/
חשוב להבין שבימים הללו, מעבר לטרגדיה שמתחוללת במישור האישי והלאומי, נוצר בחברה הישראלית משבר אמון שלא היה כדוגמתו סביב התחושה ש"יש מדינה", ושהצבא שומר ומגן עלינו, משבר אמון ברמה קיומית. זוהי תחושה מפחידה מאוד, מכעיסה, מקוממת, ואולי יותר מכל – גורמת למצב עמוק של חוסר אונים. את המשבר הזה חווים המבוגרים (ההורים של חניכינו, תלמידינו וגם אנחנו) בעוצמה גדולה אף הרבה יותר מהילדים ומבני הנוער. התחושה הרחבה שאף גורם מוסמך לא משוחח בקביעות עם הציבור, שאין מענה מקצועי מקומי או לאומי, שיש ריבוי של מסרים סותרים וכן הלאה, עשויה להגדיל את תחושת חוסר האונים וליצור חוויה שכל אדם נתון לעצמו ולגורלו. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. אמנם איננו רשות מקומית, גורם בטחון וכן הלאה – אך אנו גם נציגים של מערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ועבור הורים – אנחנו כתובת ואפילו מקור מדריך ומכוון. נרצה או לא – בשעה כזו, בה גורמים אחרים עדיין לא התעשתו והחרדה רבה, אנחנו יכולים לייצג קול אחר – של אמון ושל מנהיגות – לכל הפחות עבור ההורים של חניכינו, תלמידינו, והקהילה סביבנו. חשוב לזכור – ההורים סומכים עלינו לא רק מתוקף היותנו מוסד ציבורי או בעלי תפקיד, אלא מתוך הקשר האישי ומתוך יושר וכנות כוונותינו. בשעה זו, אפשר לגייס את הקשר האישי לטובת החזרה מסוימת של אמון ש"יש בכלל מי שמדבר איתי, שדואג לי, שמנסה להרגיע ולהעניק יחס". זהו צו השעה ופעולה שיכולה לסייע גם רבות לילדים ולילדות, לחניכים ולחניכות שלנו.
כיצד עושים זאת?
בשלב הזה ההצעה היא להתקשר טלפונית להורים, בסדר עדיפות ע"פ מידת הצורך והמצוקה שאנו מזהים ומכירים. בתוך יום-יומיים ניתן להשלים שיחות איכותיות עם כל ההורים. שיחה יכולה להימשך מספר דקות או חצי שעה ויותר – ממש בהתאם לצורך. במידה וזוהי משימה רחבה מדי – גם חמישה טלפונים להורים שלהבנתנו זקוקים לכך יעשו שינוי עצום.
מה אומרים? נקודות לשיחה:
2. איך תפסו אתכם הימים האחרונים? מה היה? (לא צריך להיכנס כאן לשיח רגשי ולא חייבים לשאול אנשים על רגשותיהם, אלא ללכת דווקא לתיאור, לסיפור האירועים, לעזור "למסגר" את מה שהתרחש, ובעיקר לנרמל. אחרי כל מקטע אפשר לאשר, להגיד "ברור, זה נורמלי", לתת מחמאות עדינות על תפקוד ולהשתתף באופן עדין ברגשות קשים שיעלו גם אם לא נשאל. מטרת החלק הזה – לנרמל, למסגר את האירועים, לתת לאנשים לספר ולפרוק רגשות ולסייע להם לספר סיפור של ערך על עצמם. נא לקחת בחשבון שעשויים לצוף סיפורים קשים מאוד של קרובים, הרוגים, חטופים וכן הלאה.)
3. אתם זקוקים למשהו? החל מרמה פיזית ועד לתמיכה מסוג כזה או אחר? אתם מאורגנים יחסית ליום יומיים הקרובים? (המטרה כאן היא להנכיח את עצמנו ככתובת. לא בהכל נוכל לסייע אבל נוכל לנסות לאסוף צרכים. חלק מהאנשים נמצאים רחוק מהבית, חלקם מפוחדים מאוד וחלקם חרדים לרדת לרחוב לקניות. בכל נקודה כזו אפשר לתת סיוע מיידי "רוצה שנעשה יחד הזמנה של אוכל?" דרך "אוקיי, רשמתי לפני, אנסה לסייע ולהעביר הלאה" ועד אמירה כללית – "אני מבין שאתם בימים קשים מאוד, בואו נסכם לדבר גם מחר ומחרתיים בטלפון/להיפגש. השאלה על הארגון לקראת היום הקרוב ממקדת אנשים ונותנת להם כיוון ומשימה ברורה.)
4. מה שלום הילד? מה אתם רואים? מה מטריד ומה (אולי) מפתיע לטובה? (לסייע להורים להבין שמה שעובר על הילדים הוא נורמלי בתוך מצב לא נורמלי. לנסות לתמוך בהם סביב יצירת שגרה מינימלית, לאתר נקודות מצוקה מיוחדות. אפשר לנסות להתמודד עם תופעת הסרטונים הקשים אבל להבין שכרגע זה המצב – ניתן לצמצם אך לא להעלים וכל כעס על הילדים כאן יוביל להסתגרות. לנסות להבין האם יש חששות מיוחדים ולנסות לתמוך במצבי חרדה או ניתוק. לסיום - לזכור שהשיחה הזו לא מחליפה בשום אופן דיאלוג ישיר שלנו עם הילד.)
5. יש עוד משהו שאתם רוצים להעלות? דילמות? מחשבות?
6. במידה ובהמשך יהיו פעולות התנדבות שנארגן, האם תרצו לקחת חלק בהם? (המטרה כאן היא לתת אפשרות למעבר מחוסר אונים לעשייה ואחריות.)
סיכום – אני יודע שהמצב כרגע קשה מאוד, אני ער/ה לכך שאנחנו נמצאים בשעה קשה מאוד ושהתחושה יכולה להיות שהמדינה חלשה מאוד. אבל – בישראל יש ותמיד היו המון כוחות, המון יחד, המון אנשים טובים ואחראיים. בית הספר/הגן/הבית שלנו לא רואה את עצמו רק כמקום לילדים שלכם. זה המקום שלכם ושלנו לתמוך ולהיתמך ברגעים כאלו. אתם ואנחנו – זה כוח משמעותי! אנחנו כתובת, ואני מזמינה אתכם להיעזר בנו, להיות בקשר על כל דבר שצריך. החיבורים האלו הם חשובים מאוד עבורנו והם מה שנותן תקווה. בואו נסכם לדבר שוב (מחרתיים, שבוע הבא – על פי הצורך)
לאחר השיחה: לרשום את עיקרי הדברים ולהכניס לטבלה. ככל שהימים יעברו המידע הזה יתגלה כחשוב וחיוני וטוב שהוא לא יישאר רק בראשים. מקרים שדורשים זאת – להעביר הלאה לגורמים מקצועיים שיוכלו לקשר את המשפחה למרכז חוסן או לתמיכה נפשית או אחרת.
לסיום:
חשוב לזכור שהקול שלנו משמעותי מאוד מאוד! הטלפונים הללו יחזקו גם אותנו – ואנחנו זקוקים להם לא פחות. הימים הקרובים חשובים מאוד. כל חיזוק כרגע הוא חיוני ויכול לסייע.
מניסיון שצברנו בדרור בתי חינוך, רוב המקרים של חרדות חברתיות נובעים מנסיבות חיים שונות שניתן לשנות ולשפר ולא בשל בעיה אישית, פנימית או נפשית של ילד כזה או אחר.
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית