"הבית" / אודי יעקב

 / 

 

 

התחלות

 

זהו סיפורם של כמה ילדים ושל מקום אחד, בית ספר שהפך לאטו לבית, ובו התרחשו הדברים האלו המסופרים כאן.

בראשית הדרך לא היה דבר פרט לבלבול, חשש וכמה חלומות לא מוגדרים. אז, בסתיו של 98' היינו בסך הכול חבורה של חמישה צעירים, ילדים ממש, מעט אחרי השחרור מן הצבא. ביקשנו למצוא מקום לפעול בו עם בני נוער שהחיים לא היטו עמם חסד והגענו אל בית ספר תיכון על סף סגירה. היה זה מקום קטן ועלום שרשת בתי הספר של תנועת הנוער העובד התנדבה לקחת עליו חסות, לשקמו ולבנותו מחדש כשדה ניסוי חינוכי, בית ספר שיפעל בקודים אחרים וחדשים, בצורה המשלבת בין הפורמלי והבלתי הפורמלי. אף אחד לא ידע לומר בוודאות מהי אותה צורה והיכן יש להתחיל.

בשכונה מזדקנת בבת גלים בחיפה, סמוך לים, בבניין ישן ששימש אי אז טרם קום המדינה כמפקדה בריטית, נחו להם בקומה השנייה שלושה חדרים, משרד קטן ושלושה קווי טלפון, ששניים מהם נאלצנו לנתק תכף ומיד בשל הגירעון הכלכלי הגדול שאליו נקלע בית הספר. היה זה מקום עתיר בזיכרונות עבר, עם מעט מאוד הווה, ובלי כל מחשבות על העתיד.

בספטמבר הרחוק ההוא, כשהתחלנו את השנה, לא ידענו כלל לאן יגיעו הדברים. אף אחד מאיתנו לא היה מעולם מורה, לא ידענו דבר על בתי ספר פרט לחוויותינו השונות כתלמידים ולא ידענו כלל לאן פנינו מועדות מבחינה חינוכית. אותה מילה מהודרת ומרוחקת – "פדגוגיה", הייתה עבורנו מושג בלתי נתפס כמעט. מלאים בחששות ופיק ברכיים הגענו אל יום הלימודים הראשון. השבוע הראשון. החודש הראשון.

כך, מעט אחרי שהתחילה השנה, גילינו שכמעט כל הילדים שהגיעו להירשם לבית הספר, עשרים ושלושה במספר, היו ילדים שהבעיה האחרונה שלהם היא הנושא הלימודי. היו אלו ילדים מכל סוג ומכל צורה: ערבים, יהודים, עולים חדשים, ילדים המכלכלים את המשפחה או ילדים הטובעים בסמים ועבריינות זעירה, ילדים עצבניים ואלימים או אטיים מאוד ואדישים למתרחש. וכן, היו גם כמה ילדים שנראו רגילים למדי, עם קשיים והתלבטויות של נערים ממוצעים המחפשים את דרכם במציאות הכאוטית שסביבו. הגיוון העצום היה מהמם ממש. כמעט לא היו שני ילדים בעלי אותו "סיפור מסגרת". שתי הכיתות שהכילו כשנים-עשר ילדים כל אחת, היו מגוונות עד כדי כך שלפעמים לא היה ברור אם ניתן בכלל ללמד בעברית, שלא לומר להסכים על אופן לימוד דומה עבור כולם.

היה ברור כבר בהתחלה, שדרושה כאן חשיבה חינוכית מקיפה וחדשה, שתצליח להביא לידי ביטוי את כל הגורמים, הבעיות והיתרונות הגלומים במצב הזה.

כך, במהלך של שלוש שנים מפרכות הפך בית הספר ל"בית חינוך", ואחר כך פשוט ל"בית". ניהול המקום הפך משותף ובוטלה בו למעשה ההיררכיה המוסדית המוכרת. צוות המחנכים התחלף מספר פעמים, מחנכים נכנסו ויצאו, הביאו עמם רעיונות וכיוונים למחשבה וסייעו בבניין הכללי של חוויית הבית. לאטה נבנתה תפיסת עולם הנשענת על נקודת מוצא פנימית בהירה ובלתי מתחלפת - הדיאלוג.

גילינו במהלך השנים שהאינטימיות, המגע הבין-אישי, היחד, השיחה, הם אלו המצליחים לגשר על פערים עצומים, הם אלו המסוגלים לברוא בכל פעם מחדש הוויה שונה ורלוונטית בבית, מותאמת תמיד לקבוצת הילדים של אותה שנה. לא חיפשנו עקרונות יצוקים בברזל, שיטות צורניות קשיחות וגבולות חדים בין מותר ואסור, אלא חיפשנו את האיכות המאירה שבמפגש, שיוצרת בכל פעם מחדש את הפנים ואת החוץ, את הראוי ואת הקשה, את המרכז והשוליים.

לא חיפשנו מערכי שיעור מוגדרים היטב ורציונלים חינוכיים קשיחים אלא ביקשנו, תוך לבטים רבים ותמידיים, למצוא תוכנית למידה בעלת רבדים רבים, תוכנית שאיננה תוכנית, אופן לימוד רלוונטי ועשיר המסוגל להשתנות תוך כדי תהליך הלמידה. כך התברר מהר מאוד, שאין כמעט קשר אצלנו בין המושג "הוראה" למושג "למידה", ושחוויית הלמידה מאופיינת פעמים רבות ביכולת לפתוח נתיבים דיאלוגים רבים אל נפשו של הילד. כך הפכה לאטה גם הלמידה עצמה להיות ל"למידה דיאלוגית". השיעורים נעלמו ובמקומם הופיעו ימים שלמים בנושאים הקשורים לאדם ולעולם. צורת ההוראה העיקרית כבר לא הייתה הכתבה, מבחן, מערך ושיעור. הקריאה והכתיבה השתנו והפכו ליצירה. מערכת השעות הפכה בהדרגה למרחב גמיש של התנסות - בשיחה, בחקירה, ביצירה, בגילוי, בחקר פנימי וחיצוני.

למרות שנראה היה לעתים שאנו ורק אנו המחנכים מעצבים את המתרחש, האמת הייתה שונה מאוד ומורכבת הרבה יותר מן הנראה לעין. העיצוב של הבית נעשה במשותף עם הילדים, גם אם בחלק מהזמן הם לא היו ערים לעומקה של השותפות הזו. חוויותיהם, אמירותיהם והמגע עמם היה הדבר העיקרי שתרם לשינויים הדינמיים בבית. לכל ילד בכל רגע נתון הייתה האפשרות להשפיע ולשנות, ליצור ולברוא. עם הזמן הפכה האפשרות לדרישה של ממש לשותפות ולעשייה. לא עוד תלמידים, אלא חניכים. מבית ספר - לבית. כך יצרה החוויה הדיאלוגית את מוטיב השותפות ביצירתו של היומיום. לא הרגשנו מעולם צורך בוועדות מוסדרות ופורמליות ובהצבעות דמוקרטיות למיניהן. הבית היה לאיטו לעדה, למשפחה מורחבת. התקיימו בו דיונים ארוכים, לעתים דיונים ממושכים מאוד של שבועות וחודשים, ולבסוף נקבעה הדרך מתוך החוויה המשותפת, ומתוך המקום השווה שניתן לכל אדם, ילד או מחנך במקום זה.

וכתמיד, פעם אחר פעם, את השיעורים המאלפים ביותר על האפשרי והראוי, על רוחו של האדם, על ביקורת ומהפכה, העניקו לנו הילדים. הם פשוט לא הסכימו לכל דרך אחרת פרט לזו שהביאה את מלוא משקלם של החיים אל מרכז הבית. הם הביאו את עצמם, בכנות, בכאב, באותנטיות, ואנו נאלצנו להתמודד פעם אחר פעם עם התביעה האדירה שבחשיפה עזה כל כך לאמת, למציאות שאותה הם חווים. כך הפך הבית יותר מכול למקום שבו אין חיץ בין החיים לבין בית הספר, למקום שבו האמת וההתמודדות עמה הם המכוננים את סדרי העדיפויות הפנימיים.

