בית הספר החברתי – חינוך לאוטופיה ופדגוגיה חברתית הלכה ולמעשה / רותם קפלן ואודי יעקב

פתיחה

במהלך עשרים השנים האחרונות פותחו בדרור בתי חינוך התנסויות רבות ומגוונות שהולידו עושר של יצירות חינוכיות, אפשרויות ודרכי פעולה בשדה החינוך הציבורי. באופן טבעי, חלק מתהליכי הפיתוח עסקו בניסיונות לחדד ולבאר הן את הרוח החינוכית שלנו במובנה העמוק והן את הפדגוגיה שלנו[1], קרי את המושגים, האופנים והצורות בהן רוח חינוכית זו מתגשמת במציאות היומיומית.

בימים אלה עולה הצורך לאגד ולבאר לעצמנו את המשך הכיוון בדרך החינוכית אותה אנו יוצרים, אנו מאמינים שתהליך זה חיוני לשדה החינוך הציבורי הזקוק מאוד לכיוון חדש. המהות העמוקה ביותר של מעשה חינוכי טמונה ב'קסם' המפגש משנה המציאות בין נפשות בני אדם ושואף לתיקון העולם. מהות זו אינה ניתנת להגדרה מילולית מדויקת, אולם, מושגי יסוד, שפה משותפת ונהירה וסדירויות בהירות מהווים יסוד מוצק לפדגוגיה חברתית המתבססת על היכולת לצאת מתוך הנקודה הפנימית ביותר אל מרחב של עשייה המשנה את המציאות החברתית-חינוכית סביבנו.

מסע הבירור הוביל אותנו אל מושגים שהציב ניר מיכאלי[2], מתוך התבוננות בפעולה החינוכית של קהילות של בוגרי תנועות נוער, כמושגים ערכיים ופדגוגיים שעזרו לנו לבאר מהויות ולחדד את המקום בו אנו שואפים להיות בשדה החינוך הציבורי בארץ. המיוחד במושגים אלו הוא החיבור המעניין שהם מבקשים בין רוח תנועת הנוער, המבקשת שינוי המציאות ובו זמנית תובעת הגשמה (ראה למשל, שצקר, 1998; כהנא, 2007), ובין האפשרות לקיים רוח שכזו במערכת החינוך הציבורית, בתוך החינוך הפורמאלי. אנו מאמינים שחיבור כזה אפשרי ומהווה כר פורה ליצירה חינוכית פורצת דרך. ממדים חשובים עליהם בנוי חיבור זה הם החינוך הביקורתי והערכי, השיח הדיאלוגי וההתנסות הפעילה של החניך-תלמיד, לצד שותפות עמוקה בהבניית הידע.

הפדגוגיה החברתית היא אם כן תפישה חינוכית המחויבת למהות הדמוקרטית ואשר רואה בחינוך כלי לתיקון ליקויי המציאות החברתית ולהבנייתה של מציאות חברתית חדשה. הפדגוג החברתי הוא זה אשר… מנסה לקדם את תלמידיו להבנה טובה ומפוקחת של המציאות על כשליה, חושף אותם לאלטרנטיבות רעיוניות ולביקורת ומבנה עבורם חממה במסגרתה יעצבו תפישת עולם ומחויבות להגשמתה" (מיכאלי, 2012)

שלושת ה"חינוכים הגדולים" של צבי לם והצעה לחינוך רביעי

בניתוחו המעמיק מראה צבי לם (2000) את שלושת ההגיונות המובילים מערכות חינוך באשר הן:

חינוך בשרות החברה (סוציאליזציה) – מכוון להכשרת התלמידים להשתלבות בחברה כפי שהיא ועל פי צרכיה.

חינוך בשרות התרבות (אקולטורציה) – מכוון להנחלת ערכי התרבות המרכזיים.

חינוך בשרות היחיד (אינדיבידואציה) – מכוון לפיתוח היחיד על כישוריו ותכונותיו הייחודיות.

