/
חינוך לאוטופיה הוא חינוך ליחסים דו-שיחיים המכוונים לתיקון החברה לאור חלום מתגשם והולך של יחסים וחברה ראויים. שני מוקדים אלה – יחסים ותיקון חברתי – יוצרים ומחזקים זה את זה.
במהלך עשרים השנים האחרונות פוּתח ברשת "דרור בתי חינוך" ותנועת "דרור ישראל"[1] מרחב גדול של יצירות חינוכיות שונות והונח יסוד לחזון חינוכי משותף. החזון משלב חינוך פורמלי ובלתי-פורמלי לצורך תיקון החברה באמצעות חינוך. בחרנו לקרוא לו "חינוך לאוטופיה". בין היצירות החינוכיות שלנו ניתן למנות בתי ספר, גני ילדים ומרכזי פעילות בשכונות. חלק משמעותי מחינוך המחנכים שלנו מתקיים במרכז בובר במכללת בית ברל. המרכז מפתח פדגוגיה ברוח משנתו של מרטין בובר שעיקרה הוא חינוך בלתי פורמלי. מנקודת מבטנו, החינוך הבית ספרי כולל לא רק חינוך פורמלי, אלא גם חינוך בלתי-פורמלי שפועל מחוץ לבית הספר, בערים ובשכונות, ורוחו מחלחלת לחינוך הפורמלי ומאתגרת אותו.
קשה ללכוד את "קסם המפגש" בין בני אדם לצורך תיקון העולם בתורת חינוך שיטתית, אך ייתכן שהגיע הזמן לעשות זאת. שיטת ששת הצעדים לתכנון סביבת חינוך נותנת לנו הזדמנות לכך.[2]
מבחינת הטיפולוגיה הידועה של צבי לם,[3] החינוך לאוטופיה משייך את החינוך שלנו לאידאולוגיית-העל אקולטורציה – אידאולוגיה החותרת לשנות את החברה ברוח ערכים הגלומים בתרבות המועדפת, במקרה שלנו – תרבות הומניסטית החותרת לחברה שוויונית צודקת המגולמת באוטופיה חינוכית-חברתית. אנחנו מעודדים את התלמידים-חניכים[4] ברשת החינוך שלנו לבקר את החברה מנקודת מבט אוטופית זאת, לחשוף את עיוותיה ולפעול לתיקונה. לכך אנו מוסיפים שתי הסתייגויות: (1) הישמרו מפני הפיכת האוטופיה לסד מקובע שאליו יש להתאים את החניכים. אפשרו לחניכים ועודדו אותם להתנסות ביצירה מתמדת של מחשבה ועשייה אוטופיות בדרך לחברה טובה יותר, שדמותה הסופית לא תקובע לעולם; (2) הישמרו מפני הפיכת האוטופיה למקבץ של דוֹגמות וקלישאות. אפשרו לחניכים ועודדו אותם לבקר גם את האוטופיה שבאמצעותה הם מבקרים את המציאות החברתית. במילים אחרות, חינוך לאוטופיה הוא מסע שאין לו סוף לתיקון החברה באמצעות חינוך, חינוך החולם על חברה טובה יותר – חולם על עתיד ומגשים בהווה.
חינוך לאוטופיה אינו רק דרך חינוכית אלא גם דרך חיים שניתן להגדירה בקצרה, בעזרתו של בובר, כ"מימוש הנצח ברגע וכיוון הרגע אל הנצח". דרך האוטופיה פירושה יצירה מתמדת של חברה טובה לאדם, חברה המתהווה תדיר. עם זאת, האוטופיה אינה אידאה מופשטת ובלתי ישימה, אלא אידאה התובעת הגשמה במציאות "כאן ועכשיו". "האוטופיה – אופי ראליסטי לה", כתב בובר, והוסיף: "הציור אותו היא מציבה קובע כוונה ותכנית".[5] לאוטופיה ("אוּ" – לא; "טופוס" – מקום) יש מקום במציאות; היא אינה מחוז חפץ דמיוני ובדיוני. האוטופיה בגרסה שלנו מנחה עשייה במציאות לאור דימוי של מציאות טובה יותר. יתר על כן, כמתחייב מן האוטופיה שלנו, הפעילות החינוכית שלנו מתרחשת לא פעם בפריפריות חברתיות של הזנחה ומצוקה ומפגישה אוכלוסיות שונות – אוכלוסיות שאינן נפגשות בדרך כלל – כדי לקחת אחריות על החיים הפרטיים והחברתיים ולחולל שינוי.
