/
"לפדגוגיה של המדוכאים, בהיותה פדגוגיה הומניסטית ומשחררת, יש שני שלבים מובחנים: בשלב הראשון המדוכאים חושפים את עולם הדיכוי, ובאמצעות הפרקסיס מקדישים את עצמם לשינויו. בשלב השני, שבו מציאות הדיכוי כבר שונתה, הפדגוגיה מפסיקה להשתייך למדוכאים ונעשית לפדגוגיה של כל האנשים שמצויים בתהליך של שחרור קבוע. בכל אחד משלבים אלה, ההתעמתות התרבותית עם התרבות השלטת מחייבת פעולה מעמיקה".
פריירה, מתוך פדגוגיה של מדוכאים (התרגום החדש), עמ' 33
כאשר התחלנו לאגד, לספר ולהמשיג את עקרונותיה של הפדגוגיה החברתית, עשינו זאת מתוך קריאת מציאות מסוימת. מאז, חלפו מספר שנים. החברה הישראלית עברה שינויים מואצים שכללו משבר בריאותי-חברתי עולמי, עליה עצומה של ביטויי דיכאון וחרדה, חילופי שלטון תכופים וערעור קיומי של המארג החברתי העדין במדינת ישראל. לפיכך, עלה הצורך לחדש ולחדד את תפקידה של הפדגוגיה החברתית בעת הסוערת הזו – לא רק כפדגוגיה במובנה החינוכי הפשוט, אלא כפדגוגיה שמהווה הצעה תרבותית מקיפה ומעניקת תקווה בתוך המשבר החברתי והתרבותי שבו מצויה החברה הישראלית.
אך מהו בעצם המשבר וכיצד לתארו? לשם כך בחרנו להיעזר ברעיונותיו של פאולו פריירה שעסק באופן ישיר בתפקידה של פדגוגיה משחררת בתוך מציאות דכאנית. אמנם המצב בחברה הישראלית בהווה אינו דומה למצב שפאולו פריירה פעל בתוכו בשנות השבעים של המאה הקודמת בברזיל, אולם העקרונות אותם הציב רלבנטיים ביותר גם עכשיו.
אם לתמצת זאת, בעינינו מופעל דיכוי אקטיבי ועקבי על המרקם החברתי המחבר והמלכד של החברה הישראלית. זהו דיכוי מתמשך ורב-שנים שהגיע בשנה האחרונה לשיאים חדשים. זהו דיכוי שעבר מתחום הסמוי והנחבא אל המרחב הגלוי, ומשתתפים בו כוחות משדות ומחנות רבים. במשפט אחד – זוהי תפיסת עולם הכרתית לפיה הזולת הוא התגשמות האיום הקיומי עליך כפרט, ועל הקבוצה הזהותית המובחנת אליה אתה מחוייב להשתייך, גם אם לא בחרת בכך.
על פי הגיון זה, כרגע אין לתת כל אמון בעצם הרעיון של מפגש אנושי בין קבוצות שונות ושל דיאלוג שעשוי לשנות את עמדותיך, משום שהאחר שואף ללא הרף להכניע אותך אם לא לכלותך. למעשה, זהו דיכוי התוקף באופן אגרסיבי את האמון הבסיסי שהעולם, במופעו החברתי, הוא מקום ראוי לחיים ושבני אדם יכולים לחיות בו יחד. במובן זה, זהו דיכוי של עצם האנושיות, של עצם היכולת לחוות אמון, קירבה ואמפתיה כלפי הזולת. זוהי, במילותיו של פריירה, דה-הומניזציה, הפחתת הערך האנושי, כל זאת במסווה של ויכוח אידיאלוגי בין מחנות ותפיסות עולם.
זוהי עמדה המתחפשת ל"אמת עובדתית" על פיה האחר והשונה ממך הוא ביסודו עוין. מתוך כך הרחוב כמטפורה וכממשות הופך בתודעה החברתית לזירת הישרדות, הכביש לשדה קרב, התקשורת למרחב ביזוי והשפלה והדבר היחיד עליו ניתן להישען הוא כוח וחשד. ה"אמת העובדתית" לפיה האחר הוא עוין, מייצרת חוויה קיומית לפיה מפגש עם זרים לך, גם ברמה היומיומית הפשוטה, עשוי לפגוע בך אישית ובאופן מיידי. בחוויה כזו של המציאות, מה שנותר ליחיד החרד הוא להתבצר בעמדותיו ובקבוצת השייכות הקרובה אליו שנתפסת כמגן האחרון עליו ועל אורחות חייו מפני האחרים.
מנקודה זו, הקבוצה איננה עוד קבוצה זהותית ותרבותית בעלת גוון יחודי בלבד, אלא שבט, קבוצה סגורה בתנאי הישרדות קיצוניים, שנעה בתוך סביבה עוינת וצפופה שסופה קרוב, מלאה בשבטים אחרים המאיימים עליה.
כך, ברור שכרגע מי שאוחז ברעיונות אחרים של שיתוף ברמה החברתית הרחבה ושל שיחה כנה, פתוחה ומחברת בין קבוצות, גמישות חברתית, חיים בתוך סתירות ומתוכן פשרות הכרחיות, נתפס לא רק כפחדן, רפה וחסר עמוד שדרה אלא כמשתף פעולה עם הרוע, עומד מן הצד וגרוע מכך, עד לרמת בוגד במחנה ובשבט.
בהמשך לכך, האמירה לפיה תמצית המשבר שהחברה חווה היא שבירה מכוונת ודכאנית של עצם האמון ביסוד החברתי המחבר איננה נשמעת כמעט כלל. וכך, למרות שאנשים רבים חווים את שבירת האמון החברתי המחבר ככאב אותנטי וצורב הזוכה לכינוי המוכר "שנאת חינם", אין לעמדה זו אחיזה מספקת כתפיסה פוליטית מוצקה ולבטח אין לה מחנה חזק וברור. וכך, למרות שהכאב הוא חשוב, הוא לא מתפתח לכדי עמדה מגובשת לפיה מה שמתרחש כאן הוא בפועל דיכוי מכוון על ידי כוחות כלכליים, תרבותיים ופוליטיים שמייעדים לחברה הישראלית חיי שנאה, חשד, פירוד, התבצרות והישרדות כוחנית, חרדה ודיכאון, כל זאת בתוך עוול מעמדי, עוני ופערים בלתי נתפסים.
בהשלמה לכך, הרעיון הפריריאני לפיו רק דיאלוג ביקורתי אמיתי בין אנשים שונים מסוגל לחשוף עוול ודיכוי ולהציע דרכים להשתחרר מהם, נדחק לשוליים. במקומו, למרבה הצער הולך ומתרחב הלעג בקרב חוגים רבים, בכללם גם חוגים ליברליים, לעצם הרעיון של שיחה, חיבור ודיאלוג בין קבוצות שונות כבעל יכולת לחשוף את הדיכוי הקיים ולצייר מציאות אפשרית אחרת. בהמשך לכך, המושג פשרה הפך בעיני רבים לביטוי של חולשה ואובדן דרך, זאת לאחר ששנים רבות רעיון הפשרה ייצג דווקא עוצמה, מוסר, בשלות וחתירה לשלום. היום, בעיני רבים שהחזיקו בפשרה כתפיסת עולם, פשרה בין קבוצות מסוימות בתוך עם ישראל והחברה הישראלית היא בלתי נסבלת ולא תעלה על הדעת, והשאלה מהו בעצם לב המאבק ובאילו כוחות יש להיאבק נותרת שאלה מחנאית צרה והדיכוי האמיתי נותר סמוי מהעין.
ממקום אחר ומשלים, דומה שהפדגוגיה החברתית הגיחה לתודעה הציבורית בפתחה של תקופה רב משברית והיא מעוררת עניין גדול בקרב הורים שרואים בה פתרון אפשרי למצוקות קשות שילדיהם חווים במערכת החינוך ובחיים בכלל, וכן רצון בשותפות, חיבור וליווי בקרב מסגרות חינוכיות ברחבי הארץ אשר מחפשות אופן ישיר לעסוק ביסוד החברתי והאנושי.
בשנים האחרונות עיבינו את יסודותיה של הפדגוגיה החברתית. הוספנו מאמרים, הצעות לסדירויות, התנסויות ואפשרויות שונות לציבור להיחשף אליה – לדוגמה סמינר הפדגוגיה החברתית בקיץ ופסטיבל הפדגוגיה החברתית באמצע השנה.