זהו ניתוח חשוב ומדויק המאפשר התבוננות נכוחה אל המתרחש במערכת החינוך ובעולם בתי הספר. אולם למרות הניסיונות המתמשכים שלנו למצוא את עצמנו בתוך חלוקה זו, מתברר ומתחדד שבעומק אנו לא 'מתאימים' לאף אחד מההגיונות. זאת כיון שהם כולם מכוונים אל המציאות כפי שהיא ואילו הדרך החינוכית של תנועת הנוער כיוונה תמיד אל עולם ראוי יותר מזה המתקיים כעת ואף דרשה מבני הנוער להיות אלה שיקדמו את העולם למקום ראוי זה (שצקר, 1998). מיכאלי, מתוך התבוננות על הפדגוגיה של קהילות הבוגרים השיתופיות הציע הגיון רביעי:

"מתוך כך – ברצוני להציע תפיסה או אידיאולוגיה חינוכית אלטרנטיבית אשר במקום לשרת 'אדון' חברתי, תרבותי או אינדיבידואלי קיים, מבקשת לקדם חינוך לתיקונה של המציאות הקיימת לאור תפיסת ראוי חברתית. את האידיאולוגיה החינוכית אכתיר כ'חינוך לאוטופיה'."(מיכאלי, 2012).

הגיון רביעי זה מתבסס על המעשה החינוכי של תנועת הנוער, אך לוקח אותו צעד נוסף אל המערכת הפורמלית. זהו כיוון שיכול להתפתח ולהיות מענה חשוב ורלבנטי למערכת החינוך הנמצאת במשבר מתמשך והוא אף נוגע בצורה מהותית בדרך חינוכית ייחודית המתארת מעשה חינוכי ממשי המתפתח בישראל בעשורים האחרונים.

חינוך לאוטופיה

אנו מוצאים את המושג "חינוך לאוטופיה" כמבטא בצורה בהירה וברורה את הדרך החינוכית בה בחרנו בשדה החינוך הציבורי. למעשה, זו איננה רק דרך חינוכית אלא ביטוי לדרך חיים שלמה ורחבה תוך התמודדות מתמדת על מימוש הנצח ברגע וכיוון הרגע אל הנצח. כאן חשובה ההבנה שהאוטופיה איננה מושג מופשט וכללי, מרטין בובר והוגים נוספים הגדירו את המושג אוטופיה בקווים מוחשיים וראליסטיים. בובר טען כי "האוטופיה – אופי ראליסטי לה" ו"הציור אותו היא מציבה קובע כוונה ותכנית" (בובר, 1983). כך, האידיאל של חברה טובה וצודקת איננו "פנטזיה אוטופית" כי אם "אוטופיה מתגשמת" – ניסיון מוחשי לחיות דרך חיים מתמדת של רוח ערכית במציאות.

האידיאל האוטופי שלנו, ה'ייעוד' שבחרנו להגשימו במציאות נוגע ליצירת 'החברה הטובה', קרי חברה המאמינה בשוויון ערך האדם והיא מקדמת את ערכי השוויון, הצדק והשיתוף. זוהי חברה אנושית שיסוד ה'פגישה' ברוח זיקת אני-אתה (בובר, 2013) מכונן אותה והיא מצויה בתהליך התפתחות מתמיד ליצירתו של האנושי והחברתי ולפיתוח כושרי הזיקה, הדיאלוג ויחסי החברותא. חברה אשר האדם בה הוא התכלית ובה הוא לומד לחיות חיים של שחרור מתמשך ושל חיבור דיאלוגי אל העולם ומתוך כך מתפתחת בו אחריות עמוקה והוא יכול לפעול לתיקון החברה. זוהי חברה אשר מקדמת את השלום, את הצדק החברתי, את המאבק בעוול ויוצרת רגישות מעמיקה והולכת לכאב ומצוקה באשר הם.

אידיאל זה מחובר בעבותות למאמץ שלנו במהלך השנים ליצור מקומות חינוכיים אשר במהותם העמוקה אינם "בתי ספר", "מועדונים שכונתיים", "גני ילדים" וכן הלאה, אלא מקומות המבקשים ליצור התנסות עומק ביצירת חברה אנושית טובה יותר. במילים אחרות, התקווה היא לבנות מקומות בהם מבוגרים וצעירים מנסים ליצור יחדיו אוטופיה חברתית מתגשמת – חברות מופת המחוברות למציאות ולסביבה במרחב פיסי מסוים.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהחינוך שלנו מתנגד לנטייה הקבועה בעולם החינוך להתייחס לעתיד כדבר המרכזי, אם לא היחיד, שאליו יש להביט. "בוגרים ובוגרות" אינם יעד עתידי אלא בני אדם ממשיים אשר ההווה של חייהם יקר ערך והתנסותם הממשית כאן ועכשיו היא משמעותית ביותר. מבחינה זו אנו לא רק מכשירים לעתיד אלא מבקשים ונדרשים להגשמה ולחיים בהווה. זאת ועוד, 'בוגרים ובוגרות' אינם יחידים המסיימים בסוף י"ב את תהליך ההתחנכות, כי אם קבוצות שיכולות ונדרשות להמשיך אותו הלאה אל החיים הבוגרים.

