צנח לו זלזל

היום השיעור השמיני מתחילת השנה.

אני יודעת בוודאות. היום השיעור השמיני כי היום אני מלמדת את "צנח לו זלזל". כבר שנים שאני מלמדת את "צנח לו זלזל" בשיעור השמיני מתחילת השנה. ככה זה תמיד יוצא. שיעור ראשון פתיחה, שני מאפייני הסיפור הקצר, שלישי כינורו של רוטשילד, רביעי כינורו של רוטשילד סיכום, חמישי כינורו של רוטשילד בוחן, שישי פתיחה לשירת ביאליק, שביעי החזרת בחנים ומעבר על טעויות, שמיני צנח לו זלזל.

ואני יודעת מה יהיה בשיעור הבא, ובזה שאחריו. אני יודעת. אני יודעת בדיוק. ואם מגיע איזה חג או טיול שנתי – לא משנה. אני ממשיכה. אני תמיד ממשיכה. כבר שנים. מאז שאני מורה, ככה אני עובדת. יסודי. מסודר. כל שיעור חקוק בסלע. את צנח לו זלזל העברתי אלפי פעמים. אלפי פעמים. אני מומחית בצנח לו זלזל. אני מלמדת אותו גם אם הוא נפל במיקוד. בעיני הוא שיר מכונן ובעיקר – נכון לפתוח איתו את פרק השירה.

היום שיעור שמיני, צנח לו זלזל, ארבע כיתות י"א, שעת חלון ואז י"ב. שם אני מלמדת את עגנון לבגרות.

אני נכנסת לי"א 2, מניחה את היומן. אני תמיד מניחה את היומן בצד ימין של השולחן ואת הקלסר שלי במרכז. אני קוראת שמות, מסמנת במדוייק מי נמצא ומי חסר. שלוש וחצי דקות עברו. אני תמיד אומרת בשלב הזה "ועכשיו מהנוכחות אל ההתחנכות". אני פותחת את הקלסר, שם, מנוילן ויפה, השיעור השמיני בשנה. צנח לו זלזל.

אני מוציאה טוש מחיק שחור ולאט לאט אני כותבת את השיר על הלוח ומבקשת מכולם להעתיק. תמיד בשלב הזה הם נאנחים ומוציאים מחברות. תמיד מישהי חרוצה מקדימה תשאל אותי אם צריך להעתיק את הניקוד, ואני אומר "כמובן, ניקוד זה שווה ניקוד בבגרות" ומישהו יצחק קצת.

אחר כך יהיה שקט בכיתה. שקט מוחלט. שקט נעים. רק העטים על הדפים וקולות נשימה קלים. אני מביטה בהם, בעיניים שלהם על הלוח, מעתיקים בריכוז את צנח לו זלזל ואני תמיד חושבת בשלב הזה שזה בכלל לא מובן מאיליו שילדים בי"א מעתיקים את ביאליק, ועוד ככה בשקט. אני מתמלאת סיפוק. אני יודעת שזה עובד. אני יודעת שאני טובה מאוד במה שאני עושה.

תמיד מאחור יושב מישהו אחד או שניים שלא מעתיקים. הם מסתכלים לצדדים, למטה, מחוץ לחלון. אני תמיד ניגשת אליהם ואומרת להם בלחש "תעתיק, זה חשוב. זה לבגרות. רוצה עט?" לרוב הם מסכימים ומנסים להעתיק. ואז תמיד – זה מבחינתי רגע מושלם. כולם מעתיקים. כולם. הכיתה הופכת לדבר מה אחיד ושלם.

אחרי שבע דקות אני עוצרת אותם. אני יודעת בדיוק, אבל בדיוק, ששבע דקות הן די והותר להעתיק. ומי שלא סיים, יוכל לסיים אחר כך. אני גם אומרת להם תמיד "שבע דקות זה מספיק זמן לתלמיד הסביר להעתיק את צנח לו זלזל. מי שלא סיים, יעתיק אחר כך!" ואני תמיד רואה על פניהם של המצטיינים איזו הבעה של שביעות רצון ועל פניהם של האיטיים סוג של תסכול. אבל אין מה לעשות. ככה זה, ככה זה תמיד.

בשלב הזה אני שואפת אויר, ואז, בחיוך, שואלת את שאלת המפתח של השיעור –  "מי יכול לומר לי מה המשמעות של המשפט הנפלא צנח לו זלזל על גדר וינום?"

אני מחכה בחיוך רגוע לתשובה. אני עומדת מול הכיתה, ידיים על שולחן המורה, כפופה קדימה, המבט דרוך. אני סוקרת אותם, מימין לשמאל, מחפשת מי יעז. ותמיד, תמיד מישהו ינסה לענות. ואני מעודדת, אני מעודדת אותו להמשיך, לפתח, כדי לחזק אותו, לחזק אותם.

ברור שהם תמיד טועים. כלומר, גם אם הם אומרים את התשובה הלכאורה נכונה משהו כמו – ענף קטן נפל על הגדר ולא זז – או משהו דומה לזה – זו טעות כמובן. כי הרי ביאליק מדבר כאן במובן מטאפורי על תחושתו האישית, הפנימית, כיוצר וכנצר לעם היהודי; על פחד הקפיאה, על אי התנועה, על השיממון היצירתי ועל חוסר תחושת החיות והחיבור לעם ולחיים.

איך הם יכולים לדעת את זה? איך הם מסוגלים בכלל להתחבר בגילם הצעיר לרגשות כל כך עמוקים, מורכבים של בכיר משוררנו?

אני מחייכת ברכות, אומרת "לא נורא, ניסיתם..." ומתחילה להסביר את השיר.

בצד ימין של הלוח, בצמוד לשיר, אני כותבת את הפירוש, משפט הסבר מול משפט בשיר ומותחת קו צבעוני ביניהם. תמיד אחר כך מישהו יאמר לי שזאת דרך נהדרת להבין את השיר ומאוד עוזרת לקראת הבחינות. לאט לאט הלוח מתמלא. הם מעתיקים ושותקים, מרימים עיניים אל הלוח וחזרה אל המחברות והקלסרים.

אני עוברת בין הטורים, מסתכלת על הבתים של השיר ועל ההסברים, מציינת לשבח את המסודרים ביותר ואת האסתטיים ביותר, ומנגד נוגעת בכתף של מי שבחר להעתיק בצורה מרושלת, מייעצת לו להיטיב את דרכיו. הם תמיד מחייכים ומהנהנים או אומרים משהו כמו "אל תדאגי המורה יהיה בסדר אני אעתיק אחר כך."

אני חוזרת אל שולחן המורה ומציצה בשעון. אני יודעת בדיוק, אבל בדיוק, שהשעון יראה שש דקות לסיום השיעור. אני מדברת עכשיו כדקה. מסכמת את הדברים. בסיכום שלי אני אומרת כך: "שימו לב תלמידים, שימו לב לתחושות שביאליק מעלה בשיר ולשילוב המקסים בין המסר לבין האמצעים האומנותיים, המטאפורות. שימו לב שוב להגדרה של מטאפורה במונחון לספרות עמוד 22 פסקה 3 למי שלא זוכר. השיר הזה מתאר יותר מכל את תחושת הקפיאה, ההתאבנות. התיאור האחרון בשיר של אביב פורח מסביב והמשורר מרגיש מת, שרביט קרח לא ציץ לו ופרח... תדמיינו כמה זה קשה, כמה עצוב. הכל מלא חיים, מלא צמיחה, מלא התחדשות, מלא בפריחה מסביב, ורק המשורר חש סוג של מוות פנימי ללא תקווה להתחדשות בתוך חגיגת החיים הזו. אני יודעת שאלו רגשות מורכבים שקשה מאוד להתחבר אליהם, ושבטח לא חשתם כך עד היום, אבל נסו, נסו לדמיין, כמו מה זה מרגיש... ועכשיו לשיעורי הבית".

עכשיו הם תמיד מעתיקים במורת רוח את שיעורי הבית ואז, תמיד, נשמע הצלצול.

אלא שהיום, משהו מוזר קרה בי"א 2.

ממש לפני שהספקתי להגיע לשיעורי הבית, מישהו הרים יד. לא זוכרת את שמו. פרצוף מעניין. תלתלים ועיניים כחולות ומתחכמות.

"המורה," הוא שאל, "תגידי, יש סיכוי שביאליק כתב את השיר הזה על בית הספר?"