ויחד עם זאת – לבטח נוכח המציאות הפוליטית והחברתית במדינת ישראל היום ומגמות הדיכוי המתמשכות שאנו חווים, עלינו לשאול את עצמנו שוב מה היא האמירה העמוקה והרחבה שלנו על המציאות הזו וכיצד ההצעה שבליבה של הפדגוגיה החברתית יכולה להעניק כיוון ותקווה ולהיות פתוחה ונגישה לציבורים הולכים ומתרחבים. או במילים אחרות, האם הפדגוגיה החברתית תתפתח גם כמעשה פוליטי, כ"פדגוגיה של מדוכאים", הנאבקים למען מציאות חברתית אחרת במציאות הישראלית הנתונה וכמרחב לרבים, או לחילופין רק שיטה חינוכית טובה יותר למיעוט של ילדים בתוך שגרה מרירה ומתסכלת במערכת החינוך ובדידות המסכים בחדרים. האם הפדגוגיה החברתית היא שיפור פדגוגי יעיל וטרנדי, בועת הצלה לאוכלוסיות מסוימות, "אלטרנטיבה חינוכית", או לחילופין, הצעה חברתית תרבותית רחבת היקף, רדיקלית ומעוררת תקווה לישראל כולה – שינוי חברתי מקיף ואוטופי דרך חינוך, שחלק מרכזי מהרדקיליות שבה הוא עצם פתיחותה מבלי לאבד את עומקה.
הצעד הראשון הוא להזכיר לעצמנו ללא הרף שהפדגוגיה החברתית היא תמצית של שפה, סדירויות ואופני פעולה שנובעת מתפיסת עולם שלמה:
"האידיאל האוטופי שלנו ממוקד, בלשונו של בובר, ביצירת "חברה ברוח החברותא",[1] חברה המצויה בתהליך דיאלוגי משותף של תיקון חברה ועולם. לסיפור שלנו יש אפוא שני מוקדים הקשורים זה בזה: מוקד של יחסים אנושיים-אישיים המכוון ליחסים דו-שיחיים, יחסי "אני-אתה", ומוקד חברתי-מהפכני המכוון לשינוי הסדר החברתי. שני המוקדים צריכים זה את זה: צריך יחסים דו-שיחיים, אפילו אינטימיים, כדי ליצור רעיונות ולחולל שינוי חברתי, וצריך חתירה ופעולה לשינוי חברתי כדי ליצור, לתחזק ולחדש יחסים במסגרות השונות (משפחה, קהילה, חינוך) – לתת להם משמעות וייעוד."
מתוך – הפדגוגיה החברתית כחזון חינוכי
כאמור, אפשר לצמצם את הפדגוגיה החברתית לכדי פעולות חינוכיות נקודתיות כדי להתמודד עם מצב נתון (לדוגמא, פתרון בעיות חברתיות בכיתה או אופן השיח בין מבוגרים לילדים).
אפשר להרחיב אותה לכדי מבט על מערכת החינוך היום סביב שאלת סדרי העדיפויות של חינוך ציבורי וכיצד צריכים להיראות בתי ספר, גני ילדים ופעולה חינוכית שכונתית כך שלילדים ולילדות יהיו מסגרות טובות יותר, חברים ומפגש חיובי עם מבוגרים.
ואפשר להרחיב את המבט ולראות אותה כהצעה תרבותית שלמה שמבטאת חלופה לכוחות של דיכוי ברמה החברתית והצעה ממשית לכך שילדים, בני נוער ומבוגרים יכולים ליצור חברה אחרת בתכלית ולהיעזר בשדה החינוך הציבורי לשם כך.
הדילוג בין הרבדים הללו חיוני, אך חשוב לשים לב לאיזה רובד יש שליטה ביומיום שלנו, שפה, פעולות ותודעה – פרקסיס.
מהבחינה הזו כיתה בבית ספר חברתי שהופכת לקבוצה היא פעולה כפולה: פעם אחת היא המקום וההווה עבור ילדים ומחנכת, ופעם שניה היא דמות העולם כפי שהיינו רוצים לראות אותו. בעינינו, המחנכת ששואפת לפעולה של שחרור ושל תקווה, לא יכולה להסתפק ברובד הראשון, קרי בידע כיצד לקחת כיתה, גן, מועדון או בית ספר וליצור אותם כמקום טוב לילדים. היא צריכה לראות ואז גם להראות כיצד זוהי אפשרות למערכת החינוך כולה וחשוב מכך, הצעה תרבותית לחברה שלמה וכיצד זוהי חלופה איתנה להווה המדכא שהחברה הישראלית נמצאת בתוכו כרגע. בלשונו של פריירה, זה גם הרגע שבו היא הופכת מ'דודה למורה', או בלשוננו, מחנכת שנוטלת חלק ביצירה של פעולה פוליטית וחברתית רחבה לשם תיקון חברתי מקיף.