החוויה המצטברת שלנו מאינספור ביקורים ומפגשים עם אנשי חינוך והורים ב-15 השנים האחרונות היא שכיוון חינוכי וחברתי זה חיוני ומשמעותי לחברה הישראלית בכלל ולמערכת החינוך הציבורית בפרט. לשם כך לא מספיקה ההמשגה הבסיסית של חינוך לאוטופיה, אלא נדרשות גם פדגוגיה והמשגה ברורה של אופני פעולה. אנו מבקשים להנכיח, לשתף ולחבר את הציבור וכן את המערכות השונות שסביבנו לרעיונות אלו.

פדגוגיה חברתית – הפדגוגיה של החינוך לאוטופיה[3]

הפדגוגיה החברתית מורכבת מארבעה תהליכים מרכזיים הבונים ומשלימים זה את זה. שורשיהם של מרכיבים אלה והחיבור ביניהם נעוצים בתפיסות שונות של שינוי חברתי ופדגוגיה משחררת[4] אולם שורש היניקה המרכזי שלנו הוא רוח תנועות הנוער שחרטו על דגלם ועל קירות מרכזי הפעילות שלהם את השילוב: "התבונה לראות, האומץ לרצות והכח לבצע" כדרך חיים חינוכית ומעשית גם יחד. דרך המובילה להגשמה ותובעת שינוי חברתי בכל רגע.

  • חינוך ביקורתי-משחרר וניתוח המצוי – למידה מעמיקה של העולם והחברה וביקורת המציאות, הן ברמה הרחבה והן ברמה המקומית והקרובה מתוך זווית של אחריות. 'קריאה מחדש' של המציאות ו'כתיבתה' באופנים אחרים כביטוי של שחרור במעגלים הולכים ומתרחבים.
  • סימון הראוי – פיתוח עמדה ערכית מוצקה הנוגעת לראוי, לצודק לטוב ולמשחרר בעולם האדם. זאת לצד למידה דיאלוגית של יצירות אנושיות וחברתיות, תהליכים, אירועים ודוגמאות אנושיות, בעבר או בהווה, המהוות אבני דרך בשאיפה לשינוי העולם ומימושה במציאות.
  • פיתוח כשרים אנושיים וחברתיים לתיקון העולם והחברה – פיתוח של מגוון יכולות, מיומנויות וכשרים המסייעות ליחיד ולקבוצה לגדול להיות לבוגרים שלא רק מבקשות ומבקשים אלא גם מסוגלים לחבר רוח ומציאות, להגשים ולחולל שינוי ממשי במציאות החברתית והאנושית סביבם ובתוך כך עוברים בעצמם תהליכי שינוי עמוקים.
  • הגשמה – צמצום הפער בין הרוח והמציאות, התנסויות בפועל ביצירת מציאות אישית, קבוצתית וחברתית טובה יותר, פעולות ממשיות לשינוי ותיקון העולם והחברה סביבנו, תהליך זה מכוון גם להמשך החיים וסיום המסגרת הבית ספרית.

 

במאמר נוסף נפרט בהרחבה על כל אחד מחלקים אלו וניתן דוגמאות ממשיות לביטויים בפועל.

 

הפדגוגיה חברתית והחינוך הציבורי בישראל

מערכת החינוך הציבורית בישראל נמצאת בצומת דרכים ערכי ורעיוני: מן הצד האחד, היא מהווה חלק ממבנה העל של החברה הישראלית ומשרתת את המשך קיומו כאשר במציאות הנאו-קפיטליסטית משמעות הדבר היא שימור מבנה הכוח ואף העצמת הפערים החברתיים –כלכליים. מנגנוני דיכוי ושימור באים לידי ביטוי במערכת שמרנית וסמכותנית המקדשת ומעצימה את התחרות, הציונים וההישגים כאשר במקומות רבים בעולם המתקדם כבר הבינו שזו אינה דרך לבניית חברה בריאה, שוויונית וצודקת. ומנגד, אין עדיין בארץ חינוך מקצועי איכותי ובעל סטטוס גבוה שיכול היה להוות חלופה בעלת ערך והחינוך הפרטי ממשיך לגדול ולהתרחב בצורות מגוונות ולעיתים סמויות מהעין. כותב על כך חן למפרט (2008):

"…תפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק, ובמובנים רבים לדאוג לשעתוק של פערים מעמדיים. זו מערכת השואבת את חוסנה דווקא מיכולתה המופלאה לבצע חיברות לאנשים העתידים להימצא בשולי החברה, מובטלים, עניים, חסרי אונים ושותקים; מערכת שנבנתה כדי להכשיר בני אדם לחיות בהוויה מנוכרת וחסרת תכלית אישית, על ידי כך שהיא מאמנת אותם לוותר על שאיפותיהם, להבליג על כאבם, בדידותם ודיכוים, ולהשלים עם היותם חסרי ערך חברתי. זהו היגיון מסחרי המעצב את האדם כצרכן ואת יחסי האנוש כיחסי ספק-לקוח עם תג מחיר מתאים"

מן הצד השני, ברור לחלוטין שאי קיומה של מערכת חינוך ציבורית וכללית ייפגע אנושות באוכלוסיות מוחלשות וירחיב את הפערים עד לכדי קיומן בפועל של מערכות חינוך נפרדות, לא רק על בסיס אידאולוגי או לאומי (כמו החינוך הדתי, או הערבי) אלא על בסיס כלכלי. יולי תמיר (2015) מתארת את דינמיקת ההחלשה של מערכת החינוך:

"ערעור גורף על מעמדה של מערכת החינוך מעניק להורים הרשאה לפרוש מהמערכת, אך בתי הספר הפרטיים אינם הדרך היחידה לברוח ממנה. דרך טובה לא פחות לבדלנות מעמדית היא מעבר לאזור מגורים יקר יותר, שבו מערכת החינוך טובה יותר.

תהליכי שימור פערים מאפיינים חברה תחרותית, אבל הם מועצמים מאוד על ידי התחושה שמערכת החינוך אינה מתפקדת וקורסת, ולא מאפשרת לתלמידים לצמוח וליהנות בבית הספר. התחזיות השחורות הופכות לנבואה שמגשימה את עצמה, ומושכות את המערכת מטה" (דגשים שלנו)

במובן זה, מערכת חינוך ציבורית חזקה ואיכותית היא הכרחית לשימור וחיזוק האפשרות לקיומה של חברה ישראלית אחת המכילה קולות רבים באופן שוויוני. יחד עם זאת, חשוב להבין, כי אם לא תשתנה דמותה של מערכת החינוך או לכל הפחות יעמיק בתוכה הקול החברתי, ימשיך ההיגיון הקיים לחנך ולחזק מגמות נאו קפיטליסטיות כגון תחרותיות, ניכור ואדישות.

אנו מאמינים שלפדגוגיה החברתית תפקיד קריטי בצומת זה: תפקידה הוא להוות קול משמעותי וצלול הפועל בתוך מערכת החינוך הציבורית מבלי לקבל את התפקיד המחברת והמסליל של מערכת זו אך גם מבלי לקדם תהליכי פירוק והפרטה. מכיוון חיובי יותר, אפשר לנסח את מטרתה של הפדגוגיה החברתית כמתן אפשרות הולכת וגוברת לתיקון חברתי דרך חינוך. זוהי אפשרות לאנשי חינוך ומקומות חינוכיים להפוך מכוח משלב ומשתלב בחברה הקיימת לכוח מניע, ביקורתי, פעיל ויוצר בבניית חברה טובה יותר. זוהי דרך מעוררת תקווה וכיוון ברור למערכת חינוך המחפשת את מקומה, מערכת שבה מתקיימים זה לצד זה כרגע יסודות בונים ויסודות מפרקים גם יחד. הפדגוגיה החברתית רואה לנגד עיניה מערכת ציבורית רחבה וכללית השמה במרכזה את מטרת קיומה של חברה טובה, מערכת המעודדת מבט ביקורתי החותר לשינוי וקוראת ליצירה שלמה, לא רק בתחום הלימודי, אלא גם ובעיקר בקריאת תיגר על המציאות החברתית כפי שהיא ובשאיפה לתפוס תפקיד מוביל בבניית חברה ראויה וצודקת יותר.

במערכת כזו יהיה מקום מרכזי ושפע של זמן לגדל ולחנך ילדות וילדים שחווים בחייהם תחושת ערך, מפגש, הגשמה ויצירה אנושית וחברתית, ילדים שמתוך החוויה של שמחת ההווה שלהם, חברותם, רגישותם לעוול וכאב אך בעיקר מתוך אחריות עמוקה שתגדל ותצמח בהם ובהן, נרתמים יחד להגשמה ותיקון חברתי.

 

 

רשימת מקורות

בובר, מ' (‏1983).נתיבות באוטופיה. תל אביב: עם עובד.

בובר, מ. (2013). אני ואתה. ירושלים: מוסד ביאליק.

דיואי, ג. (1960). נסיון וחינוך. המקורות למדע החינוך. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

כהנא, ר. (2007). נעורים והקוד הבלתי פורמלי: תנועות נוער במאה ה-20 ומקורות הנעורים הפוסט מודרניים. ירושלים: מוסד ביאליק.

למפרט, ח. (2008). חינוך אמפתי כביקורת הנאו־קפיטליזם. תל אביב: רסלינג.

לם, צ. (‏2000).לחץ והתנגדות בחינוך. תל אביב: ספרית פועלים.

מאי, נ. (2006). "להיות יותר", "פרקסיס פדגוגית" ו"דיאלוג": התפתחות ורציפות בתורתו של פאולו פריירה. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

מיכאלי, נ. (2012). חינוך לאוטופיה אידאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי. בתוך: תדמור, י. ופריימן, ע. (עורכים). חינוך – מהות ורוח (עמ' 185-194) . רעננה: מכון מופ"ת.

פריירה, פ. (1981). פדגוגיה של מדוכאים. תל אביב: מפרש.

שצקר, ח . (1998). נוער יהודי בגרמניה בין יהדות לגרמניות, 1870-1945: דרכו של נוער יהודי מיהדות לגרמניות וחזרה ליהדות, לציונות ולהגשמה חלוצית. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

תמיר, י. (2015). מי מפחד משוויון? : על חינוך וחברה בישראל משכל.

 

[1] בחרנו כאן במכוון בשני מושגים שונים – הרוח החינוכית ופדגוגיה. הרוח החינוכית במהותה היא עמדה ערכית, רוחנית ורעיונית המחוברת לעומק ונתיב החיים של אדם או חברה. הרוח החינוכית שלנו נובעת משוויון ערך האדם. לעומתה, פדגוגיה היא אופן פעולה חינוכי במציאות – מתודות, צורות, תכנים ואופני פעולה. הפדגוגיה נגזרת מהרוח החינוכית אך גם מזינה ומחזקת אותה, לדוג' פדגוגיה בלתי פורמלית, פדגוגיה דיאלוגית וכו.

[2] ​ד"ר ניר מיכאלי, כיום רקטור מכללת אורנים ובעבר יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הוא דוקטור למדיניות ולארגון חינוך, בעל ניסיון של יותר מעשרים שנה בתחום זה. את דרכו המקצועית החל בשדה החינוך הבלתי פורמלי בתור רכז הדרכה ארצי ובתור מזכ"ל תנועת הנוער "המחנות העולים". ניר חקר לעומק את תנועות הבוגרים של תנועות הנוער וזיהה אותן, בין השאר, כיוצרות של אפשרות לחינוך ופדגוגיה חדשה המבוססת על חיבור בין תנועת הנוער למערכת החינוך הפורמלית.

[3] המושג "פדגוגיה חברתית" נוצר באמצע המאה התשע עשרה מתוך תפישה שפדגוגיה היא פעולה חינוכית שבעזרתה שואפים לסייע ולקדם צדק ואחריות חברתית בעיקר עבור השכבות החלשות.

[4] למשל פאולו פריירה (פריירה, 1981; מאי, 2006), ג'ון דיואי (1990) ואחרים.