קטעים על מסעות

 / 

סתו אברהם
קטעים על מסעות – סתו אברהם
green squer next to pic

חלק א'

עמדתי עם הפנים לעלייה, והרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהפרצוף. מה עבר בראש של מי שהחליט, שאנחנו הולכים לטפס עכשיו את ההר הזה? המילים של ענת מאתמול עוד מהדהדות בראש שלי. "אני שונאת אתכם! את כל המדריכים, ואמן שאלוהים יקח אתכם"... והעיניים שלי עוד קצת נפוחות מכמה שבכיתי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מנסה להסתיר את האכזבה שלי. אני מנסה להסתיר את כמה שקשה לי, וכמה שאני מרגישה לא טוב. זה כנראה לא ממש מצליח, כי עידן שואל אותי אם אני בסדר. אני לא.

החניכים יושבים כולם בתחתית העלייה ומחכים לבנות. כל כך הרבה זמן לקח לנו לצאת למסלול, וחמש דקות אחר כך הן כבר החליטו שנמאס להן והן לא עולות שום הר. אני כל כך פגועה ועייפה שאני לא מוצאת אפילו כוח לדבר.

ברגעים כמו זה, הפיל משתלט עליי ואין כבר מקום לשום דבר אחר. אני מבינה שהאופציות שעומדות בפניי, הן להישאר עם הבנות, לנוח, ואולי גם בסופו של דבר לא לעלות את העלייה. או להמשיך עם הבנים, ולעלות.

אני מסתכלת על ענת, ואני מסתכלת על ההר.

וכל מה שעובר לי בראש בשניות האלה, זה המחשבה שעם ההר אני מסוגלת להתמודד.

אני יודעת שאין זמן להתלבטויות, אביב מסתכל עליי והעיניים שלי אומרות לו, שאני מעדיפה לטפס, מאשר להישאר איתה לבד כמה שעות. שעומק הכאב, והפגיעה, לא יכולים להישכח ולהיטשטש. לפחות לא כרגע.

אז אני מתחילה לעלות עם הבנים. ואחרי כמה דקות גם הבנות באות. אבל לא ענת. עכשיו היא נעולה על להישאר למטה ואני באמת בספק שמשהו יגרום לה לזוז.

 

חלק ב'

שוב יציאה למסע.

הפעם כבר התארגנתי ממש טוב. לקחתי הכל. (חוץ מכוסות).

ענת והתיקים שלנו כבר באוטו, אביב מתניע ואנחנו נוסעות.

הראש שלי מפוצץ במחשבות, ואני בלחץ. אני מפחדת שאני לא אצליח להדליק את המדורה ויהיה לנו קר. או שלא נצליח להרכיב את האוהל, ויהיה לנו קר. שלא יספיק לנו האוכל... שלא יהיה לנו על מה לדבר... אני דואגת שאני לא מכירה את המסלול מספיק טוב, שאני אטעה בדרך... ומה אם יקרה לנו משהו? אנחנו שתי בנות... לבד. ואני המדריכה....

המדריכה...

אני מרגישה את המשקל על הכתפיים שלי.

את המתח בין הרצון לתת לה בטחון, ולהיות מדריכה יודעת- כל. גיבורת על שלעולם לא נכשלת ולא מפסידה, שמוכיחה לה שבנות יכולות הכל- ויותר טוב מבנים, ומי צריך אותם בכלל... לבין להיות המדריכה שאני... שלא מפחדת להודות בטעות, ונותנת מקום לחששות של שתינו.. מקום שבו אנחנו גם שוות בהתנסות שלנו בחוויה הכל כך לא מוכרת הזאת.

המתח הזה מתקיים בכל צעד מחושב שאני עושה.

אביב מוריד אותנו בחניון, נותן חיבוק ואנחנו נפרדים. לא לפני שענת צועקת לו שלפחות יעזור לנו להרכיב את האוהל. שנינו מתעלמים.

אני קמה בבוקר אחרי לילה בלי הרבה שינה. ענת עוד ישנה והיא עוד לא רוצה לקום.