האידיאל האוטופי שלנו ממוקד, בלשונו של בובר, ביצירת "חברה ברוח החברותא",[6] חברה המצויה בתהליך דיאלוגי משותף של תיקון חברה ועולם. לסיפור שלנו יש אפוא שני מוקדים הקשורים זה בזה: מוקד של יחסים אנושיים-אישיים המכוון ליחסים דו-שיחיים, יחסי "אני-אתה", ומוקד חברתי-מהפכני המכוון לשינוי הסדר החברתי. שני המוקדים צריכים זה את זה: צריך יחסים דו-שיחיים, אפילו אינטימיים, כדי ליצור רעיונות ולחולל שינוי חברתי, וצריך חתירה ופעולה לשינוי חברתי כדי ליצור, לתחזק ולחדש יחסים במסגרות השונות (משפחה, קהילה, חינוך) – לתת להם משמעות וייעוד.
כך לדוגמה, מחנכי ומחנכות הרשת אינם רק חלק מ"צוות חינוכי" בבית הספר אלא הם חלק מקבוצות "משימתיות" שחולקות חיים ועשייה – יש להן יעוד חינוכי-חברתי. גם בתי הספר שלנו אינם "מוסדות חינוך" המנרמלים תלמידים ומכינים אותם לבחינות; הם "בתי חינוך" המנוהלים על ידי קהילות של מחנכים וחניכים המטפחות יחסים דיאלוגיים מכווני שינוי חברתי. החתירה לשינוי חברתי מעצימה את היחסים ואלה מאפשרים עשייה לטובת שינוי חינוכי-חברתי.
שני מוקדי הסיפור שלנו – יחסים דו-שיחיים ומשימתיות חברתית – באים לידי ביטוי באמצעי החינוך (ראו צעד 4).
התכונה המובהקת של הבוגר הרצוי שלנו היא בערה פנימית – תשוקה למפגש אנושי מתקן עולם. התשוקה הזאת נתמכת על ידי ידע, מיומנויות, תכונות ועמדות מתאימים, והיא מלווה בתחושה עמוקה של אחריות חינוכית-חברתית ושותפות: מתקנים את החינוך והחברה עם אחרים, תוך דיאלוג שוויוני ופתוח אתם.
בוגרי החינוך האוטופי הם חולמים-מבצעים. יש להם ידע, מיומנויות, תכונות ועמדות הדוחפים אותם ומאפשרים להם לדמיין חברה טובה יותר ולממש אותה באמצעות עשייה חינוכית וחברתית. הבוגרים הרצויים שלנו אינם רק רצויים, הם מצויים; האוטופיה שלנו לא רק נחלמת, היא גם מבוצעת, כפי שמעיד המפעל החינוכי של בוגרי התנועה שלנו.
עקרונות המטא-קוריקולום – עקרונות המנחים את הוראת ולמידת התכנים בכל תחומי הדעת – שלנו נעוצים בפדגוגיה של שינוי חברתי ובהשראה המגיעה מרוחה של תנועת הנוער. המוטו של התנועה חרוט על דגלה – "התבונה לראות, האומץ לרצות והכוח לבצע" – ומנחה את החשיבה, השאיפה והעשייה החינוכית של בוגריה. העקרונות הם:
למידה ביקורתית: למידה מעמיקה של מצב העולם והחברה מתוך גישה ביקורתית בונה הלוקחת אחריות ומנסה לשנות.
דִמיוּן הראוי: פיתוח עמדה ערכית מעמיקה ומנומקת ביחס לאדם ולחברה הראויים באמצעות למידה דיאלוגית של יצירות מופת ומעשי מופת שחוללו שינוי וקִדמו את העולם.
פיתוח כשרים: פיתוח כשרים החיוניים ליחידים ולקבוצות לכינון יחסים דיאלוגיים מכווני שיפור החברה לאור אוטופיה ערכית-מעשית. הכשרים מתחלקים לשני חלקים – יחסים אנושיים ופעולות בעולם.
בתחום היחסים האנושיים מפותחים כשרים כגון "הקפה" – מושג בובריאני המתאר את היכולת לראות את המציאות דרך עיני הזולת ולחולל דרך כך מפגש עמוק; יצירת נוכחות, הקשבה ומוכנות להתמסר ולהשתנות; הענקת ערך ואישור; יצירת זיקה בין האישי לקבוצתי ולהפך; שיחה הכוללת מבעים מילוליים, רגשיים וגופניים; התאמה הכוללת רגישות להקשר ולפעולה ההולמת אותו; הנהגה הכוללת דימוי ברור של מטרה, יכולת להוביל אליה ונכונות להקשיב לאחרים ולהיפתח לנקודות מבטם ורצונותיהם.
בתחום הפעולות בעולם מפותחים כישורים כגון יכולת ביקורתית לניתוח המציאות ועוולות המתרחשים בה; איתור בעיות והתמודדות שקולה אתן; פיתוח תחושת מסוגלות; תשוקה "לשנות את העולם"; יכולות תכנון וביצוע הכוללת יכולת לגייס ולהניע תמיכה ציבורית למהלכים וכן היכולת להשתמש בכלים יצירתיים, אומנותיים ותקשורתיים בכדי להביע מסרים ולשנות מצבים קיימים.
התנסות פעילה: השתתפות בפעילות חברתית מגשימה המצמצמת את הפער בין חזון למציאות.
העקרונות המטא-קורקולריים האלה מכוונים אותנו לתוכנית לימודים הומניסטית המעדיפה תחומי דעת ותכנים העוסקים בתיאור וניתוח "המצב האנושי" ותיקונו, למשל במסגרת תכנית הלימודים "אדם וחברה" ילמדו סוגיות רחבות מתחום המגדר, שאלות הנוגעות לבדידות, יחסים וקשרים אנושיים במציאות העכשווית, דילמות אקטואליות הקשורות לחברה הישראלית בתחום החברתי-כלכלי. וכן נושאים מקומיים כגון מצב השכונה והעיר שאנו חיים בה ומצב הזקנים בדיור המוגן שליד בית הספר וכיצד לשפר אותו. תכנים אלה מעוררים מחשבה ומעודדים לצאת לפעולה לשינוי המציאות. הקוד הוא למידה והתנסות: פעולה חינוכית החותרת להעמקת המחשבה שמתוכה מתבקשת ומתבצעת פעולה ממשית.
דפוס ההוראה, כמו תוכנית הלימודים, מכוון באופן מפורש וישיר לטיפוח כישורים ותובנות הנחוצים ליחסים אנושיים מתקני עולם וחברה. הבסיס לכך הוא "חינוך האופי" במובן בובריאני,[7] חינוך מתוך זיקה דו-שיחית לזולת ולעולם. בקצרה, זיקה זו מבטאת מצב רצוי של קשר עמוק, מפגש חי ו"שיחה אמיתית" במקום יחסי שימוש מנכרים והרסניים בין האדם לאחר ולעולם. היא תובעת הדדיות במקום חד-צדדיות ומזמינה את הבלתי צפוי, המפתיע והייחודי שביחסים. בכך, הזיקה היא מעשה פוליטי – היא מציירת דמות עולם שבו מתקיימים אמון, קירבה ויכולת להשתנות מתוך המפגש עם האחרות, והיא תובעת מהאדם קשר של אחריות עמוקה אל הטבע, אל עולמות הרוח והיצירה ובעיקר יחס אחר אל זולתו. דבר זה נכון ב"קטן" – באני-אתה שבין שני אנשים, והוא נכון גם בין עמים וזהויות וגם בין האנושות לבין כדור הארץ, לדוגמה.
החינוך שלנו לא מכוון לזיקה במובן התיאורטי, אלא הוא מצפה ומבקש מהמחנך לחנך ולחיות באופן כזה עם חניכיו. זיקה חינוכית זו נעשית מתוך מקום של אחריות ו"הקפה חינוכית" שמשמעה הוא שהמחנך רואה את המציאות דרך עיני החניך, יוצר יחסי אמון מתוך זהירות מופלגת, אך אינו חושש להביע את עמדותיו. מקור השפעתו של המחנך היא אישיותו המהווה דוגמה אישית אך הוא אינו נדרש להיות אדם מושלם אלא להביא את עצמו לקשר באופן שלם – על ספקותיו ולבטיו.
המחנך מתאפיין בשתי סגולות הנובעות מהחינוך לאוטופיה: הוא מבקש להיות אמן הדו-שיח ומהפכן חברתי. ככזה, הוראתו מכוונת לטיפוח שני סוגים של כשרים: כשרים הנוגעים לתחומם של יחסים אנושיים, וכשרים הנוגעים לתחומם של פעולות במציאות. במעשה החינוכי שני התחומים הללו מעורבבים ותומכים זה בזה. המעשה החינוכי השלם כולל יחסים אנושיים ופעולה בעולם.
בפדגוגיה האוטופית, ההערכה היא דיאלוגית, "הערכת אני-אתה". הדגש הוא על איכות המפגש ועל האופן שבו החניך משתקף במבטו המעריך של המחנך – מבוגר משמעותי, דואג ואכפתי. הערכת אני-אתה משולבת בתהליך החינוכי ומפתחת את אישיותו של החניך.
חלק מתהליכי ההערכה כוללים הערכת עמיתים. הערכת עמיתים, כמו הערכת מורים, באה לקדם הערכה עצמית. השאלה החשובה באמת היא כיצד החניך מעריך את עצמו או, האם הוא מעריך את עצמו כבעל ערך מהותי וקול ייחודי. כל ההערכות מיוצגות ב"תעודה דיאלוגית" המזמינה הערכה נוספת, מורכבת יותר ומקדמת.
מה נראה בהגיענו לסביבת חינוך שבה מתנהל חינוך לאוטופיה? קשה לקבע את סביבת החינוך הזאת ואף לא רצוי לקבע אותה משום שהיא דינמית במהותה, מתפתחת תדיר ולא צפויה. אנחנו יכולים להביא דוגמאות רבות מ"המעבדה" שלנו – בתי הספר ברשת דרור בתי חינוך. הנה כמה:
חינוך וניהול משותף: שני מחנכים או צוות מחנכים לקבוצת תלמידים, וכן ניהול משותף של בתי הספר. החינוך בצוות מאפשר קיום של יחסים קרובים ומפגש חברי וזיקתי שמהווה מודל לעבודה החינוכית ומבטיח ריבוי של נקודות מבט ומחשבה על כל סיטואציה לימודית, חינוכית וחברתית.
חונכות אישית: הגדרה חדשה של חינוך אישי המבוססת על דו-שיח קרוב, קבוע, פתוח ושוויוני בין מחנך לחניך לאורך מספר שנים ומכוון להגשמה. בסיס החונכות הוא "הקפה". חונכות זו מתאפיינת בכך שהמחנך והחניך עוברים למעשה תהליך הדדי של הכרות והתקרבות שבו שניהם נשאלים שאלות עומק על חייהם והחלטותיהם. המחנך "מקיף" את כל חיי החניך – משפחתו, חייו החברתיים מחוץ לבית הספר, הדילמות שלו ונקודות הכאב והמצוקה אותם הוא חווה. בתוך כך חוזרת ועולה ביניהם הצעה לשותפות והגשמה – בסיועו של המחנך, החניך הופך למדריך ומשתתף יחד עם מחנכו בתיקון חברתי מקומי ורחב.
מקום וזמן גמישים: ריבוי פעולות והתנסויות במקומות ובזמנים שונים. ביטול צלצולים. מרחבי בחירה גדולים המותאמים לכישורים ולשאיפות של החניכים והמחנכים.
