/
השלב האחרון, החותם את מסעה של הקבוצה בתוך המסגרת החינוכית הוא שלב הפרידה. בתוך כך אנו, צוות המחנכים, נפרדים גם מחניכינו האישיים ומסיימים את מסענו החינוכי עמם. לרובם המכריע של החניכים זהו ציון דרך משמעותי, בין אם הפרידה נעשית במסגרת של גן ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים או תיכון. ואילו לפרידה אחת, "הפרידה מהיות תלמיד" לאחר 12 שנות לימוד, יש משמעות דרמטית בהיקפה ועומקה בחיי כל חניך וחניכה, גם אם הדבר לא ניכר במבט ראשון. זוהי נקודת מעבר טעונה בין היות תלמיד וחניך לבין היות אדם בוגר – אל עבר חיי האזרחות או שירות צבאי, והיא נתפסת חברתית כאחת מנקודות המעבר הדרמטיות ביותר שאדם עושה בחייו. שלא במקרה, נוצרו אינספור סרטים וסיפורים המתארים את סיום בית הספר התיכון ובתוך כך כמובן האירוע המרכזי – מסיבת הסיום ובחינות הבגרות או הגמר. כל זה חשוב, משום שאנו עתידים לפגוש בדרמה גדולה אצל חלק לא קטן מחניכינו סביב נקודה זו, והיא לא רק טבעית אלא גם צפויה ומתבקשת. לצערנו, חוסר קבלה, חוסר הבנה או מודעות בקרב הצוות החינוכי למידת השפעתה של נקודה זו בחייהם עשויה לגרור מתחים מיותרים ואכזבות מרות. לעומת זאת, תכנון מעמיק ומודע לתהליך פרידה ראוי, עשוי להוות את שיאו של תהליך חינוכי בן מספר שנים ולהאיר את משמעותו וחשיבותו הן ליחיד והן לקבוצה כולה ולא פחות חשוב מכך – לאפשר התחלה מחודשת טובה לכל הנפרדות והנפרדים בהמשך דרכם. במילים אחרות - שלב הפרידה נוטה להיות סוער ואפילו מפתיע בעוצמתו. הוא טעון ברגשות שונים ולעיתים סותרים, אך אם הוא מתרחש כראוי הוא עשוי לבטא ולסכם באופן חיובי את כל הדרך החינוכית שנעשתה במשך מספר שנים ולהעניק לה פירוש משותף ויקר ערך. בהשלמה לכך, זהו גם שלב ההכרעה הסופי לגבי המשך הדרך האישית והקבוצתית.
מודעותנו לתהליכי פרידה חינוכיים מתחילה בהגדרה מחודשת למושג פרידה ובתוך כך הניסיון לבאר את יחודיותה של הפרידה החינוכית על רקע סוגים אחרים של פרידות. נראה שרובנו משתמשים במושג "פרידה" כדי לתאר סיום או סוף של תהליך או דרך הנוגעת ברוב המקרים לעולם הקשרים האישיים והחברתיים. לעיתים קרובות, עם סיומם של קשרים אלו עשויות להופיע תחושות כמו עצב, אובדן, חוסר, כאב ואי נחת, או לחילופין הקלה לאחר תקופה קצרה או ארוכה של קושי. בהקשרים זוגיים אנו עוסקים בשאלה מי נפרד ממי, מתי ומדוע ומה עלה בגורלו של כל צד. כמו כן, קשה לנתק את המושג פרידה מהקשרים של מוות ואובדן אדם אהוב או לחילופין פרידה מבית, שכונה, שפה ותרבות מסוימת. מבחינה זו, המושג פרידה מתאר שדה רחב, כנראה מדי, של נקודות סיום של קשר וחיבור. אין הכוונה כאן שפרידה יכולה או צריכה להיות נטולת כאב, אלא להדגיש שבתוך כל מרחבי הפרידה שאנו מכירים ומכירות בחיינו, כדאי לייחד מקום לפרידה מסוג מסוים והיא – הפרידה החינוכית. מבחינה זו, זהו סוג מיוחד של פרידה, שאולי מזכיר פרידות אחרות, אך במהותו איננו דומה לפרידות מעולם מערכות היחסים הקרובות שלנו. בהמשך לכך, הטענה היא שפרידה חינוכית, קבוצתית, משותפת, לא רק שאיננה דומה לאובדן, אלא היא יכולה להיות דווקא רגע או תקופה שבה החיים, הערך החברתי והקירבה מגיעים לעומקים חדשים. פרידה חינוכית כזו לא רק שאיננה מתאפיינת בסופיות וגוויעה של תהליכים, אלא היא דווקא מזינה ותומכת את המשך הדרך האישית של חברי הקבוצה תוך שהיא מחזקת ומאירה עבורם את חשיבותה של הדרך הקבוצתית שמסתיימת ומסופרת יחד.
בהשלמה לכך, חשוב לזכור שכאשר אנו מגיעים להיפרד, פרידות העבר שלנו צבורות בראשנו וגופנו, ומהוות לא פעם גורם מבלבל, מכאיב ומקשה. אם נקלענו במהלך חיינו לפרידות אישיות כואבות או שלא התנסינו בפרידה חינוכית טובה כילדים (מעטים מבינינו התנסו בכך), אנו עשויים לגלות שהדימוי הסמוי והמכונן שלנו על פרידה נופל לאחד המבעים הבאים:
לעומת כל אלו ננסה להציג הצעה בהירה לגבי מהותה של פרידה חינוכית:
פרידה חינוכית הינה תהליך המוקדש לו זמן* שבו מתאפשר לכל היחידים (כולל הצוות החינוכי) ולקבוצה כגוף - להאיר, ללמוד ולעבד את משמעותה החיובית של הדרך שנעשתה יחד, להתמודד כיחידים וכקבוצה עם משמעותו של הסיום עבורנו, לקבל החלטות לגבי העתיד, לזכות לצידה אישית להמשך הדרך ולבסוף לסכם על צורת הקשר הרצויה ביננו בעתיד. בתוך פרידה כזו יש מקום לרגעי שיא אישיים וחברתיים, לרבות אירוע סיום ציבורי, ומחויב שיהיה בה מקום מובנה לרגעי פרידה אישיים בין המדריך לחניכו.
*פרק הזמן הרצוי הוא לכל הפחות 10% מזמן ההתחנכות הכולל – כך קבוצה שהתחנכה 3 שנים זקוקה לפחות לשלושה חודשי תהליך).
הכניסה לתקופת הפרידה מתרחשת כאשר מסה קריטית של חניכים וחניכות מתוך הקבוצה מבשילה לכדי התמודדות ישירה עם העובדה שההתחנכות עומדת לפני סיום והקבוצה עומדת בפני סוף דרכה הנוכחית. בעקרון, קבוצת חניכים בי"ב יכולה לבחור להמשיך להיות קבוצה ואפילו לשמור על קשרי הדרכה עם המחנך, אולם זהו מאורע נדיר, וגם אם אפשרי – הוא מזמן בכל אופן סיום של צורת ההיקשרות הקיימת ומעבר לשלב חדש ולכן עדיין נכנס לקטגוריה של הפרידה המדוברת כאן.