במהלך השנים ניסו רבים להגדיר את מה שמתרחש בבית. אחדים אמרו: "או! זהו בוודאי חינוך ביקורתי משחרר על פי משנתו של פאולו פרירה", אחרים אמרו: "זהו בית חינוך טיפולי לנוער בסיכון", והיו גם את אלו שטענו: "זה בית ספר מוזר לבגרות עם ילדים שנזרקו מכל מקום אחר ומורים צעירים מדי". היו גם את אלו שעיקמו לא פעם את האף וטענו שאיננו משקיעים מספיק זמן ומאמץ בלימודים המשמימים לבחינות הבגרות ושבאופן כללי אנחנו מתנהלים באופן כאוטי מדי ביחס למסגרות חינוכיות "רציניות ומסודרות".

אין ספק, יכולנו להתעלם ולבנות "בית ספר" סגור והיררכי שבראשו מנהל תקיף המעודד למצוינות ומצייר סמלים תלושים באוויר כראויים להשגה, אך בכך היינו מתעלמים מן הצורך העז והחי ביותר של הילדים - הצורך בחוויה דיאלוגית שלמה, אינטימית ויומיומית, הצורך בחוויית חיים שלמה ובלתי מחולקת בין "לימודים" ובין החיים עצמם. ייתכן שהגילויים החינוכיים הגדולים, התחושה שכל ילד הוא פלא יחיד ומיוחד ותחושת ההקמה הגדולה שלוותה את שנותיו הראשונות של הבית גרמה לנו לא פעם לחיכוכים לא פשוטים עם הסביבה הפורמלית, וייתכן שכך הוא טבען של יצירות המבקשות תחליף עמוק לקיים.

במהלך השנים היו לא מעט ניסיונות להסביר לאנשי חינוך ומנהל חינוכי מה בדיוק אנחנו יוצרים, מה יש כאן בבית הזה. רובם הסכימו שגלומה כאן איזו איכות חינוכית אותה לא פגשו במקומות אחרים אך רובם לא הצליחו להבין את מלוא עומק התפיסה, או כפי שאחד המנהלים ביטא זאת: "יש כאן ילדים נהדרים, עשיתם איתם עבודה יפה, הם פתוחים ורגישים ולא מפחדים לדבר על עצמם ועל מה שהם רוצים. כמה תוספת זמן של שיחות אישיות במערכת אני צריך לתת למורים כדי להגיע לזה?"

קשה היה לא פעם להסביר, אפילו לעצמנו, את מלוא עומקה של אותה חוויה דיאלוגית שאינה מגולמת בשעות ובמערכי פעילות, שאיננה רק תוצר של סידור חללים נכון ושל ביטול המבנה ההיררכי, שהיא לא התוצר התמידי והמתבקש של חירות וחופש, אלא שיש כאן חוויה הנוצרת אך ורק מתוך שאיפה מלאה לאחד את כל הכוחות, המאמצים והצורות כדי לברוא אותה. שיש כאן כוונה גדולה, בראש ובראשונה של המחנך וצוות המחנכים, להעמיד את עצמם פתוחים לרווחה לשיחה היומיומית על החיים, עם העולם. לא להסתגר, לא להתבייש, לא לברוח, אלא לעמוד מול החיים ואיתם, מול הילדים ועמם, לחפש את הקשר החשוף והחי. החשיפה הזאת אל החיים מלווה לא פעם בכאבים גדולים. המגע עם האמת מוליד לא פעם את הרצון לברוח ולהיעלם. שם נבחנת במיוחד אישיותו של המחנך הדיאלוגי - האם הוא יבחר להישאר בתוך לב הקושי, ולבקש שם את הדרך המשותפת עם חניכו אל גילוי של איכות חדשה, בלתי נגועה, כזו המאפשרת צמיחה.

במקום זה נבחן גם חוסנו הסמוי של הצוות, צוות המחנכים. לא יכולנו לחולל דבר אלמלא היינו אנו חברים בצוות, קבוצה אינטימית ואורגנית הנפגשת יום יום, חולקת את הקושי, הגילוי, היצירה. לא היה זה ולו לרגע סיפורו של מחנך אחד או יוצר בודד, אלא תמיד, המראה והאמת המשתקפת ממפגש משותף, של יוצרים רבים המעניקים את הגוון הייחודי לתמונה השלמה.

מהי משמעה של אותה חוויה דיאלוגית? בראש ובראשונה יש להבין ולהאמין שאין זאת סיסמא ריקה. בני אדם מבקשים קרבה כל ימי חייהם. בין אם לאדם אחר או ליצירתם, בין אם לטבע ולעולם ובין אם לעצמם פנימה. החיפוש האינסופי הזה של שבירת המחיצות, של חוויית האחדות מאפיין כל אדם ובמיוחד ילדים. דומה שהם זקוקים נואשות כמעט לחוויות של מגע אנושי חף מצביעות, שזהו אחד הדברים המעניקים להם את הכוח להמשיך.

ראינו במהלך הדרך ילדים שאולצו להתבגר בבת אחת, שהפכו לקשים ואלימים, לפוגעניים ומאיימים, שבמהלך של שנה אחת יצר הדיאלוג הקרוב נתיב נקי מתחת לכל הקושי והכאב. ראינו ילדים שכשהגיעו אלינו לא היו מסוגלים להחליף מילה של ממש עם סביבתם והדבר הסב להם כאב בל יתואר, ילדים שלמדו במהלך שנתיים או שלוש כיצד לתקשר עם העולם, כיצד לבטא ולבקש את מה שהם באמת רוצים בחייהם כבני אדם חופשיים. ראינו ילדים שהיה נראה כי אדישותם כלפי הסביבה עצומה כל כך שלא יוכל להיות דבר שיעניין אותם באמת, שלא יימצא דבר מה שידליק בעיניהם ניצוץ חי, ובתוך הסביבה הבלתי שגרתית של הבית הפשיר הקרח, התמוסס לאטו המרחק, ומשהו בריא, גם אם זעיר, החל מנצנץ באופק.

וכן, לצערנו ראינו גם לא מעט ילדים שהחיים הלמו בהם בעוצמות כאלו שפרק הזמן בבית לא הצליח להניע בהם את תחילתו של התהליך. אלו הם המקרים המרים ביותר. ילדים שאף אחד לא הצליח ליצור עמם מגע של אמת, נתיב שדרכו תוכל הצמיחה להתחיל.

 

זהו סיפורם של שישה ילדים מתוך העשרות והמאות שפגשנו במהלך הדרך, ואף שלא יסופרו כאן בפירוט מלא כל החוויות והאירועים שבהם נוצר הקשר או הרגע הדיאלוגי בין המחנך ובין הילד, נעשה ניסיון כמעט לא הוגן לזכך חוויה אחת או שתיים שמהן אירע משהו, כואב ככל שיהיה, יפה ומעשיר, מעורר ומבריא, משהו שלאחריו לא המשיכה המציאות בדיוק באותו אופן. הרגעים האלו קרו לא רק בין מחנכים לילדים אלא גם בין הילדים ובין עצמם. אנו מבקשים להאמין כי זרע שיש בו אמת נטמן ברגעים היחידים האלה. וזרע זה, גם אם אין בהכרח רואים את תוצאותיו תכף ומיד, עתיד ברבות הימים לשנות ולו במעט את אפיק החיים של אותו אדם.

ויותר מכך, זהו סיפורו של מקום אחד, של בית ספר, שביקש למצוא דרך פשוטה לעבוד עם ילדים לא פשוטים, ומצא בעקבות ההתנסות החיה והמפליאה פדגוגיה שאינה פדגוגיה - זרם מעמקים חדש-ישן שגלומה בו אמת עזה וגלום בו הכוח להפוך ניצוצות חבויים לגלויים. זהו סיפורם הלא מדובר של אלפי רגעים של מגע, של גילוי, של חשיפה והצטרפותם למבנה פיסי וחי, לבית. בית מישלב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האחד בספטמבר

 

אין מורה ואין תלמיד שלא מפרפרת לו הבטן באחד בספטמבר. מעין אירוע שכזה, תאריך שתלוי לו אי שם באוויר, בראשם של האנשים, סמל תמידי וקפוא לתחילתה המחודשת של החזרה לשגרה. פעם פעם, כשהיית ילד, היה האחד בספטמבר יום קטן של אבל. בכל הימים האחרונים של החופש הגדול אפשר היה להרגיש איך הילדים נמוגים והולכים, דוהים ומשתתקים. הנה זה מגיע שוב. האחד בספטמבר בא. תחילת השנה. הצלצול הראשון. ריח אקונומיקה במסדרונות האפורים. בוקר טוב תלמידים. עטיפת מחברות. עטיפת ספרים. תיק גדול גדול. פנים מרוחות בשוקולד "השחר" ושרוולי תכלת עמום של תלבושת אחידה. כתמי נזלת שהתקשתה וזיעת ירכיים על כיסא פלסטיק צהוב ושבור.

הילד ממצמץ בעיניו ושואל את עצמו למה ומי. מי זה החליט לעשות כך, לחתוך בדיוק תאריכי קר ומוחלט את חייהם של הילדים לשניים - חופש ואז לימודים. לימודים ושוב חופש. ולמה עשו המבוגרים כך שלעולם לא ידמו הלימודים לאותה תחושת חדווה מעקצצת של חוף ים בסנדלים ורסיסי מלח על הפנים, שלעולם לא יהיה בית הספר לגן ההרפתקאות הסודיות של הקיץ, שלעולם יישאר החופש רק חופש, מנותק וערירי משאר ימות השנה, יום או יומיים, חודש חודשיים והנה שוב בחזרה אל שגרת החיים, בוקר בוקר.

נראה שמי שהחליט כי כך ייעשה לילדים, ידע בוודאי שלשם שמירה קפדנית על החלוקה המוחלטת הזו ידרשו מבוגרים שעבורם חלוקה והפרדה היא דרך חיים. יצר הוא את המורים. ומה לעשות, שגם מורים הם בסך הכול בני אדם פשוטים שגם הם היו פעם ילדים, ושגם עבורם נראית חלוקה זו כמעט בלתי אפשרית, שלא לומר מייגעת, ושגם עבורם הופך תמיד האחד בספטמבר ליום של פקודה?

לפיכך שמו עליהם הוגי הרעיון את הרכזים והמנהלים, ומעליהם את המפקחים וכן הלאה, עד שלא ניתן יהיה לזוז לכאן או לכאן. אלו מצמצמים את אלו, אלו דוחקים את אלו ולבסוף אלו מחלקים ומבתרים את חיי הילדים לשניים - חופש ולימודים, הכרח ואפשר, בוקר ואחר-צהריים, שיעור והפסקה, יעילות ובזבוז זמן.

מערכת הלימודים הפורמלית שנבנתה בידי אדם לשם צמצום רוחו, נשמתו ושכלו של הילד כך שיהפוך להיות למבוגר סתגלן ופשרן שאין-האונים הוא טבעו הפנימי, דינה להיכשל. החיים חזקים ממנה. אלא שעל כל התפרצות אמת של חיים מצא בית הספר טלאי לסתימת הבקיע בסכר. ובכל בוקר מחדש ניטש המאבק. החיים מכאן והפורמליות האפורה מכאן, טלאי ועוד טלאי, סדק ועוד סדק. וכך מתחיל הכול, שנה אחרי שנה, שוב ושוב. האחד בספטמבר מגיע בחריקת שיניים ובשקרים גלויים לכול, גם לילד וגם למורה, אלא שאין מה לעשות ומכוח המכניזם שלא ניתן לעצרו יתעוררו שוב שניהם וילכו אל בית הספר.

הנה, בבית אחד, מושכם לו משנתו התלמיד שעד אתמול היה ילד בחופשה. אמא מעירה אותו בניעור בפעם השלישית, גוערת בו על עצלנותו. "אני לא מבינה", היא אומרת, "לא הספיקו לך חודשיים? קום כבר לבית הספר!" והילד מסתובב במיטתו ומכסה את פניו, חורק ומבקש עוד רגע ומקטר לעצמו בשקט. קשה פתאום לקום בבוקר. קשה לקום כשאתמול התעוררת באחת-עשרה והשמש ליטפה את פניך והיום פתאום ברבע לשבע, אלוהים אדירים רבע לשבע בבוקר!

"איזה פשע נורא ביצעתי", שואל את עצמו הילד, "שקיבלתי את העונש הזה לקום בשעה הזאת מהשינה. הנה חלמתי חלום, התהפכתי, חייכתי, והנה שעון מעורר. מה עשיתי, מה? למה אי אפשר פשוט לקום וללכת לים? ומה קורה לאמא שלי, שאיך שמגיע האחד בספטמבר היא הופכת להיות מפקדת. מה קורה כאן, אוף?!"

הילד שוטף פנים, מתלבש ומקלל. תו של חיוך עולה על פניו. לפחות היום הוא יראה את כל החברים, את כולם, אולי גם אותה... רק שישחררו אותם מוקדם היום, שיהיה לו זמן, שיתנו לו זמן, ואולי ילך שוב עם כולם אל החוף, לדוג ולשחות ואז כדורסל ולתנועה. מי צריך בית ספר בעצם?

בבית אחר מתעוררת לה המורה. השעה מוקדמת מדי, שש וחצי בבוקר. עייפה וכבדה היא קמה מהמיטה ומשתרכת אל המקלחת, האיפור וסט השמלות הפרחוניות שבארון. בשעה שהמים יורדים באסלה היא חושבת לעצמה שוב בתמיהה אטית של בוקר שמשהו כאן לא מסתדר. היא הרי הבטיחה אמרה לעצמה פעם ופעמיים ואלף פעמים שהשנה לא תלמד, שתעשה משהו אחר, שדי לה כבר מהכול, מהצעקות ומהלכלוך ומהילדים ומשאר המורים, מהקפה הדלוח בחדר המורים, מהמפתחות שתמיד הולכים לאיבוד, מהשיעור האינסופי על מבנה הפועל ותצורת השם שהעבירה לפי חשבונה המדויק יותר מאלפיים פעמים, ואיך זה שוב הגיעה לאותה נקודה בדיוק, שוב על האסלה בבוקר האחד בספטמבר עם אותן המחשבות ואותו חוסר החשק לילדים.

שוב לקום כך בבוקר, ושוב לעטות את דמותה המעייפת של המורה, ושוב להתנהל בארשת חשיבות וכבדות אל הכיתה, היומן המבהיק בידה, לחשב בדיוק את הצעדים כך שתגיע אל דלת הכיתה באטיות הרבה ביותר ואז לקרוא שמות ולהתעכב ולרשום שם שם, שוב ושוב, ולנזוף כאן ולגחך שם, עד שתיוותר רבע שעה בלבד לשיעור, והנה כבר נגמר, והנה אל חדר המורים.

היום, באחד בספטמבר נפגשים שניהם, הילד שהפך בן-לילה לתלמיד והאישה שחזרה להיות הבוקר מורה. לכאורה רב ביניהם המשותף. אותם ייסורים, אותן מחשבות, אותו קושי. אלא שכל זה נותר סמוי והרחק מאחור כך שהמשותף שנותר הוא שער בית הספר, הצלצול ויומן הכיתה, ומעבר לכך אין, וכמעט בלתי אפשרי למצוא מקום של יחד לילד ולמורתו. כשיבוא הצלצול הגואל, המבשר את סוף יום הלימודים הראשון, ידהר התלמיד  במהירות עצומה החוצה, חזרה אל ילדותו, אל הרחובות ואל שארית הקיץ. גם המורה תדדה לה בצעדי מנוסה אל המכונית, רק לצאת מכאן, לברוח מהר ולהיעלם מהמקום האפור הזה ומריח הסיד הטרי.

מנהל בית הספר יישב לו עוד כמה שעות בחדרו, תמונת הנשיא, סמל המדינה וראש הממשלה מאחוריו כמפקחים חדי עין על מעשיו ומחשבותיו. כרגיל נותרה לו עוד עבודה אחרי שכולם כבר הולכים, ובפנים נחושות הוא יזעק על ההוא או על ההיא, על כך או על כך, וכשילך לבסוף גם הוא לביתו, יוכל להתבונן בסיפוק ושביעות רצון על המוסד שבראשו הוא עומד ויאמר לעצמו שהנה, עבר עוד אחד בספטמבר מוצלח. גם המנהל נעלם לו עכשיו והשער נסגר מאחוריו עד ליום המחרת.

לאטו ינקה השרת את הפסולת מן היום הראשון. השרת הזה, שנים הוא כבר כאן, יותר מרוב המורים, ושנים הוא כבר מנקה ושוב מנקה. לפעמים, כשכולם נעלמים והוא נותר לבדו עם הבניין הישן של בית הספר, הוא יכול לשמוע את הקירות מדברים ואת הלוחות משוחחים. זוהי שיחת מלמולים ולחישות. בית הספר לאה ובודד משנים של אי רצון להיות בתוכו, מכפיות הטובה המתמשכת, מקולות הצחוק שנשמעים בתוכו בכל יום, מהתאהבויות הנעורים, מכאבי הגדילה. כל אלו רק עוברים בתוכו ונעלמים להם, לא נשארים. איש אינו מלטף את קירותיו, איש אינו מטפח אותו ודואג, איש אינו רואה בו חבר. אלו רואים בו כלא, אלו רואים בו משרד, אלו רואים בו תחנת מעבר זמנית. רק השרת הזקן נשאר עמו אחרי כל השנים, רק איתו משוחח בית הספר לפעמים. השאר מקללים ומקשקשים על כל מה שניתן, פוצעים בו והורסים את השולחנות, מיידים אבנים בכל מה שניתן. כולם משמיעים אנחה סמויה בשעה שהם נכנסים בבוקר בשעריו ואנחת רווחה בשעה שהם יוצאים ממנו בצעד מהיר.

 

ועכשיו - הפוך את היוצרות. עזוב את בית הספר. הבא מאות ידיים אוהבות ופרק את בית הספר עד לחלקיו הקטנים ביותר, ומחלקים אלו בנה משהו חדש. בנה בית.

כצעד ראשון בטל את ההיררכיה, הפוך את השליטה לשיחה. אין יותר מנהל ורכז שכבה, אין עוד ומורה ותלמיד העומדים כפירמידה אנושית אחד מעל השני, פוקדים ומבשרים בשורות לזה הנדרס ונאנק מתחת. אין יותר ציר חד-כיווני של העברת הראוי והחשוב מלמעלה למטה. בטל את הפירמידה וצור לך מעגל שבו כולם שותפים שווים אך האחריות בו משתנה, בהתאם לרצונם ולבחירתם של הנוכחים. עכשיו כשהקרקע מוכנה, הנבט את המפגש. בטל את החיץ המפריד בין המורה לתלמיד. תן למורה להפוך למחנך, ולתלמיד להפוך חניך. עכשיו הם צריכים לשאול את עצמם האם הם רוצים באמת להיות יחד, עכשיו הם צריכים לתהות על מהותו של החיבור ביניהם. הרי שניהם רק בני אדם בחיים האלו, והמפגש ביניהם יכול לשחרר ולהעצים, להגדיל את החיפוש, ולחשוף אמת.

עכשיו בטל את ההפרדות ואת התבניות המקובעות. בטל את היקיצה בשעות לא הגיוניות, בטל את הצלצול ואת חלוקת הזמנים. עכשיו אין עוד שיעורים, אלא רק פעילויות משותפות או פעילויות של אדם עם עצמו. כך התבטלה גם מאליה ההפסקה, כי אין צורך להפסיק. יש צורך לנוח, והמנוחה היא חלק מן היום, ומתרחשת כשיש צורך בכך, כשמחליטים על כך במשותף, בשיחה.

שנה את החדרים. לא כיתות שבהן מתבצעת פעולת שפיכת החומר מראשו אל המורה אל ראשם המשועמם והריק לכאורה של הילדים, אלא חללי מפגש. שם, יושבים כולם במעגל, סימן לכך שהכול יכולים ללמד והכול יכולים ללמוד. בנה חללים נעימים לשיחה ומפגש בין יחידים, מקום נעים לבטא את המקומות הבוערים והכמוסים. תן לילדים את האפשרות ליצור ולבנות גם חלל אישי משלהם, שבו יוכלו תמיד להיות הם עצמם, לשהות ולהיות, לשמוע מוזיקה ולהכין משהו חם לשתות, להתחבק ולקטר על כמה קשה להם אחד באוזני השני. מקום להיות רק הם עצמם ולא שום דבר אחר.

עכשיו דבר איתם, עם הילדים. לא אליהם. דבר איתם. יש להם מה לומר על כל דבר כמעט, וידיעותיהם עצומות, גם אם הן נראות לפעמים משוללות כל הקשר למשהו שנראה לך כחשוב. דבר איתם על הכול, ובייחוד על מה שאתה אוהב, על מה שמעיר בך את הניצוץ, את הכוח לחיות וליצור, ואגב כך למד מעט מה אתה באמת אוהב, ואם אינך יודע או שאינך אוהב דבר, או שאין שום דבר שמספיק חשוב וחי בך כך שהוא כמעט נשפך מתוכך, אולי כדאי שרק תדבר איתם על שאלותיך והתלבטויותיהם, על מה קורה איתך עכשיו ועל מה קרה לך אתמול, החיים, בראש, בלב. תן לכם לשחות בתוך החומר שממנו עשויים החיים עצמם.

ועכשיו, אחרי שמשהו אחר באמת מתחיל לצמוח בינך לבינם, קח את ההגבלות והחוקים החיצוניים ובטל אותם עד שתישאר רק שיחה, רק אמת שממנה ייוולדו חוקים פנימיים אחרים וחדשים, שגם עליהם תהיה תמיד שיחה ותמיד בירור מחודש. קח את ההנחיות, את האמירות, את הברור מאליו, את המקובע, והכנס את כולו אל תוך עולם הדיאלוג, כך שאת הכול תמיד יש לברר, ולהעמיק, ולשהות, עד שתתברר הנקודה הפנימית ביותר, עד שלא ייוותר תחום ועניין שאינו מובן באמת למחנך ולחניך, ואגב כך טול את הציונים והתעודות, ההערכות המדידות והמבחנים האובייקטיבים, וזרוק אותם אל מחוץ לדלת והתחל לשוחח עם הילד בכל יום ובכל שעה על מקומו ומקומך, על מה שהיה אתמול ועל מה שעכשיו ועל מה שיהיה מחר. לא עוד הערכות במספרים: שמונים ושתיים או ארבעים ושלוש, לא עוד: "כמעט טוב" ו"טוב מאוד" ו"ראוי" או "בלתי מספיק בהתנהגות", אלא שיחה שלמה ולא נחלקת על החיים, שבהם יש ידע ויש לב ויש נפש ויש בני אדם, ועל הכול אפשר להתבונן יחד, חלקים משלם אחד.

ודבר אחרון - פתח את הבית. קבל את כל מי שירצה לבוא. הזמן את כולם, יבוא מי שירצה. גם אם נכשל ונפל בחייו הקודמים כתלמיד, הפעם לא ייכשל כחניך. גם אם נזרק מכל מקום אחר, גם אם נבעט מכל מסגרת ומכל דלת, גם אם ניסו ללמדו שוב ושוב והוא הוכרז כמקרה אבוד. קח אותו, קח אותה, והסתמך רק על דבר אחד - על הרצון הכן שלהם להיות שם, איתך. נכון, יגיעו לא מעט נשמות מוחלשות, אבודות. יגיעו ילדים שעברו לא מעט בחייהם, כאלו שהתאכזבו מכל מקום ומכל מצב כמעט, כאלו שמתבוננים על עצמם ולא מבינים מדוע בעצם צריך או כדאי להמשיך לחיות. את כל הפצעים האל, את כל הפגיעות מהחיים ואת כל הכאב שים על השולחן, לא מאחור ולא בהסתר. תן לפצעים לנשום, ואל תהפוך למטפל, אלא בחר דווקא בחופש, בהתעלות, בשחרור של המצב שבו נמצא הילד, ותן לו להרגיש שגם אם רק ירצה לנוח ולשקוט, יש לו, לה, מקום. שהפסקת להתבונן בו כתלמיד והתחלת להתבונן בו כבאדם.

עכשיו, כשיש את האפשרות להכול, כשהכול פתוח וחי ומפגיש, דרוש מהילדים ומעצמך את הכול. דרוש שידאגו לעצמם ולחבריהם ולך. דרוש שיהיו רגישים ומעמיקים, שידאגו לבית וינהלו אותו. דרוש שתמיד תהיה שיחה, לא איום ולא הפחדה, דרוש דווקא את מה שנראה הקל ביותר, ובעצם הוא הקשה מכול - השילוב בין החיים ובין הבית. כי רק במקום שבו נוכחים החיים במלואם, ללא מסכות, יכולה בסוף גם להימצא גדילה אמיתית.

ועכשיו אפשר לחכות לאחד בספטמבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ילד בלי אבא

 

ספטמבר

 

הים היה נפלא באותו יום. בסוף הקיץ נוצר לו סדר יום פשוט וטוב. אתה מגיע בבוקר אל הרחוב הקטן בבת גלים בחיפה, מניח את התיק בחדר הצוות בבית ויוצא אל הים. בדרך בתי קפה קטנים ושכוחים, הבנק הזעיר עם השומר בכניסה שתמיד מברך לשלום, ומסעדות הדגים שנפתחות להן בעצלתיים. הדרך אל הים קצרה מאוד, ממש כמה צעדים. במרפסת בית מגורים ישן ולבן אחד מונחים כמה כדים מחרס ופסלים קטנים. הטיח מתקלף מהמלח, מהשמש, מרסיסי המים כשבאים הגלים הגדולים. וכשאתה צועד לשם, בוקר אחרי בוקר, תמיד מקדם את פניך הבניין האפור הגדול שלא הושלמה בנייתו. עומד לו, כמו שער גבול גדול ועזוב שמפריד בין מציאות החיים הרגילה והסואנת ובין הים, קסם הים.

לפתוח כך את הבוקר. לא בצלצול פעמון, לא בהמולת תלמידים, אלא רק כך, בהליכה אטית אל הים. האוויר המלוח-מתוק ממלא את הריאות, השמש יוצאת לפתע מבין הבניינים ומלטפת הכול, הרוח פורעת בשובבות בשער. רק לך לשם אל הים וראה, והקשב. כל שנותר הוא לפנות ימינה ברחבת האספלט ועוד כמה צעדים נותרו והנה אתה כבר בחוף עצמו, לידך דוכן אדום ולבן של גלידה, קריצה מתגעגעת לשנות השבעים העליזות, וכבר מכאן נראה לו הים ריק מאדם, מזמין ובתולי. המים ירוקים-כחולים וצלולים.

כך, לפני הכול. לפני שהיום עוד התחיל. עוד לפני שמגיעים הילדים על שלל קולותיהם ומעט לפני שמתחילות המחשבות עצמן על מה צריך לעשות ומה ראוי שיקרה, פשוט לעצור. לתת לעצמך את הזמן להוריד את הבגדים, ולכפות הרגליים לשקוע בחול, לתת לשער להתנפנף ברוח המלוחה ולעצור לרגע באותה יניקה של נעורים. לחוש את החיים רוחשים מעל לריגוש ומעל לרגע, כי הלא אין כאן שום חדש, אלא דווקא אותם המרחבים הפרושים, אותו הים שמצליח שוב לגעת בך דווקא בגלל אותו הים, שוב ושוב ושוב ושוב, אותה נקודה יום אחרי יום, אותו הים פעם אחר פעם.

להתלבט לרגע אם להיכנס אליו עכשיו או מעט אחר כך, ולעמוד כך בחול, המציל בסוכה הקטנה צועק לך בוקר טוב ומזמין שתקפוץ אחרי הטבילה לקפה קטן, ועכשיו רק לתת לשמש לשחק בך ולדעת לפתע שעוד רגע המים יעטפו אותך. הנה ממש כאן אתה צועד לאט לאט, מדוד ושקט פנימה, והקור מדגדג ומושך עוד יותר והלאה.

כך, רק להביט עכשיו הישר קדימה אל תוך הצלילות הזו ואלפי נצנוצים זעירים של אור ירקרק-כחול מביטים בך בחזרה, הקול של אדוות הגלים מעיר בך כוח רדום וילדותי יותר מכל מחשבה וזיכרון, והמלח שמרפא  את כל הפצעים שב ומדגדג בך ושומר עליך. הנה כבר אתה כאן עד מותניך, בתוך, אחד מהכול, ההתלבטות האחרונה נעלמת ואתה מזנק באחת פנימה.

במאית השנייה הראשונה הגוף אינו מבין אם קפץ לתוך יורה רותחת או לבריכה קפואה. הכאב הוא אותו כאב והלב הולם בפראות, אך העיניים כבר רואות ומתאמצות לבשר לו, לגוף הסרבן והחובבן, שהכול כאן נולד זה עתה, במהלך הקפיצה הזו פנימה.

הריאות מתכווצות והידיים נשלחות קדימה, ושוב אותו מהלך עדין של גוף בתוך ים, ושקט בתוך גוף. שעה קלה פשוט להיות כך, והשער נמתח לאחור והאוויר מתוק וחם, ואתה לבד לבד ויותר יחד מבכל מקום אחר. ולאט לצאת מהמים ולהתייבש מעט ברוח ואז למקלחת שבחוף, והצעידה חזרה אל הבית, והכול נראה חדש ונקי פתאום, כאילו נשטף מצדו הפנימי ביותר.

 

אחר כך הקפה הראשון של הבוקר, חדר הצוות ומוזיקה מהרדיו.

מחר כבר אמורים להגיע הילדים ליום הראשון אחרי הקיץ, ואף שראינו אותם פעמים מספר יש עדיין התרגשות חזקה באוויר. באים גם כמה ילדים חדשים היום, לשיחות ולבירור אחרון: כן רוצה, לא רוצה, לא יודע. אלו שאומרים שהם לא יודעים מתגלים לרוב כרציניים ביותר. הם בוחרים לבוא באמת, לא מתוך הפחד להישאר נטול מסגרת, אלא מתוך כך שרצו באמת להיות כאן.

ילד חדש אחד התקשר אתמול בצהריים וביקש להגיע ולראות מה קורה ובמה מדובר. בטלפון הוא לא רצה לומר את שמו, אבל מחיתוך דיבורו אפשר היה להכיר כי הוא נער ערבי, ושהוא כבר די גדול ומסתדר לו לבד בעולם. מעניין מי הוא ומה הסיפור שלו. קבענו להיום בצהריים. אחכה לו.

השעות עוברות, חולפות להן. הכנות אחרונות למחר, צמדי המחנכים יושבים וחושבים על שיחת הפתיחה הכללית והקבוצתית, השיחה האישית עם כל ילד שמגיע. יש רצון גדול מאוד לטוות את הקשר כבר מהתחלה, להעניק לילדים את התחושה הוודאית ביותר שהם הגיעו למקום שאיננו בית ספר אלא בית. צריך גם לתת לילדים הוותיקים את המקום להסביר ולחנוך את החדשים, להתחיל את התהליך מכל הפינות ובכל הרמות.

כך, לפני הצהריים, כבר ממש כבר לפני שסיימנו ורגע לפני שיצאנו לאכול, הוא הגיע. עוד לא ממש אמר שלום, אפילו לא הציג את עצמו, רק עמד לשנייה אחת והביט סביבו בשביעות רצון מנומסת ומיד ביקש שנקבל אותו, למרות שהוא כבר די גדול ובעצם כבר סיים את כיתה י"ב. הוא נעצר בפתח הדלת של מועדון הילדים כשידו האחת מאחרי גבו וידו האחרת על חזהו, כאילו הציג את עצמו בטקס רשמי בפני מאות אנשים. המילים לא יצאו לו והוא כחכח בגרונו במבוכה. לבסוף אמר במבט מעט מבויש: "קוראים לי ז'וליאן", ומבטו הושפל מעט אל הרצפה, כאילו חשש להעיק או להפוך ללא רצוי.

אחר כך הוסיף במעט מבוכה, שבעצם הוא ביקר כאן כבר פעם, לפני שנתיים או שלוש שנים, כשעוד היה תלמיד בבית ספר אחר בחיפה, אבל אז משהו לא לגמרי התאים, לא התחבר. הביט סביבו ואמר בחיוך: "אולי לא הייתי אז מוכן להיות ככה פה, במן מקום כזה, כאילו... חשבתי שאני צריך שירדפו אחרי ולא שיהיו איתי נחמדים, ככה, בסבבה", והחווה בידו על המועדון והספות הישנות, ועל חדר הצוות הקטן שממנו נשמעו קולות צחוק ומוזיקה מהרדיו.

כבר אז, ברגעי הפגישה הראשונים, אפשר היה להרגיש בעדינות שבו, בשבירות. היה משהו עצור בתוכו, מוחזק בכוח רב ובמאמץ יומיומי גדול. העיניים החומות הגדולות שתו של לאות ובלבול היה בהן סיפרו מיד שמשהו קרה לנער הזה, שבתוכו מתנהל איזה מאבק, שכל יום עבורו הוא שדה של התמודדות חדשה.

הוא סיפר שאמא חולה בבית ולא יכלה לבוא, ואז השתעל שוב וקימט את גבותיו כאילו ניסה לשוות לפניו מראה בוגר יותר, והוסיף שבעצם הוא כבר מבוגר מספיק ויכול לבוא לכאן ולהחליט בכוחות עצמו על העתיד ושבכלל לא צריך כאן את אמא, שהגיע הזמן שהוא יהיה עצמאי וגדול. משהו בפניו זע מעט בשעה שדיבר, ונראה היה כאילו ביקש לשכנע בעיקר את עצמו בנכונות הדברים, ושאצור בתוכו איזה כאב גדול ולא מדובר.

השיחה איתו באותו יום הייתה קצרה מאוד. הוא שאל כמה שאלות על הבית ועל הצוות, על הילדים שבאים ועל איך נראית השנה. כשהביט על החדרים ועל הציורים שעל הקירות היה נראה כאילו נחה דעתו. בסוף השיחה הוא הקפיד ללחוץ את היד ולחייך לשלום, וכשהתרחק בצעד מדוד אפשר היה לראות בהליכתו משהו רך ופגיע, ועם זאת ניכר היה שבגופו אצורים כוח וכעס רב וקושי, שלא ניתן להסתירם באמת.

חמש דקות בסך הכול. חמש דקות ראשונות עם ילד, עם נער שהגיע אלינו. כמה יש בחמש הדקות הראשונות האלו, כמה מחשבות ומסקנות וידיעות מצטברות להן בחמש דקות של פגישה. מתחיל לו מחול הרפאים של הדימויים והתדמיות, ונדמה שעם כל דקה מתגבר הקצב. מה הוא חושב עלי ואיך אני חושב שהוא רואה אותי, מה להראות עכשיו ואיך להביט, והאם הוא יחשוב כך והם אחרת, והכול מתובל במבוכה אדירה ופחד, הפחד לשחרר ולומר מה הביא אותי לכאן, למה קשה לי, למה עצוב לי. ומנגד רועדת לה גם המבוכה של המחנך: האם הוא מרגיש כאן נעים? ומה לספר? ומה לומר? לתת לו להרגיש ולגלות לבד או אולי דווקא לאחוז חזק בידו כבר מהרגע הראשון ולהוליך אותו ולהסביר לו ולהראות לו שכאן, והנה, ושיש תשובה לכל בעיה?

חמש דקות של מפגש, וכל כך הרבה דברים מעוצבים בה, בפגישה הראשונה הזו. איך תתמודד עם הסקת המסקנות המהירה מדי? הרי רגע אחרי שהוא הולך לדרכו לכולם יש מה לומר: "הוא נראה חמוד מאוד", ו"מה קרה לך, הוא משוגע לגמרי, רואים עליו", ואפילו: "מה יהיה, השנה יש לנו רק בנים, והוא לא ילד, כבר בן תשע-עשרה, יכול ללמד פה בכלל". ואחרי חמש דקות יש לו כבר פה, לבחור הזה, דמות מתעצבת ומקום ושם ודימוי שלם, והשאלה החשובה מכול שנותרת בחלל היא  מיהו באמת האיש הזה? והיא תישאר עוד ימים רבים ללא מענה.

 

למחרת, באחד בספטמבר, נכנסנו לשיחה בחדר הקטן שכיסאות היו מונחים בו בערבוביה סביב שולחן עץ נמוך. החדר הקטן, שקראנו לו גם "חדר השיחות", התחבב מיד על ז'וליאן. הוא הביט בפליאה לא מוסתרת בשטיח הצבעוני הקטן ובווילון הכחול שריכך את אור השמש, וחיוך עלה על פניו.

"איזה כיף כאן", הוא אמר והוסיף, "וואללה, לא ידעתי שיש מקומות כאלו. ככה, בתי ספר שנראים ככה נחמד". נראה היה שמשהו בו השתחרר מעט מאז אתמול, שהוא מוכן לשיחה. ועדיין, מבעד לחיוכים ולצחוק המהוסס שלו, מבעד לתשובות המנומסות שנתן על החיים בחיפה ובהדר, על אמא ועל השכונה, אפשר היה להרגיש שמשהו עצור בו. סביבו הייתה עדיין תחושה לא מוגדרת של חוסר מנוחה.

השיחה גלשה והמשיכה. הוא שאל שאלות אישיות יותר ויותר, מבטו מתרחב בכל פעם בה הרגיש שהוא מקבל תשובה אמיתית, לא מתחמקת או מסתתרת. נראה היה כי עצם הפתיחות שבשיחה גרמה לו להרגיש כאילו מתרחש פה איזה מן דבר שאיננו בגדר שגרה. מעט אחרי שסיפרתי לו מדוע רציתי לחנך ילדים ואיך הגיע הרעיון להקים את הבית הזה שבו אפשר לדבר על הכול, הוא השתתק לפתע, ואז השפיל שוב את מבטו ממש כמו ביום האתמול.

זה היה מסוג הרגעים האלה שבהם אפשר ממש להרגיש כיצד האדם מולך בוחן ושוקל האם מה שאמרת לו עכשיו הוא אמיתי או לא. האם באמת אפשר לפתוח ולספר, או שכדאי עדיין לשמור ולהחזיק, כי עדיין לא ברור, עדיין לא בטוח.

ז'וליאן נע בכיסא וכחכך בגרונו, ואז חייך מעט והשתתק שוב רק לרגע אחד. פתאום הזדקף מעט וכל גופו נמתח, ובמהירות רבה, ממש כאילו ביקש לפרוק מעליו משא כבד מאוד, אמר בחטף: "אתה יודע... אבא שלי נרצח לפני חמש שנים".

המילים נפלטו מפיו כאילו רק חיכו לרגע זה, כאילו עמדו שם וציפו זמן רב כדי לצאת אל העולם. הוא שב והשתתק ואז הביט בי וחייך במעט הקלה. אז המשיך. סיפר במילים פשוטות שאבא ממש מת מולו, מול העיניים שלו. ששני אנשים דקרו אותו. שריב של אחיו הגדול עם כמה קווקזים סביב איזה חוב כספי קטן התפתח לא טוב, שם בהדר, ממש ברחוב הראשי ליד החנות ההיא שהיום מוכרים שם הכול בדולר, שהאנשים האלו הרביצו לאחיו מכות רצח ואבא יצא מהבית, לבוש רק במכנסיים קצרים ובא לראות מה קרה.

הוא נעצר לרגע וכחכח שוב בגרונו ואז השתעל מעט. הביט בי, לראות אם אני עדיין שם איתו, ולאחר שנחה דעתו המשיך וסיפר איך האיש ההוא שהרביץ לאחיו שלף את הסכין ודקר את אבא שש או שבע פעמים.

הוא המשיך וסיפר שבאותה שעה הוא פשוט ישן בבית, ושפתאום אמא העירה אותו בצרחות, ושהדבר הבא שהוא זוכר היה רחוב מלא באנשים ומוצף בדם, ואותו מחזיק את אבא, ואז אמבולנס ובית חולים.

לפות במקומו, ידו האחת אוחזת חזק בכיסא וידו השנייה טופפת על ברכו בעצבנות, השתתק שוב והביט ישר בעיניי, כאילו לבחון ולראות מה יקרה עכשיו, אם אלך, או אברח, או אשאר כאן.

אז, הוסיף בכמה מילים ספורות שבבית החולים ליד אחיו הגדול בכה, לא הפסיק לבכות. הוא היה אז ילד בן שלוש-עשרה בסך הכול. אחיו תפס אותו בכתפיו בכוח ואמר לו שאסור לבכות. אסור לגבר לבכות. אסור.

"אני זוכר רק את זה", הוא אמר ושילב את ידיו בכוח על חזהו, "שהוא תופס אותי ואני בוכה והוא אומר לי שנזיין אותם, את האלו שרצחו אותו, ואני בוכה כמו ממטרה, אז הוא מתעצבן עוד יותר ותופס לי את הפנים עד שכואב לי, והוא שם מול איזה מאה אנשים צעק עלי אל תבכה, אתה שומע, נהרוג אותם קודם, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה אבל אל תבכה, ואבא שלי מת באותו יום ואני לא בכיתי יותר, חמש שנים מאז שזה קרה, עברו חמש שנים ולא בכיתי על אבא שלי. לא בלוויה, לא אחר כך, לא מול אנשים. זהו". והוא העביר יד רועדת בשערו הקצוץ, ושאל בחיוך עצוב: "קצת נדפקתי הא?" עיניו שוב כבושות ברצפה.

רק שנינו כאן בחדר ורק מילים יש בינינו, ושולחן עץ נמוך, ושטיח צבעוני קטן אחד. מבחוץ המולת ילדים וקולות צחוק. מולי יושב לו נער, לא ילד, לא גבר, שבשעה שהוא אומר "אתה יודע שאבא שלי נרצח לפני כמה שנים..?" משהו מבויש עולה בעיניו, הגבה מתרוממת בשאלה, מעט מתנצלת. על מה ההתנצלות הנוראית הזאת? אבל היא שם, מורגשת מאוד, והוא מספר את כל התהום הזו שלו בהתחשבות גדולה במי שיושב מולו כאילו רצה להבטיח שלא אחוש לבד או לא נעים, שלא ייווצר כאן חלילה בינינו משהו שיגרום לשיחה להסתיים, שיגרום לי לא לרצות בו, להיבהל.

הוא מחייך אלי שוב ופניו מתרככות, והוא אומר: "אני מקווה שאני לא נפלתי עליך ככה", וברגע אחד, בצלילה אחת לעומק אנחנו מתחילים את הקשר האמיתי בינינו. הוא הכניס אדם אחר אל תוך עולמו הפרטי ביותר, הכואב ביותר. והנה גם נוצרה לה אינטימיות חזקה ומחייבת. והוא ממשיך ומספר, ומגולל את חייו לפני, פותח ולא מתבייש בדבר כאילו ביקש להראות את הכול ולעמוד כך מול הדברים במלואם, ואין לו צורך שאשאל או אומר דבר, אלא רק שאתבונן בו ואהיה.

"איך הסתדרתי עם זה אחר כך? אה, הייתי דפוק הייתי מעשן סמים הרבה. ואיך הבית היה דפוק לגמרי, אח שלי עזב, אחר כך חזר, אמא נהייתה חולה לגמרי, ומה איך אנחנו חיים אני לא יודע אפילו, חיים, אתה יודע, קצת ביטוח לאומי. אבל הורידו עכשיו, אז אין כסף לקנות דברים. פעם היה כסף עכשיו אין כלום. פעם, אני זוכר, שאבא שלי היה בחיים, הינו יוצאים בימי ראשון החוצה ומזמינים את כולם, והוא היה עושה בשר על האש, ואיך היה שמח הכול ועכשיו כלום, מי חולם על בשר בכלל. והאמת, שהוא לא יוצא לי ממש מהראש, כל יום אני חושב עליו, ואם הוא היה גאה בי או לא, ואני לא יודע, וחסר לי אבא שיגיד לי דברים ושיאהב אותי, וכאילו התגברתי אבל לא באמת, אתה מבין? באמת שאני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, כאילו חמש שנים אני תקוע במקום, רק הזמן עובר אבל כאילו אני לא, לא קורה לי כלום, כל פעם נדמה לי שאני מתקדם אבל בעצם שום דבר. ואני רוצה ללמוד פה בשבילו. לא בשבילו, אה... אולי כן, בעצם כן בשבילו. אני רוצה להיות מישהו בעולם הזה. ככה הוא לימד אותי, שחייבים להתאמץ, אפילו אם אני לא טועה הוא אמר לי את זה ביום של הרצח כי לא קמתי בבוקר באותו יום. איך אני זוכר טוב את היום ההוא, זוכר ממש. אם אתה רוצה אני אספר לך עוד פעם, לא יודע למה, זה עושה לי טוב לספר את זה. אבל אולי לא, כבר שיגעתי אותך מספיק, אתה בטח חושב שאני דפוק לגמרי, כזה ילד משוגע רק עשר דקות אנחנו מדברים ופתאום ככה שפכתי עליך את כל הצרות שלי, בטח אתה אומר וואו איזה ילד דפוק. אולי אני דפוק, מה אתה אומר?"

הנה כאן איתי, נער אחד שכל עולמו קרס ביום אחד לפני חמש שנים, שסיפר לעצמו לפני השינה אינספור פעמים, לילה אחר לילה, את הסיפור על אבא כך שישמע נכון, ברור, לא מפחיד מדי. הוא נותר שם, באותו מקום, לפני חמש שנים. ילד כל כך אמיתי ושקוף, לא מודע עד כמה הדברים המוסתרים נמצאים בכאב גלוי על פני השטח.

הפצעים הפתוחים והחללים הפעורים עומדים להם במקומם שנים. בדקות שמצטרפות לשעות, לימים לשבועות לחודשים ולשנים, הפצע לא מגליד. הוא מגיע לכאן, וכאילו אביו מת אתמול. והדמעות שלא בכה צברו לעצמן חשבון חסכון נאה בתוכו. אם יפרצו יום אחד, יבכה בוודאי את כל ריבית הבכי שצבר במהלך חמש או שש או עשר שנים.

והנה עכשיו ממש, משקולת השאלה מונחת בינינו על שולחן העץ הישן, עומדת לה, שם, מחכה. עכשיו ובכל פעם בה נפגש, יש בינינו סיב בלתי נראה, קשר של אחריות, של שאלה אותה הוא שואל: האם יש לי מקום בעולם הזה? האם יינתן לי המקום הבלתי מעורער, האהבה הלא מותנית, אישור הפנימי להיות אני?

בעיניו יש כבר דרישה עצומה, מהוססת: האם אהיה שם איתו, יחד עד כמה שאפשר, או שמא אאכזב ואלך?

וגם הוא נשאל שאלה כבדה, ישירה. האם הוא יעניק את הפתח והאפשרות לגעת שוב בפצע הפעור, יעניק ולא יפחד, לא ייסגר, פעם אחרי פעם, עד שנצליח להגיע רחוק יותר והלאה, אל מקום שבו הכוחות יהיו חזקים מספיק להתגבר על הצל הגדול?

כך, כאילו ברגע אחד של שיחה, מקיפה את שנינו ידיעת האמת, וכובד הבחירה. נגזר על שנינו. לא להטיל אותה שוב מאחורינו, שוב לא לשתוק את השתיקה הפנימית ואת שתיקת הקולות. כמה שאלות ענק קיימות כאן עכשיו, בחדר הזה, במקום הקטן הזה, בין כיסא הפלסטיק לספה השחורה, הדהויה... ואת משקולת השאלות הבלתי פתורות, המונחת לה כאן עכשיו - מי יישא?

בין חיוכי התמיכה ומבטי העיניים, בין טפיחות השכם והחיבוקים שעוד יבואו, לא תמיד אפשר לשכך את כאבי האמת והמציאות וגם לא להקל צריבתן של צלקות העבר. אפשר אולי רק לא להתעלם. להתנגד, לבעוט, לצעוק. למחות במלוא הכוח כאן עכשיו, ביחד הזה בינינו, על העולם הזה שבו ילדים בני שלוש-עשרה זוכים לראות את אביהם נרצח מולם, שבו במשך חמש שנים אטיות, כמו במשחק מכוון של השטן, נוקפות הדקות בין חיוכים מאולצים, קרבות נסיגה ועישוני סמים, שבו הכול משום-מה נגמר לא טוב...

והוא ממשיך ומספר, עיניו מביטות עכשיו קדימה, בלי מבוכה או חשש: "כן הייתה לי חברה... אבל זה נגמר חרא.. לא יודע למה. אתה מבין, היא פשוט הלכה יום אחד, אמרה שדי, שהיא לא רוצה מישהו כמוני, שמספיק לה כבר עם כל הסרטים האלו שלי. אתה מבין, אני אחר כך יושב והורג את עצמי, למה אני לא בסדר? למה אני דפוק כזה? למה אני לא יכול להחזיק דברים טובים כאלו כמוה? למה אני לא יכול?"

ומשהו בקולו נשבר מעט, אבל הוא ממשיך: "ואתה יודע, לפעמים כבר די, אני אומר לעצמי אולי בעצם הייתי צריך לא להיות. יעני, אתה מבין, למות כזה? לא שאני איזה דפוק שרוצה להתאבד אה? שלא תחשוב, אבל סתם כזה לא להיות, כאילו למה נולדתי בעצם, רק לסבול, כאילו מה זה, הבן אדם למה הוא נולד בעצם? אם זה מה שיש בחיים, רק הזבל הזה כל הזמן... אז מה, מה לעשות? אני לא יודע, אין לי מושג. מה לעשות? מה? לא יודע. מה אתה אומר? מה אתה אומר? מה לעשות עכשיו?"

כך, בלב-לבו של כל מגע אמיתי תמיד נוכחת השאלה, שאלה פשוטה וברורה - מה לעשות עכשיו? לעתים אין מבטים אל העתיד הרחוק, אלא רק על הכאן והעכשיו, על מה שאותו ילד זקוק לו היום, לא מחר. בכל מגע של אמת שיש בו כאב, כשעולה איזו בעיה או מצוקה שתובעת פתרון מקיף וממושך, בוקע לו בעוצמה גם ההווה ודורש את התשובות. ולפעמים, זוהי הזדקקות נואשת, צורך עצום ומידי - מה לעשות בדקה הזאת? בשעה הזאת? ממש עכשיו? עם מה אני יוצא מכאן? לאן אני הולך מפה?