הכוונה היא להתבונן על יסודות הפדגוגיה החברתית כמאפשרים מערכות משקפות – לדוגמא, כיתה שהופכת לקבוצה אשר מדגימה כיצד שונות עשויה לא רק להתקיים אלא גם ליצור שלם שגדול מסך חלקיו, היא תשובה לאופן בו ציבורים שונים יכולים להיפגש, וכיצד ערך היחד מצליח לאפשר דילמות וסתירות ללא צורך להכריע לטובת או הפסד צד זה או אחר.
חשוב שנזכור שבנינו במכוון את הרעיון של פדגוגיה חברתית כרעיון רב-שכבתי. מורה אחת יכולה לקחת הצעות מסוימות, לדוגמא סולם השלום, וליישם אותן כמתודות יעילות לפתרון סכסוכים. אולם הביצוע של ההצעה הוא רק חלק קטן מהעניין. יתכן שעבור אותה מורה כרגע זה כל העניין וזה מצוין.
אך עם זאת, חייבת להיות אפשרות נוספת והיא לחבר, להסביר ולהרחיב מדוע סולם השלום הוא גם דרך לראות בה את המציאות והצעה תרבותית רחבה לפתרונות של קושי וסכסוך. בתור מחנכות חברתיות שמשימתן העמוקה היא תיקון חברתי בשדה החינוך הציבורי הפורמלי, עלינו להימנע מליפול לתפיסה של פדגוגיה צרה או להישאר בתחום הפעולות הטכניות שאין להן חיבור וחיות שקשורים לשורש העניין.
בהשלמה לכך, כאשר אנו באים לברר מה אנו עושות בפועל במציאות הישראלית הנתונה, חשוב שנראה את הפדגוגיה החברתית כתפיסה תרבותית מוצקה והצעה רחבה לחברה, שעיקר הפעולה שלה הוא בחינוך, אך מקורה הוא למעשה פעולה אנושית של תיקון פוליטי, חברתי וציבורי.
כדי להבהיר ולחדד, נסקור בקצרה את מגמות הדיכוי הקיימות סביבנו ומולן את ההצעה של הפדגוגיה החברתית מבחינה מהותית, בתוכה נדגיש את תפיסותיהם של בובר ופריירה:
ייאוש קיומי ומנוס מהחברה אל מול תיקון העולם, הגשמה ואחריות – הפדגוגיה החברתית מציעה עמידה אחראית ומתקנת מול המציאות – אחריות כמענה לעוול שמתגלה ונחשף, אחריות כמענה לשתיקה, צעקנות ועיוורון, אחריות כחלופה לניתוק והסתגרות. הכאב והשיתוק שהיחיד חש, המנוס מהחברה והייאוש הקיומי והמדכא, מותמרים לפעולה מתקנת ולקריאת הגשמה במעשה היומיומי, וכאפשרות לשינוי מסע החיים והייעוד של היחידים והקבוצות. אל מול ההשלמה עם המציאות המאכזבת ופיחות האנושיות, נוצרת תקווה ונוצרות פעולות ממשיות ויומיומיות לתיקון חברתי ברמה המשימתית הרחבה ובשותפות ביצירת המקומות החינוכיים.
פריירה – "המדוכאים, שעוצבו על ידי האווירה שוחרת המוות של הדיכוי, חייבים למצוא במאבקם את הדרך להומניזציה שוחרת חיים. כדי לזכות באנושיותם מחדש, עליהם לחדול מלהיות חפצים ולהיאבק כבני אדם. זו דרישה רדיקלית".
שבירת האמון בין האדם לעולם אל מול "אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם" – הפדגוגיה החברתית ממקמת את המחנכת, המדריכה, המורה, כדמות הבוגרת המרכזית דרכה מושג מחדש אמון לעולם, וממנה, כקוד וכתרבות, אל הקבוצה הקטנה והגדולה. אל נוכח משבר האמון ההרסני שמתקיים היום בין ילדים למבוגרים ובתוך עולם המבוגרים, לבטח נוכח שנות הקורונה והמשבר הפוליטי והחברתי, המחנכת, המחנכות והצוות-קבוצה שהיא חברה בו, מייצגות את האפשרות האחרת. בלשונו של בובר, "אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, שוב אין ההבלות, אפילו צרתה גדולה ביותר, יכולה להיות אמת לאמיתה. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה". סוג היחסים שנוצר עם המחנכות ונוצר בקבוצות ובמקומות השונים איננו רק חוויה אישית אלא מצביע וחותר פוליטית ליצירת יחסים חברתיים אחרים במכלול החיים. האמון שנשבר בין האדם לעולם מתחלף באמון שנוצר במרחב היחד מתוך עשייה מתקנת ומתוך מוכנותם של היחיד והקבוצה להגשים מציאות חדשה ביניהם ובכלל.
פריירה – "רק באמצעות ביטולו של מצב הדיכוי יהיה אפשר לשקם את האהבה, שמצב זה הפך לבלתי אפשרית. אם איני אוהב את העולם, אם איני אוהב את החיים, אם איני אוהב אנשים, איני יכול לקחת חלק בדיאלוג".
דיקטטורת הפרט אל מול אני-אתה ומפגש חי עם המציאות – אל מול האמירה שהפרט המופרד הוא בסיס הקיום האנושי והעולם מורכב מיחידות פרטניות בלבד שנמצאות בתחרות, דירוג הרסני ושיווק עצמי, הפדגוגיה החברתית מציבה את היחסים והיחד ואת החתירה המתמדת למפגש אני-אתה כבסיס המציאות החברתית. ה"אני", היחיד, נוצר ומתפתח מתוך המפגש ולא ההפך. היחד בונה ותומך ביחיד שחי במפגש ממשי עם העולם, בשונה מהפרט שחי בחיץ וצריך לקדם את עצמו על חשבון האחר. אל מול עולם של חיץ, קידוש הפרט, הפיכתו לסחורה והפתולוגיות הנפשיות-גופניות שמתלוות לכך, הפדגוגיה החברתית מציעה את הזיקה והפגישה, את היחיד והיחד, את חווית הערך שנוצרת ממבטו המאשר של המדריך, החבר והזולת, ואת היחסים המיטיבים כמרחב שבו מושג תיקון שברים מן העבר ואפשר לחלום וליצור יחד מציאות חדשה.
הרוצה לתקן את נפש האדם יתקן את היחסים.
פריירה – "המאבק מתחיל בהכרתם של בני אדם בעובדה שנהרסו. כל אמצעי השליטה אינם יכולים לשמש בשיקום אנושיותם. הכלי היעיל היחיד הוא פדגוגיה אנושית".
האחר והשונה כאיום קיומי אל מול פגישה, יחד, קבוצה וחברה הזקוקה לשונות כדי להיות שלמה – אל מול התפיסה המונחלת לפיה השונה ממני הוא שטני, מקור לאיום מתמיד וקיומי, הפדגוגיה החברתית חותרת ליצירת קבוצות שיש בהן מפגש בין שונויות שיוצר שלם גדול מסך חלקיו. השנאה, האיום והחשד מתחלפים בהיכרות, מפגש וחברות והמקומות הופכים מזירה של הישרדות חברתית למרחבים של שייכות, קשר, ואחריות שמתמודדים ללא הרף עם סתירות ואתגרים. כל אלו מצביעים על אפשרותה של חברה שלמה להתקיים כך – לראות את השונות כגיוון מעשיר ומחייה תוך מוכנות לחיות בתוך סתירות, לנוע בין זהויות וסיפורים וליצור שייכות חדשה, חיבורים והפרדות על פי הצורך.
פריירה – "התקווה נטועה בחוסר השלמות של בני אדם, שנעים ממנה בחיפוש מתמיד – חיפוש שיכול להתרחש רק תוך אחווה עם אחרים".
פעולה אלימה, נקם ופגיעה אל מול הכרה, תיקון ואיחוי – אל מול התפיסה הכוחנית הרווחת במציאות הישראלית לפיה הכנעה, ביזוי, פעולה אלימה, הפחתת ערך, ענישה והרחקה הם הבסיס המרכזי היעיל לפתרון מחלוקות בין יחידים ובין קבוצות, הפדגוגיה החברתית מציעה אפשרות אחרת לחברה להתנהל, תוך הכרה בכאב ואפשרות לתיקון וחיבור מחדש במעגלים מתרחבים. זוהי איננה רק הצעה מקומית ויעילה לפתרון סכסוכים, אלא תפיסה שלמה המאפשרת לקהילה ולחברה הישראלית להביט באופן אחר על כאב ועוול שהתקיימו בעבר ומתקיימים כעת, ועל הצורך לחולל תהליכים של תיקון מבלי לוותר על הצורך בצדק ושינוי ממשי של המציאות הבלתי צודקת.