המחנכים יכולים ליזום עיסוק ישיר בנושא הפרידה במועד זה או אחר, אך הכניסה הממשית והרגשית לתוך השלב היא תמיד ביטוי של הבשלה שמתפתחת בקרב חברי וחברות הקבוצה. חשוב לומר שאין תאריך מסוים בלוח השנה שבו "נכון" לדרוש שהקבוצה תעסוק באופן ישיר בפרידה. ההחלטה מתי ואיך לצלול אל תוך תהליך הפרידה היא ייחודית לכל קבוצה. קיימות קבוצות שמתחילות להיפרד חודשים ארוכים טרם סיום שנת הי"ב – כבר באזור חנוכה, ואחרות מוכנות להתמודד עם ההכרה בדבר הפרידה רק שבועות ספורים לפני תאריך הסיום המוגדר. אפשר להבין מכך, שבשונה מהשלבים האחרים בחייה של הקבוצה, לשלב זה אין תאריך התחלה ברור אך לעומת זאת יש לו תאריך סיום ברור ומובנה ועובדה זו משליכה רבות על אופיו ומקנה לו אופק ברור וחד משמעי, ברוח "שעון החול" שהולך ואוזל. כך או כך, תאריך הסיום המוגדר מהווה עובדה שעשויה ליצור מתח ולחץ רב, גם בקרב הקבוצה וגם בקרב המחנכים. לא תמיד ברור מה, אם בכלל, חייבים "להספיק" לפני הסיום ומה משמעותו של אותו "להספיק". האם נעשו כל הסידורים וכל ההכנות הראויות לקראת הפרידה וכיצד בעצם נכון לסיים ברמה האישית והחברתית, לבטח כאשר קיימים תהליכים חינוכיים שנמצאים בעיצומם. הדבר קשה במיוחד סביב חניכות וחניכים הנמצאים במצוקה והתהליכים עמם נמצאים בתחילת הדרך או בעיצומם, ואין דימוי ברור על איך יראה המשך הדרך לאחר מועד סיום י"ב.
ברמה החברתית, בתקופת הפרידה הקבוצה יכולה לנוע על כל הרצף שבין התכנסות והיצמדות הדדית שעשויה להזכיר ממדי הכרות והתאהבות חדשים, נוסטלגיה ומעין התאבלות משותפת על הסיום המתקרב, ובין מצב של מעין חזרה לשלב ההיולי והבראשיתי של תחילת היווצרותה של הקבוצה; ריחוק, אדישות וחוסר רצון בולט להיפגש, חוסר סבלנות, התפרקות, שבירת כללים שעשויה להיות קיצונית ומופגנת ודרישה "לסיים כבר" עם תעוקת הפרידה המרחפת באופק. יתכנו גם תגובות סותרות בתכלית שמתקיימות זו לצד זו, וכן אפשרית מאוד תגובה של השתקעות מוחלטת במשימות לימודיות ובחינות הבגרות ללא מוכנות לעסוק בכל ממד שמזכיר את העתיד או את הפרידה עצמה. כך או כך, התגובות לפרידה המתקרבת עשויות להיות מפתיעות וסוערות ויתכנו משברים של ממש עד לרגע האחרון ולעיתים אף תקופה ממושכת אחריו. בהיבט הזה המחנכים צריכים להזכיר לעצמם שחניכים מסוימים יחוו את הפרידה בעוצמה רק לאחר אירוע הסיום ולא נכון לנתק מגע כשהאורות במסיבת הסיום כבים.
בהמשך לכך, זוהי תקופה רוחשת בתחום העיסוק ב"סיפור" מסעה וחייה של הקבוצה לאורך השנים או לחילופין בשיפוט, הערכה וניסיון לאמוד ולהשוות את הישגי הקבוצה והיחידים בה להישגים של קבוצות אחרות או לתלמידים שלומדים בבתי ספר אחרים. סיפורים שונים עולים ומסופרים מזוויות שונות ומעידים על צורך חברתי עמוק לסיפור משותף שיאפשר לכל יחיד למצוא בו את מקומו. זהו צורך משמעותי גם למחנכים העוסקים רבות בתקופה זו בשאלה – אז מה היה לנו כאן בעצם? צוות מחנכים שמתקשה לחוות, לראות ולספר סיפור של משמעות וערך על דרכה החינוכית של הקבוצה ומקומם של המחנכים בכך, יתקשה מאוד להעביר זאת הלאה לקבוצת החניכים. בהשלמה לכך, הצוות יזדקק לסיוע והדרכה בתקופה רגישה זו כדי לארוג ולחבר את הסיפור המשותף שיתבסס על ערך, משמעות ותחושת הישג, משום שלא מעט פעמים קשה מאוד לספר זאת על עצמך ללא "עיניים טובות" מבחוץ.
ממד נוסף שמתעצם והולך ככל שחולף הזמן הוא הציפייה והחרדה כלפי העתיד ובתוך כך הצורך לקבל החלטות או להימנע מהן. חברי וחברות הקבוצה עומדים מול תחילת הפרק הבא בחייהם, שלרוב איננו מוכר להם. זוהי חוויה שעשויה להיות מרגשת ומשמחת אך גם ליצור חשש וקושי. גם במקרה הזה, חניכים שחווים חוויות שונות בתכלית עשויים להביא מתחים ממשיים אל תוך הקבוצה שתיאלץ להעניק מקום גם להתרגשות ושמחה וגם לחרדה וערעור - בו זמנית. בהמשך לכך, חלון ההזדמנויות לקבלת החלטות לעתיד הולך ונסגר ויש תחושה עזה של דילמה "האם החלטתי נכון על עתידי". יתכן מאוד שעד הרגע האחרון הקבוצה ככלל וחניכים ברמה האישית יעלו את השאלה הזו ויש לסייע להם ככל האפשר, כולל האפשרות להיכנס אל עובי הקורה עם החלטות מסוימות שחניכים מקבלים שיבטיחו את יכולתם להיות מוגנים ובטוחים מחד, אך גם לממש אתגרים, דרישות ומשמעות מאידך. הצוות החינוכי צריך לגלות כאן גמישות רבה – את מי לדחוף קדימה ועם מי כדאי להעמיק את הדיון על החלטה שמעמידה אותו או אותה בסיכון, וכן הלאה. בתוך כך עלינו לזכור שהמקום שיש לנו במרחב קבלת ההחלטות של החניכים והחניכות הוא רק אותו מרחב שאליו נוזמן. בשלב זה ההכרעות או אי ההכרעות על העתיד נמצאות במידה רבה אצל החניכים ואנו צריכים להשלים עם העובדה שלא נהיה שם בעוד מספר חודשים כדי לגבות החלטה כזו או אחרת.
יחד עם כל הממדים הללו וככל שעובר הזמן, הקבוצה תעסוק יותר ויותר באופן ישיר ומדובר בסיומה הקרוב ותשלים אתו בהדרגה. במידה ותהליך ההשלמה עם סיומה של הקבוצה מודרך כראוי באופן שמגדיל חמלה, הקפה ואישור הדדי, הוא יאפשר גם להדגיש את רגעי המשמעות שנצברו ולגבש מהם סיפור משותף על תהליך משנה חיים ברמה האישית והחברתית. בסיפור מעין זה, סיומה של הקבוצה נתפס כשלב טבעי בתהליך ואף כנקודה בעלת ערך, פסגה שבה באים לידי ביטוי כל יכולותיה ועוצמותיה של הקבוצה וחבריה (לעיתים קרובות ערב הסיום הקבוצתי עשוי להוות ביטוי מוחשי לפסגה כזו). הקבוצה עשויה להתמלא בהערכה גדולה כלפי הדרך שעשתה ולחתום את סיפורה כסיפור של גבורה, הצלחה והתפתחות בממדי חיים רבים. בהשלמה לכך, יחידים בקבוצה יוכלו להעמיק ולספר את סיפור צמיחתם האישית ולאפשר לעצמם להיפרד כראוי מחבריהם. בפרידה כזו כל אחד ואחת זוכה להבין את תרומתו הייחודית לקבוצה ובהמשך לכך להכיר ולהביע במילים את המשמעות והתרומה של כל אחד ואחת מחברי הקבוצה, גם אלו שלא היה לו קל ופשוט לצדם במהלך הדרך.