אתמול בלילה מסביב למדורה שהדלקנו שתינו, הייתה לנו שיחה נחמדה. ענת אמרה שהיא שונאת לטייל, ושהיא מעדיפה להיות בבית. שהטבע זה לא מקום לאישה. ודיברנו על זה קצת. אמרתי לה, שכל אחת בסוף תעשה מה שהיא אוהבת, אבל שהבאתי אותה לכאן, כדי שהיא לפחות תדע שהיא מסוגלת... היא הנהנה בהסכמה.

אני מעירה אותה שוב, ואנחנו מקפלות יחד את האוהל ויוצאות.

ענת, החניכה שהכי קשה לי איתה. החניכה שמפגישה אותי עם כל הפחדים והחששות שלי. החניכה שבמשך כמעט שנה, אני מנסה לסלול דרך להגיע אליה, וכל פעם נתקלת בקירות. הנה אנחנו, כאן, לבד. ויש לנו את הטבע והיופי שלו כמצע. ואת ההליכה והקושי. אבל אני לא כל כך יודעת במה להתחיל. הבטן שלי מתהפכת כשאני מנסה לחשוב על מה לשאול... או להגיד. אז אני מתחילה מאיך ישנת?

ההתנגדות שבדרך כלל אופפת את הקשר בינינו לא נוכחת. ואני לא מצליחה להבין כל כך למה. היא מספרת לי בחיוך שהיא ישנה נורא, שהיה תקוע לה איזה סלע מתחת לראש, ושכואב לה הגב. אני שואלת אותה אם היא שמה לב שהיא התגלגלה עליי כל הלילה. היא אומרת שכן ואנחנו צוחקות.

אמרתי לה שהיא מחליטה על הקצב. שנעצור מתי שהיא רוצה ונמשיך מתי שהיא רוצה. היא מהנהנת.

אנחנו עוצרות לראשונה אחרי שעה של הליכה.

היא נחושה לסיים מהר ולהגיע הביתה. אנחנו עושות תה זריז, ואני מחלצת ממנה כמעט בכוח, תמונה של שתינו למזכרת.

הפעם הבאה שעצרנו, הייתה כבר באמצע המסלול. היא לוקחת את המפה ומתחילה לספור כמה קילומטרים עברנו, לפי איך שלימדתי אותה. "5 בשעתיים??" היא אומרת. "אין מצב. אני בהלם. יו, חכי שחבר שלי ישמע על זה. למכולת אני מתעצלת ללכת איתו."

שואלים אותי הרבה למה אנחנו עושים את זה. למה אנחנו יוצאים למסעות. ואני מרגישה שאין לי הרבה מילים כדי להסביר, יש לי רק את התחושה הזו, שזה כל כך נכון. כמו ברגע הזה. הרגע הזה, שענת מבינה, שהיא מסוגלת לעשות יותר ממה שהיא מדמיינת. שהיא יכולה להגיע למקומות שנדמה לה שאין לה כוחות להגיע אליהם. הרגע שבו היא מבינה שהיא חזקה.

יש משהו סמלי בהליכה לאשבל. וזאת אולי המטאפורה הכי חשובה של המסע הזה. הסיפור של יציאה למסע בעיני, הוא תמיד על התקרבות. על יצירת מפגש שיש בו זיקה. וזה משנה למה יוצרים זיקה.  אז גם בשביל ענת זה היה מסע של התקרבות לאשבל. של להעמיק את הבחירה שלה בלהיות חניכה למרות הקשיים והלבטים שהיא חווה.

אני הייתי שם כדי לעזור לה לעבור את זה. כדי להיות לצידה בבחירות שלה, ובקושי ובכאב שמתלווה אליהן, ומשהו בחוויה הקיצונית הזאת עזר לה לשחרר קצת, ולתת לי להיות איתה. שזה כל מה שרציתי, וכל מה שבעצם יש לי להציע לה.

אני לא חושבת שבזה הסתיים הקושי בינינו, ואני יודעת שיהיה עוד הרבה ממנו, אבל עכשיו יש לנו חוויה טובה, שהיא רק של שתינו. משהו שהתגברנו עליו ביחד ונוכל להיזכר בו.  משהו שיתן לשתינו כוחות מחודשים להתמודד עם מה שהמפגש בינינו מביא.

עוד סיפורים ויצירות

ספריית
הדרכה

הפדגוגיה
החברתית