פריירה – "מכיוון שיש לפלג את בני העם כדי לשמור על כוחם של השולטים, חיוני למדכאים שהמדוכאים לא יבינו את האסטרטגיה שלהם. לכן המדכאים חייבים לשכנע את המדוכאים שהם "מגנים" עליהם מפני פעולתם השטנית של "השוליים הפרועים ואויבי האל". כדי להפריד ולבלבל, ההורסים מכנים את עצמם בונים, ומאשימים את הבונים האמיתיים שהם הרסניים".
הפייק החברתי אל מול חכמת הקבוצה ותבונת היחד – אל מול עולם של מחנות שמתודלקים ומותססים על ידי הקצנה ברשתות החברתיות, תרבות היברידית של טשטוש מכוון בין הפייק לאמיתי ובין הוירטואלי לממשי, עליית הילת המשיחיות שמתלווה לבינה המלאכותית, ומתקפת הרדידות התקשורתית על ההכרה של הפרט, הפדגוגיה החברתית מציעה את המפגש הקבוצתי הממשי והמפגש החברתי כמקור שבו נוצר איזון מחודש ובו מושגת עדינות, חכמה, למידה ויכולת לנוע במרחב מאשר ומוגן. זהו מרחב שבו היחיד לומד לנסח את סיפורו ואת דרכו החברתית ויש בו מקום להעמקה, ללמידה אמיתית, שיתופית וכנה, ללא חרדה ולחץ הישגי וללא איומי הנראות והמיתוג.
פריירה – "כדי שהמדוכאים יתאחדו, עליהם לחתוך קודם כל את חבל הטבור של הקסם ושל המיתוס שקושרם לעולם הדיכוי. האחדות שמחברת אותם זה לזה חייבת להיות מסוג אחר. כדי להשיג אחדות חיונית זו, על התהליך להיות, מראשיתו ממש, פעולה תרבותית".
לסיכום – אנו צריכות לזכור ולהזכיר לעצמנו כל העת, שהמסע שלנו הוא להגשים ולהחיות רוח של תיקון, אחריות, מפגש וחברותא בתוך מערכות שלא נבנו לשם כך מלכתחילה, ולאפשר באותן מערכות, בסיס איתן ליצירת חברה טובה, וכמובן לפעול עם חניכינו ושותפינו למימושה. זוהי איננה פעולה פדגוגית אלא יצירה תרבותית-חינוכית שלמה שדורשת הגשמה.
מצד שני, אסור לנו להישאר בעולם האמירות העקרוניות בלבד, אחרת נטבול בקלישאות וסיסמאות. אנחנו צריכים וצריכות להיות טובים מאוד במשימתנו, ולהראות באופן ממשי שהשינוי אפשרי ושיש לנו תשובה חינוכית טובה ומוצקה, וגם יעילה, לאתגרים שעומדים היום מול מורות, בתי ספר, גני ילדים, שכונה וכן הלאה, סביב האתגרים החברתיים והקיומיים שאנו חווים. המקומות שלנו והמפגש החינוכי בתוכם חייבים להיות לא פחות ממעולים, לבטח כאשר אנו עוסקות בפן החברתי ובעולם היחסים. האפשרות החיונית לראות את הפדגוגיה החברתית כפוליטית ביסודה, כ"פדגוגיה של מדוכאים", הנאבקים למען מציאות חברתית אחרת במציאות הישראלית הנתונה, מונחת לפתחנו, כמו גם הצורך הגדול להמשיך ליצור ולפתח אותה ככזו.
[1] בתוך מאמרו של בובר "על החברותא" בנתיבות באוטופיה.
פדגוגיה של מדוכאים הנאבקים על חברה טובה
מניסיון שצברנו בדרור בתי חינוך, רוב המקרים של חרדות חברתיות נובעים מנסיבות חיים שונות שניתן לשנות ולשפר ולא בשל בעיה אישית, פנימית או נפשית של ילד כזה או אחר.
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית