהמציאות הרחבה. התוספת לכך, והיא אפילו חשובה יותר, גורסת שעל ידי שינוי המציאות בתוך קבוצה, כיתה ובית הספר ניתן להשפיע ולשנות גם את המציאות החברתית החיצונית, גם אם הדבר הזה יקח זמן והתמדה. זוהי ראייה של תקווה. כאשר אנו מביטים כך על חינוך, הוא הופך למשמעותי לא רק כלפי ההווה אלא גם כלפי עתיד טוב יותר. זוהי הכוונה בחינוך פוליטי, שפעם אחת, כדבריו של פאולו פריירה, "קורא את המציאות" ומעניק לה שמות ופרשנות ופעם שנייה נוטל תפקיד מודע בשינוי שלה. עקרון זה תקף בכל זמן ובמיוחד עכשיו, בזמן מלחמה ומצב חברתי שלא ידענו כמוהו.

הבחירה החינוכית שלנו וחשיבותה של המודעות לתפקיד שאותו לקחנו:

בפדגוגיה החברתית אנו, מחנכות ומחנכים, לקחנו על עצמנו לעמוד ולחנך בנקודת החיבור הטעונה בין המציאות הפוליטית והחברתית הרחבה לבין הכיתה והקבוצה. משמע, אנו נמצאים בשני העולמות - רגל אחת כאן ורגל שניה שם. זוהי נקודה יקרת ערך, אך אנו חייבים לבחור בה באופן מודע ולהבין שיש לנו תפקיד קשה, מסובך וייחודי - לקחנו על עצמנו לחנך ולהדריך חניכים וחניכות רבים שנסיבות חייהם והמציאות בארץ הביאה את משפחותיהם ואותם לא פעם אל מצבי קצה, וכאשר המציאות מקצינה הם לרוב הראשונים להתערער, להיפגע ולעיתים גם לפגוע. 

לפיכך, כאשר אנו ניגשים להתמודד חינוכית עם מחלוקת, ריב או כל מצב טעון בין חניכים וחניכות, אנו עושים זאת גם ברמה המיידית והמקומית אך גם מתוך ראיה פוליטית וחברתית רחבה. החניך שפעל באלימות עושה זאת בתוך חברה ומציאות אלימה ביותר. החניכה שמשתמשת בחומרים עושה זאת בתוך מציאות חברתית של לחץ, חרדה ותעשייה שלמה של הקהיית כאב. החניך שמבטא גזענות ושנאת האחר נישא על קולות וכוחות חזקים של גזענות ושנאה. כל זאת לא נאמר כדי שנשלים עם תופעות אלו, אלא דווקא להפך - נבין את ההקשר שלהן כדי שנוכל לטפל בהן באופן יעיל ומעמיק ונוכל להציע חלופה רצינית ומתמשכת גם ברגעי משבר. בהשלמה לכך, כאשר אנו מביאים לשיחה דילמות חברתיות וערכיות שהתרחשו לא רק במציאות "הגדולה" אלא גם ממש פה אצלנו בחצר בהפסקה, אנו עושים זאת כפעולה קושרת, שמאמינה שלקבוצה שאנו מחנכים יש תפקיד ומשמעות בפתרון בעיות גדולות בעולם האמיתי. אנו קוראים את המציאות עם הקבוצה, ומנסים לכתוב עם החניכים יחד, לפעמים ממש באופן ממשי, מציאות חדשה. זוהי פעולה עקבית ומתמשכת. ובקיצור - מוגנות איננה מצב סטטי או מקום שמגיעים אליו אלא תהליך. במציאות שלנו היא עניין פוליטי וחברתי, לא רק משמעתי. 

הכרה בתפקיד הזה שלקחנו (הכרה כוללת סט רחב של פעולות תומכות ברמת הצוות ומאוחר יותר גם עם החניכים), תעניק לנו בסיס ערכי וחינוכי משמעותי לעבודה, גם אם לא תעלים את הכאב והטלטלה שאנו חוות במפגש עם אלימות ומצוקה. אי הכרה בו יגרום לנו לתחושת שחיקה וחוסר משמעות - הרגשה שאנו במרוץ משמעתי אינסופי, מכבים שריפות, מנסים נואשות לשמור על הסדר והשקט ולא מגיעים לחנך.

מה קורה כרגע?

אם כן, כרגע, כאשר אנו מביטות ומביטים על המציאות שלנו בזמן מלחמה, מה אנו רואים סביבנו? עלייה עצומה באלימות קיצונית ובחשיפה אליה. עלייה עצומה של פחדים קיומיים וחרדה. תחושה של ערעור בסיסי בערך החיים וקיומם. אובדן אמון במוסדות המדינה ותחושה שרק הפרט יכול להגן על עצמו. התחמשות רבתי של יחידים. חוסר אמון במציאות עצמה ומגמות של משיחיות ושל קונספירציה. עצירת הזמן ותחושה של "רק להיום" וקושי לדמיין עתיד כלשהו. לצד כל אלו אנו רואים התגייסות חברתית עצומה, גילויים של אחווה, אמפתיה ונדיבות, יצירתיות ודאגה לזולת.

אנו חייבות להניח שכל הכוחות הללו ורבים אחרים פועלים בעוצמה על החניכות והחניכים שלנו (ולבטח על הוריהם) ולכן צפוי שכרגע נראה אותם מתגלמים בחברת החניכים והחניכות באופן מובהק ולעיתים מוקצן. 

לפיכך, מה יכול לסייע לנו להתמודד איתם? ארבע נקודות:

הכנת הצוות - יצירת סיפור בהיר על תפקידנו בשעה זו וחידוד פעולות משותפות  -

הצעד הראשון הוא הדרכה של הצוות ויצירה של סיפור בהיר ומטרות ברורות לתקופה הזו. הכוונה בסיפור בהיר היא לפענח יחד מדוע אנחנו חווים עלייה והתגברות של תופעות מסוימות, מה הקשר בינן לבין המציאות שהמלחמה מייצרת כרגע ואיך אנו מציעים להתמודד איתן כמחנכות בפדגוגיה החברתית. זוהי פעולה שנותנת פשר למציאות ומעניקה ערך ובעיקר מחזירה את עיצוב המציאות לצוות. הכוונה במטרות היא לכתוב יחד בצוות שלוש-ארבע מטרות חינוכיות ברורות לתקופה הקרובה שמבטאות את הכיוון המשותף שלנו בתוך מציאות שבה מתגברות התנהגויות מסוימות. המטרות צריכות לקשור בין אתגרי המציאות החיצונית לבין מה שהיינו רוצות לראות אצלנו. לדוגמה: היותנו מקום בטוח ומוגן שמנסה להחזיר אמון ותחושת משך ויומיום. הרחבת תחושת הערך והמשמעות, התמודדות עם חוסר אונים, חרדה ותוקפנות. היותנו מקום שנרתם למשימות חברתיות גדולות ולתיקון המציאות. חיזוק תחושה של יחד ויכולת לפגוש מצבים ועמדות שונות וכן הלאה. על כל אחת מהמטרות נרצה לשאול כיצד עושים זאת, ולהיעזר בכל הכוחות והיכולות המגוונות שלנו, לא רק ברמה האישית אלא ברמת המשאבים של בית הספר כמקום רחב, לדוגמה מגמות, פרויקטים, תהליכי למידה, המערך הטיפולי, התנדבות וכן הלאה. בהחלט חשוב לציין ולהגדיר סביב אילו מצבים או התנהגויות אנו רוצים כרגע כצוות להתמודד במיוחד וכיצד. לדוגמה אם אנו מזהות התגברות של אלימות ועימותים, מהי הדרך שלנו להתמודד עם כך? (דוגמאות - יותר הדרכה בחצר, עבודה בקבוצות המגדר, איתור חניכים בסיכון מוגבר ועבודה אישית איתם, פעולות הפגה ושחרור, ועדת יחסים ותיקון, עצירת אירועים מתוחים לפני שהם מתפתחים וטיפול בהם, הרחקת חניכים פוגעים ועבודה איתם מחוץ לבית הספר או שעות הפעילות וכן הלאה).

חיזוק הצוות כקבוצה בכל אופן אפשרי, הדרכה וליווי -

כוחו, חוסנו וגמישותו של הצוות קריטיים כרגע יותר מאי פעם. הצוותים נדרשים להחזיק את המציאות גם ברמה האישית וגם ברמת הפעולות החינוכיות והיומיום, לפגוש מצבי קצה ולטפל בהם. ברור שזהו מצב קיצוני ומאתגר. ולכן, הדרכת הצוות חייבת להיות משמעותית ומחזקת. הצעד הראשון בכך הוא לוודא שכל חברי הצוות מודרכים גם אישית (יש להם כתובת ברורה ויציבה) וגם קבוצתית. את חברי הצוות שנמצאים בנקודה מערערת או משברית צריך ללוות, כולל ביכולת לקבל החלטות ברורות לגבי אופן פעילותם ביומיום. הצעד הנוסף הוא יצירת מארג שבועי של מפגשי צוות שמכיל בתוכו הרבה אישור וחיזוק, למידה מחזקת (באופן ייחודי למידה ממקרים והכשרה לנקודות קצה שמופיעות כרגע), הפגה והנאה יחד כקבוצה, מקום בטוח לבטא בו את מכלול התחושות ולקבל הדרכה וכן הלאה. 

יצירת שיחה ישירה עם חניכים ושיתוף שלהם בסיפור, חיבור ההורים -

זה הזמן לשתף את החניכים והחניכות וגם את הוריהם באתגר המשותף שלנו לתקופה הקרובה כמקום וכקהילה אנושית. חניכים צריכים לדעת ולפרש לעצמם מה מתרחש ומדוע, ולהציע לכך חלופות ורעיונות לשיפור. זוהי פעולה של מודעות וביקורת המציאות והיא מעניקה תחושת ערך ושליטה. כדאי לעשות זאת בפורומים מגוונים - אישית אחד על אחד סביב אירוע ותיקון, קבוצתית, הנהגת חניכים, שכבתית וכן הלאה. חשוב מאוד להפגיש הנהגת חניכים ומעגל של ריכוז משותף שנפגש כל שבוע ומעלה סוגיות מהיומיום, דווקא עכשיו. פורומים נוספים יכולים לקום, חצר וחוץ, מוגנות ויחסים, משימה, פעילויות חברתיות וכן הלאה. חשוב שנזכור שבלי חלק מהחניכים לצידנו, אפילו יהיה זה חלק קטן, היכולת שלנו להיות אחראיות על המציאות יורדת מאוד. בהשלמה לכך, לא נוכל לקיים מציאות מוחזקת ללא תמיכה והבנה של ההורים, ולכן חשוב מאוד לחשוב כיצד מערבים אותם ככוח חיובי ותומך עוד לפני שקרה משהו ספציפי. 

הרחבת אפשרויות וגמישות פעולה -

ריבוי התנהגויות קיצוניות ומצבי קצה גורמים לדחק ולצמצום מרחב הפעולה. אנו מגיעים מהר לתחושות של חוסר אונים ולהרגשה ש"במקרה הזה אין לי ברירה… אין לי מה לעשות". במצבים כאלו, לבטח אם הם מתרחשים באופן יומיומי מועצם, יש השפעה שלילית על חוויית המסוגלות ועל התחושה שהמציאות מוחזקת ושאנו נותנים מענה איכותי למכלול הבעיות שמציפות אותנו. שטף האירועים שמגיע לפתחה של המחנכת עשוי להוביל לתחושה של איבוד מיקוד ושל אי בהירות בתעדוף המקרים וחומרתם. זה הרגע להתייעץ ולקבל הדרכה יומיומית על מקרים, להרחיב את אפשרויות הפעולה, להביא קולות מקצועיים נוספים שיודעים לסייע לצוות ללמוד ולקבל אפשרויות נוספות, ובכלל להיעזר בעוד כוחות בהדרכת הצוות בכלל ובטיפול במקרים בפרט. ברמת הסדירויות אפשר לדמיין (לתקופה הקרובה) יצירתו של צוות פעולה שכולל את רכזות השכבות והיועצות ונפגש פעמיים בשבוע לשעה-שעתיים של עדכון ובחירת אופני התמודדות עם מקרים.  

לסיכום -

בחירה מודעת בתפקיד שלקחנו על עצמנו כמחנכות ומחנכים יחד עם פעולות עקביות ברמת הצוות והחניכים, יצירת סיפור משותף והבנה שאנו זקוקים לתמיכה וחיזוק של היחד, יכולים להשפיע באופן ניכר על חוויית הערך והמשמעות שלנו, אך גם ליצור אופני התמודדות עשירים ומותאמים יותר למצב המתמשך שאנו מצויים בו. בנקודה זו, היכולת לבחון את מערכת היחסים בין ה"חוץ" וה"פנים" היא קריטית ביכולת ליצור תקווה, ולהאמין שהתיקון שמתרחש בקבוצת החניכים הוא בעל משמעות גדולה למציאות כולה, גם בהווה וגם בעתיד, שבו נזדקק לכוחות גדולים ומודעים של תיקון חברתי.