מפגש במקום שיעור: השיעור המבוסס על "העברת חומר" מהמורה לתלמידים מוחלף במפגש חי שבו מחנכים וחניכים מנהלים דו-שיח שעיקרו קריאה ביקורתית של המציאות מתוך תשומת לב ליחסים הקבוצתיים והאישיים. לדוגמה: שיעור ספרות בו השיחה על היצירה הספרותית מגיעה אל המהות האנושית הטמונה (למשל, חברות; אהבה נכזבת; בדידות) ומתוכה מתפתחת שיחה על חוויות של בדידות, חברות בין חברי הקבוצה וכיצד ניתן לפעול ביחד על מנת להקטין את חווית הבדידות בעולם.
פרויקטים חברתיים: תהליכי הלמידה מובילים ל"פרויקט חברתי" משנה מציאות בקנה מידה רחב, לדוגמה פרויקט פיתוח באקו-חקלאות, פרויקט נגד גזענות במדיה החברתית או יצירת מוצר משפר חיים לבעלי צרכים מיוחדים. הפרויקטים אינם "חינוכיים"; הם עומדים בסטנדרטים גבוהים בעולם האמיתי.
מגמות חברתיות: פתיחת מגמות חדשות ברוח חברתית שנועדו לתקן ולשנות את המציאות, לדוגמה מגמות אקו-ים, מייקרים, אקו-חקלאות, מדיה חברתית. מגמות אלו משתפות פעולה עם מכוני מחקר ומומחי תוכן ומשתמשות בטכנולוגיות קצה כדי לחולל שינוי חברתי מבוקש.
הדרכה כמשימה: יום בשבוע מוקדש לכך שהחניכים מדריכים מחוץ לבית הספר במגוון מקומות – בתי ספר יסודיים, גני ילדים ועוד.
מסלולי לימודים "תוצרת בית": מחנכים וחניכים ממציאים יחד מסלולי לימודים, תוכניות ו"מחזורי למידה" מכווני תיקון חברה ועולם, מתנסים בהם ומשכללים אותם.
ריבוי קבוצות והתנסויות מגוונות: החניך משתתף בקבוצות רב-גילאיות המתנסות במשימות, בטיולים, בהדרכה, בספורט ותנועה ועוד.
מרחבים פיזיים מקדמי דיאלוג: תכנון ובנייה של חללים המאפשרים מפגשים דו-שיחיים קרובים של אנשים החיים ופועלים בבית הספר ומחוצה לו.
שינוי טריטוריות בית ספריות: טשטוש הגבולות הטריטוריאליים בין מורים ותלמידים ובין תלמידים מכיתות שונות, למשל "סלון חברתי", מטבח, חצר ושירותים משותפים, פריצת הגדר המפרידה בין בית הספר לישוב ולשכונה.
זמן בין-אישי: מפגשים אישיים מובְנים במערכת השעות השבועית המתנהלים גם מחוץ למרחב הבית ספרי. המפגשים האישיים יכולים להיות בין מחנכים לחניכים, בין חניכים בוגרים לצעירים ובין חברים באותה קבוצה וכן הלאה.
זמן קבוצתי: זמן לפעילויות קבוצתיות – פתיחת יום לימודים, טקסים, סמינרים, משימות, יזמות. זמן לניהול עצמי: הקצאת זמן לניהול ועיצוב בית החינוך – ועדות ומפגשים לצורך ניהול, טיפוח ופיתוח הבית המשותף.
טקסי מעבר והערכה: תקופת היכרות, טיול ראשון, אירועי הערכה חלופית, אירועי סיכום, פרידות.
מבחינת לכידות, סביבת החינוך שלנו מבוססת על עולם רעיוני לכיד אך לא באופן נוקשה. העולם הרעיוני שלנו שרוי בהתהוות דיאלוגית מתמדת. אמצעי החינוך שלנו נגזרים מהעולם הרעיוני שלנו המזמין יצירתיות אידאית ופרקטית. מבחינת התאמה, סביבת החינוך שלנו מתאימה לכל אוכלוסיות התלמידים וסוגי הקהילות, כפי שתעיד עבודת הרשת הפרושה בכל מקום, בעיקר ב"מקומות קשים". מבחינת מספיקוּת, התוכנית המוצעת כאן אינה מתיימרת להנחות עשייה חינוכית שוטפת, אלא להציע רעיונות כלליים המספקים השראה לסביבות חינוך המבקשות לבנות את עצמן לאור אוטופיה של בניית עולם טוב יותר.
הפדגוגיה האוטופית-חברתית שלנו צעירה יחסית (שני עשורים) ומתהווה כל העת. רעיונות ומעשים מתפתחים ונבחנים. בשנים האחרונות אנו עושים מאמץ להמשיג את מחשבת החינוך שלנו ולחבר מעשים למילים. כמו כל עשייתנו החינוכית, גם מאמץ זה כרוך בדיאלוג משתף שבו התהליך חשוב לא פחות מהתוצר. כתיבת הפרק הנוכחי ל"ספר החזונות" סייעה לנו לקדם את המאמץ הזה.
מערכת החינוך נמצאת על צומת דרכים. עליה להחליט האם היא קבלן משנה של החברה שלנו, כלומר פס ייצור של תעודות בגרות, או תורמת לבנייה של חברה טובה יותר. אנחנו פונים לדרך השנייה, הפחות מקובלת; אנחנו מאמינים שאפשר וצריך לתקן את החברה באמצעות החינוך לאורה של אוטופיה חברתית-חינוכית.
מערכת חינוך ציבורית איתנה ואיכותית הכרחית לקיומה של חברה איתנה ואיכותית – חברה המכילה קולות רבים אך חותרת ליעד משותף. כדי לקדם את סיכוייה של חברה כזו, מערכת החינוך חייבת לקחת אחריות ולתת מקום מרכזי להוראה ולתכנים שמטרתם היא תיקון חברה ועולם. הפדגוגיה שאנו מציעים ומיישמים היא במהותה פדגוגיה של תקווה.
[1] רשת דרור בתי חינוך הינה רשת חינוכית ובה בתי ספר תיכוניים, גני ילדים, פעילות שכונתית-קהילתית במועדוניות ומערך ליווי לתהליכי שינוי של בתי ספר. הרשת הוקמה בשנת 1982 על ידי תנועת הנוער העובד והלומד על מנת לתת מענה לבני נוער עובדים, כיום היא עובדת עם כל סוגי האוכלוסייה. תנועת דרור היא תנועה חברתית, חינוכית, שיתופית במסגרתה פועלים עשרות אלפי חניכים ומאות בוגרים להגשמת ערכי שוויון ערך האדם, ציונות, דמוקרטיה ושלום. בין השאר פועלים חברי התנועה במסגרת רשת דרור בתי חינוך.
[2] הרפז, יורם (2018). כיצד לתכנן סביבה חינוכית בשישה צעדים: המדריך. ספרית פועלים.
[3] לם, צבי (2000). האידאולוגיות ומחשבת החינוך. בתוך הרפז, י' (עורך), צבי לם: לחץ והתנגדות בחינוך – מאמרים ושיחות. ספרית פועלים, עמ' 266-217.
[4] אנו בוחרים להשתמש במושג חניכים ומחנכים על מנת להדגיש את המהות החינוכית של המפגש וכן כיוון שאנו מאמינים שהפדגוגיה החברתית מיועדת לכל השדה החינוכי ולא רק לבתי הספר.
[5] בובר (1983). נתיבות באוטופיה. עם עובד. עמ' 23.
[6] בתוך מאמרו של בובר "על החברותא" בנתיבות באוטופיה.
[7] מרטין בובר, "על חינוך האופי", בתוך בובר, תעודה ויעוד, תש"ך-תשכ"א, הספריה הציונית.
מניסיון שצברנו בדרור בתי חינוך, רוב המקרים של חרדות חברתיות נובעים מנסיבות חיים שונות שניתן לשנות ולשפר ולא בשל בעיה אישית, פנימית או נפשית של ילד כזה או אחר.
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות
הפרק השני מתוך הספר "בית ספר לזיקה" – בו נביט על המשמעות של לשים את היחסים במרכז הפעולה החינוכית