צלצול

 / 

 

מתן פילס את דרכו החוצה. מכל צדדיו דחפו ילדים אחרים ומישהו מאחריו צרח "יאללה הפסקה" בהתלהבות אדירה. עשרות ילדים נדחפו אל עבר דלת הכיתה הצרה. מתן עדיין הספיק לשמוע את קולה של המורה מאחור מנסה להתגבר על המהומה "לא לדחוף ילדים, לא לרוץ". מתן נדחף קדימה, ובפיתול זריז של הגוף הצליח לעבור את הדלת, לידו ילדים חזקים וגדולים. הקטנים יותר תמיד עברו אחרונים והחלשים ביותר ויתרו על הניסיון ופשוט חיכו במקומם עד יעבור זעם.

אלא שדלת הכיתה היתה רק התחנה הראשונה במסע החוצה. צריך לעבור גם את המסדרון הארוך והצר, לרדת במדרגות הרחבות ליד המעקה שם אפשר לרוץ מהר יותר, והלאה אל דלת הכניסה למבנה בית הספר שם עומדת תמיד מורה תורנית וצועקת "לא לרוץ! מה אמרתי לך? לא לרוץ!" או אפילו סגן המנהל בפנים חמורות סבר ומבט מאיים – ואז, סוף סוף אל החצר הלוהטת מחום.

מתן רץ ומזיע, מתנשף וצווח, מנסה להספיק הכל – משחק כדורגל רעשני שמשתתפים בו אולי חמישים ילדים, עד שאם הצלחת לגעת בכדור יותר מפעם אחת אתה ממש בר מזל, משחק תופסת זריז עם כמה ילדות מהכיתה, ולא לשכוח לבקר גם בחורשה הקטנה והחולית, למרות שאחר כך מתלכלכות מאוד הרגליים מחול וזיעה. ובכל זה לא לשכוח גם לשתות בברזיה המוצלת, וכל הזמן לשים לב שאין מישהו שמגיע מאחור ודוחף את פניך אל הבטון הקשה והאפור כמו שקרה לילד מסכן אחד בכיתה ב' בסוף השנה שעברה.

קשה להספיק הכל. נדמה תמיד שאין זמן לכלום, שהכל עומד להסתיים בעוד שניה. אולי בגלל זה מתן שונא הפסקות, או יותר נכון את החלק האחרון בהן, כי תמיד בסוף ההפסקה הוא מרגיש כאילו מישהו שדד באלימות משהו יקר ונפלא. הנה, ממש כעת נשמע הצלצול ומתן נאנח לעצמו ושומע מסביבו קללות ושאריות של צווחות משחק וניסיון נואש לשמור על השניות היקרות שנותרו.

החצר מתרוקנת במהירות אדירה. מתן יודע בדיוק מתי להיכנס כדי לרוץ במהירות אל הכיתה ולהספיק לפני שהמורה מגיע. הוא גם יודע שבשיעור חשבון אסור לאחר בשום פנים ושהמורה חיה תמיד מגיעה כמה שניות אחרי הצלצול, לא כמו בשיעור עברית, שם המורה המבוגרת הולכת באיטיות רבה ואפשר לעקוף אותה רגע לפני שהיא מסיימת את המדרגות.

מתן דוהר אל הכיתה, טס במדרגות ומגיע בדיוק בזמן לשיעור הנדסה. מתן אוהב הנדסה, ובמיוחד את המורה אבי שתמיד מביא כל מני סרגלים מוזרים ולפעמים אפילו מחלק להם חתיכות אמיתיות של עצים ומסורים אמיתיים שבעזרתם אפשר לעשות צורות נהדרות ואפילו לחתוך את הידיים או כמה שולחנות כאילו במקרה. היום המורה אבי הביא איתו לוח ענק עם סרגלים ארוכים ושקופים שמחוברים יחדיו באיזה עיגול פלסטיק שחור ועגול.

"זה לוח שרטוט!" מסביר אבי לחבורת הילדים המזיעים והצוהלים, "והיום נלמד איך להשתמש בו". הילדים מריעים ומוטי בכר שואל את אבי המורה אם מותר לו לצאת לשירותים. "מה, לא הספקת בהפסקה?" שואל אבי המורה ומוטי מגמגם "לא... שיחקנו ו... שכחתי המורה". אבי מעקם את פניו, מהנהן בשקט ומוטי בכר יוצא מהכיתה.

מתן מסתכל, מהופנט, אל לוח השרטוט. המורה אבי אומר "נעשה ככה – בגלל שיש רק לוח אחד, אז כל פעם יעבדו עליו שני ילדים, והשאר ישרטטו בדפים במחברות שלכם. מי רוצה ראשון על הלוח?" כל הידיים מורמות וקריאות תחנונים נשמעות מכל עבר. המורה אבי בוחר שני ילדים. מתן נאנק. כמה היה רוצה לשבת ליד הלוח הגדול ולשרטט צורות מעניינות ומיוחדות. אלא שאי אפשר. בכיתה כמעט 40 תלמידים ולוח – יש רק אחד.