עבור המדריכים והמדריכות, סוגיית ההדרכה של תהליך הפרידה ויצירת הסיפור המשותף מעמתים אותם באופן ישיר עם אחד האתגרים הגדולים ביותר בתהליכים חינוכיים – אומנות הפרידה והסיום והיכולת לספר סיפור משמעותי. המדריכים עצמם נדרשים לאמץ את כל יכולתם הנרטיבית, להביא לביטוי את מלוא ניסיונם עם הקבוצה וחבריה, לנווט במים הסוערים שמעמתים את האישי עם הקבוצתי, את העבר עם ההווה והעתיד ואת הכישלונות והפגיעות עם ההישגים וההתפתחות. כדי לתת לתהליך הפרידה כיוון ויציבות, המדריכים צריכים לבחור בסיפור מכונן, בהיר ורהוט על הדרך המשותפת שנעשתה שלא נופל לקלישאות ומצליח לאגד את הקולות השונים בקבוצה לכדי סיפור משותף ומעניק ערך שכולם מסוגלים להזדהות עמו ברמה כזו או אחרת. זוהי אומנות הדרכתית של ממש, לא מעט משום שהמחנכים הם חלק בלתי נפרד מהפרידה עצמה וחווים אותה בעוצמה אישית גדולה ולעיתים לא משוכנעים בעצמם בערך הדרך שהקבוצה עשתה. לעיתים זוהי גם פרידה של צוות חינוכי שפעל שלוש שנים יחד, וחשוב להעניק גם לכך מקום.
קבוצה יכולה להאיץ את שלב הפרידה חודשים ארוכים טרם הסיום הרשמי. במקרה כזה עשויה להיווצר חוויה מעיקה וקשה של זמן נמתח, עיסוק אינסופי ברגשות שלא מוביל קדימה וחוסר יכולת לתפקד מול משימות לימודיות ואחרות. מאידך, קבוצה עשויה לסרב להיכנס אל שלב הפרידה, להכחיש את קיומה או להמעיט בערכה לכדי מאורע טכני וחסר חשיבות, עד לכדי סירוב מופגן להשתתף באירוע הסיום.
לא ניתן לעכב את את כניסתה של הקבוצה לתהליך הפרידה, אך בהחלט אפשר להתחיל תהליך פרידה באופן עדין, עם מרווחי זמן גדולים בין נקודה לנקודה בתהליך ולדרוש מכל חברות הקבוצה היצמדות להווה. המשך לכך, לא ניתן להכניס בכוח קבוצה אל תוך תהליך פרידה, אך נכון להגדיר עם תחילת השנה מועד מוסכם שבו התהליך מתחיל גם אם יש חוויה של סירוב וקושי.
לאחר שמשפטים אלו קיימים, כל מחנך יכול להוסיף משפטים ותיאורים משל עצמו. תיאור דרכה של הקבוצה יכול וצריך להיות מסופר דרך מצגות, סרטים, כתיבה ויצירות שונות, לא רק בשיחה. רצוי שבכל שבוע יהיה אזכור או עיסוק בפן אחר שבו הקבוצה עשתה דרך במהלך השנים. שבוע אחד יכול להיות מוקדש לחברות, ושבוע אחר למשימה, וכן הלאה. זה הזמן לאתר תמונות בארכיון, ולהצמיד להן משמעות חדשה. בתוך כך אנו עשויים לגלות את דלותו של הזיכרון בגיל הנעורים ועד כמה יש צימאון לחניכים וחניכות לעסוק בשאלה – מה היה ואיך היה לנו.
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית
מערך הגיל הרך למפוני העוטף בים המלח.
למסמך הבא שתי מטרות: הראשונה, תיעוד הקמתה של מערכת חינוכית לגיל הרך במלונות מפונים באזור ים המלח, בחודשיים שלאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. השנייה, לתרום למחקר החינוכי ולגבש תובנות שיוכלו לשרת הקמה של מערכות חינוך בעיתות חירום בארץ ובעולם.
כיצד נבנה תהליך הערכה אחר וחדש ברוח הפדגוגיה החברתית שיחליף את תעודות ההערכה המקובלות?