וגם ככה נדמה ששני ילדים על לוח אחד זה הרבה יותר מדי. כמעט כל זוג על הלוח לא מצליח להחליט מה לשרטט ואיך לכוון את הסרגלים וכמעט כל ניסיון מסתיים בריב ובכך שהמורה אבי שולח את הזוג חזרה אל המקום.

השיעור חולף.

מתן מסתכל בשעון שעל הקיר. נשארו רק עוד תשע דקות לשיעור. הוא מתבונן במחברת הקטנה שלו, בסרגל הזעיר ובציורים הפשוטים של משולשים ומרובעים ומנענע בראשו בתסכול. אלא שאז הוא לפתע שומע את שמו.

"מתן, בוא אל הלוח בבקשה" אומר המורה אבי. מתן מזנק בהתלהבות ממקומו ותוך רגע נמצא ליד הלוח, ממתין בציפייה. המורה אבי מתבונן עליו וממשיך "ובואי גם סבטה, יחד עם מתן." מתן שמח. סבטה היא הילדה הכי שקטה ועדינה בכיתה. שערה תמיד מסודר ומסורק למשעי והיא לעולם לא רבה או אפילו מרימה את קולה.

סבטה מגיעה בחיוך נבוך ושניהם מתיישבים ליד הלוח. מתן שואל "מה לצייר המורה?" ואבי מרים גבה. "אתם יכולים לשרטט מה שאתם רוצים," הוא אומר בחיוך. "קודם תסכימו על מה, ואז תשרטט, טוב?"

מתן מתלהב. הוא יודע מיד מה הוא רוצה. "בואי נשרטט ספינת חלל, טוב?" הוא מתחנן. סבטה משפילה את עיניה ומהנהנת בשתיקה. "הנה את תציירי בחלק שלך ואני בשלי וככה לא נריב, טוב?" סבטה מהנהנת שוב. מתן מרוצה מאוד.

הם מתחילים לשרטט. בהתחלה הסרגלים מסובכים לתפעול, אבל תוך דקה או שתיים מתן מתחיל להבין איך הם זזים על הלוח הגדול. הוא מתבונן בלחץ על השעון שעל הקיר. עוד ארבע דקות לשיעור. "מהר! מהר!" הוא לוחש לסבטה והם מנסים בכל יכולתם לצייר במהירות האפשרית.

מתן מתחיל להרגיש את האכזבה מטפסת במעלה גרונו. מה כבר אפשר להספיק בארבע דקות? אלא שמשהו מוזר קורה. מתוך הציורים המקוטעים מתחילה להופיע באמת דמות של ספינת חלל. ולא רק שסבטה לא מפריעה, היא ממש עוזרת למתן, משרטטת ומציירת בכישרון ובדיוק מעוררים קנאה. מתן מביט בה בהתלהבות, לוחש "יופי, יופי איזה יופי..." ושוקע יותר ויותר אל תוך העבודה. הוא רואה, בזווית העין, איך גם סבטה משקיעה את כל כולה בשרטוט המורכב.

שניהם צוללים יחד אל בועה של שקט וריכוז. הקווים מצטיירים להם כאילו מעצמם. הם עובדים עכשיו בתיאום כמעט מושלם. מתן שוכח הכל – את הרעש סביבו, את הכיתה, את המורה אבי. הוא שוכח את השעון ואת השיעור, את ההפסקה ואת בית הספר. נדמה לו שהכל זה רק הוא, סבטה, והציור הענק של ספינת החלל המופלאה תחת ידיהם.

לפתע נשמע הצלצול.

מתן לא שם לב. הוא מתעקש להמשיך לצייר. הוא מרגיש לפתע יד על כתפו ואת קולו הטוב של המורה אבי אומר "צריך להפסיק מתן, היה צלצול, אני צריך ללכת". מתן לא שומע. הוא בולע רוק בריכוז ונרכן אל הלוח עוד יותר. המורה אבי מנסה שוב. מתן שומע לפתע את סבטה משמאלו לוחשת "אבל לא המורה, בבקשה, תן לנו עוד דקה".

המורה אבי נאנח. "אני מצטער כל כך," הוא אומר בקול עדין, "יש לי רק כמה דקות הפסקה, אני חייב לקחת את הלוח לכיתה הבאה, בואו, בבקשה". ומתן רואה בכאב איך הלוח נשמט מידיו ואיך הסרגלים מתרחקים ממנו, מתרחקים והולכים. המורה אבי נותן לשניהם את הדף ומוסיף "נפלא, ממש מדהים! כל הכבוד לכם!"

סבטה מחייכת בשקט ומביטה על מתן. הוא מביט בה בחזרה. שניהם לבד בכיתה, כולם יצאו כבר להפסקה הקצרה. ושניהם קמים מהמקום והולכים אל דלת הכיתה, אל ההמולה שבחצר, דף השרטוט הגדול מונח מאחוריהם על שולחן המורה.

עוד סיפורים ויצירות

הפדגוגיה
החברתית