כאן אין באמת תיאוריות חינוכיות מחושבות ומעמיקות ולבטח אין מעשי כשפים של הרוח והנפש, אלא רק דרך ארוכה וקשה של שיחה, מגע ואמון, שאולי יולידו משהו ביום מן הימים. ותשובות להווה המייסר - באופן די טראגי, לרוב פשוט אין.

וכך, את הנקודה הזו ממש, לא את העבר ולא את העתיד, לא את ההמשך ולא את התהליך, אלא את הנקודה הקשה והכואבת הזו שעומדת לה תלויה בחלל החיים, אותה יש פשוט לשאת ולחיות. פשוט לשאת ולחיות, עד שמתוך הימים שעוד יבואו תתאפשר איזושהי דרך, הלאה. וקשה כל כך לשאת אותה, כמעט בלתי אפשרי. הנה, נחשף הרבה ונאמר הרבה, ואין עדיין איך לתקן ואין עדיין כוח לשנות. הימים שיבואו עכשיו יהיו קשים מאוד, ויביאו עמם התפרקות, כי אחרי מה שכבר נאמר לא ניתן עוד להעמיד פנים.

נקודות כאלו בין שני אנשים, אירועים של חשיפה, של בירור הכאב, נראים מרחוק לפעמים כמו קריעה לא אחראית של מנגנוני ההגנה האחרונים והטלת כל עומסם של החיים על פיסת אמון רעועה אחת שעוד לא בשלה ליחסים אמיתיים בין חניך ומחנך. תקופות שכאלו הן החלקים הקשים ביותר למעבר, כי פשוט אין בהן את היכולת להעניק תשובות של ממש. אין תשובות אמת שיקלו וישרדו את משברי השעות הראשונות אחרי הצפה של פצעים פנימיים שלא טופלו במשך שנים.

כאן נוכח לעתים פחד גדול, הפחד לאכזב, הפחד מתוצאות החשיפה. ויש כאן גם את הידיעה, הכואבת לא פחות, שאם תהיה אכזבה נוספת, אולי גם לא תבוא הפעם הבאה. לעתים המגע נמצא שם, רגע לפני הנפילה לתהום, והמגע כולו מושפע מאוד מפחד הגבהים, מפחד הנפילה, עד שלעתים אתה ממש משתתק מהחשש לפעול בתוך כל הסכנה הזו.

ועם כל זאת, יחד עם כל הפחדים והחשש, יחד עם אי הידיעה המכאיב, יחד עם ההלם ומכת הכאב שבגילוי, יש משהו כמעט מופלא בלפיתה ההדדית של הלב, בקריאה הבלתי מתפשרת של נפש אחת לנפש אחרת. דווקא מתוך כל התהומות האלו מצליחה לפעמים להיווצר, ולו לרגעים ספורים, איזו תחושה עצומה של התעלות הדדית, של הפלת מחיצות, של יחד בלתי מתוכנן בלב סערת החיים.

וכך ז'וליאן מישיר מבט פתאום ואומר: "תשמע, האמת, אני רוצה להגיד לך, לא סיפרתי את מה שסיפרתי לך לאף אחד ככה. אף פעם. וואי, איזה קטע. שאני חושב על זה פתאום, שבעצם רק היום פגשתי אותך פעם ראשונה, ושפכתי עליך ככה את הכול... אבל לא יודע, הרגשתי ככה שסבבה לספר, אז סיפרתי. לא יודע מה קרה לי, למה נשפכתי ככה. איזה קטע אה?!" ומשהו משתחרר לאטו.

מגע שמרפא מעט, שבונה איזו התפעמות מעצם האירוע הפשוט הזה, המדהים כל כך, מפגש בין שני אנשים. ושוב הכוח להמשיך ולחייך גם בסופו של היום הזה נמצא ביכולת של שנינו להביט ברגעים האלה שהיו כאן עכשיו, להעריך אותם מאוד למרות הכאב הגדול. רק להתבונן ברגע הזה ולדעת להבין אותו, לאהוב אותו במלואו. לא לפעול עכשיו כי אין לאן לפעול, אלא רק להשתהות ולהבין. כאן, במקום הזה שיכול לשמש תפאורה הולמת לסרט על אומללות ואובדן, משני צדי השולחן הזה שיכול לשמש כסמל בסיפור דרמטי, אין עכשיו סרטים ואין סיפורים קורעי לב, אין שום דבר גדול יותר או רחב יותר ממפגש אחד בין שני אנשים. זהו רק פלא פשוט, בריא, ואינטימי מאוד, מסוג הפלאים העשויים להתרחש בכל יום ויום.

אנחנו מסיימים לדבר על מה שהיה ומשייטים לאט לאט החוצה, אל שולי המערבולת. משהו רגיל ונינוח מגיע, וגם מעט עייפות נעימה של אחרי. הכול די נרגע עכשיו ואנחנו נשארים עוד כמה דקות בחדר, רק כדי להשלים יחד את כל מעגל השיחה, לצאת מכאן פחות או יותר באותו מצב שבו נכנסנו, בתחושה של שיחה נעימה בין שניים. הוא מספר משהו מצחיק על מישהו שלמד פה פעם, וצוחק בקול על החומוס בוואדי שעולה עכשיו הרבה כסף ועל שהעתיד אולי נמצא בחומוס. משהו בעיניו בהיר יותר, צלול יותר. לבסוף הוא קם ממקומו, מתמתח ומתקרב אל הדלת, ואני קם איתו.

בטבעיות רבה הוא מושיט יד, והידיים נלחצות היטב וחזק, ואז גם מגיע חיבוק קטן, קטן מספיק כדי שלא ירגיש נבוך פתאום או מסכן, אך חזק מספיק כדי להביע שהיה כאן טוב עכשיו, בשעה האחרונה, ושמשהו נבנה כאן ונוצר.

וכשהוא יצא מהדלת וגופו שוב התקשה מעט, הוא הפנה את ראשו לאחור ואמר בחיוך: "תודה. תודה רבה".

 

 

נובמבר

 

כמה שבועות עברו. הוא כבר לומד, ז'וליאן, ונראה רוב הזמן ממש בסדר. הוא הביא איתו לכאן חבר שלו, נאסרי, ושניהם נראים מאוד רציניים וחשובים כשהם מגיעים בוקר-בוקר מגולחים למשעי, שערם משוח בג'ל מבהיק וסביבם ענן של בושם מסחרר, עם תיקי בית ספר על הגב והחולצה תמיד מוכנסת היטב אל תוך המכנסיים. בכל בוקר בימים האחרונים חוזר אותו הטקס. הם מגיעים ולוחצים ידיים לכולם, בלי לפסוח על אף אחד, ואז הם מתיישבים להם בניחותא עם כוס תה ומודיעים על כך שהיום הוא יום מיוחד.

"היום נלמד ברצינות, אה? ככה החלטנו היום", הם אומרים ברצינות. "לא כמו אתמול. אתמול היינו קצת שובבים ודיברנו סתם חצי יום, ורק שתינו קפה. היום אנחנו רוצים ללמוד כמו שצריך. כי תשמעו, אנחנו כבר לא ילדים, אה? ושטויות עשינו הרבה", וז'וליאן מניד בראשו כלפי נאסרי ומוסיף "הנה לטמבל הזה יש כבר כמה? כמה תיקים יש לך? איזה עשר תיקים במשטרה. על מה? שטויות שהוא עשה כי הוא היה עצבני ולא שם לב", ונאסרי מהנהן בראשו ומבטו נבוך מעט, וז'וליאן מוסיף בהבעת ניצחון: "אז עכשיו די, חלאס עם השטויות, החלטנו אנחנו לומדים, אז הנה, אנחנו לומדים כמו שצריך, והיום לא כמו אתמול, היום נשב, אפילו להפסקה לא נצא, כי די חלאס, החלטנו להיות אנשים רציניים!" ואפשר לראות בפניהם כמה הם נחושים באמת לעבור את היום במה שנדמה להם כ"רצינות", ואפשר גם לדעת שגם היום כנראה הם פשוט ישבו, ידברו וישמעו מוזיקה, צוחקים ומשוחחים בערבית.

הם עדיין לא לגמרי מבינים שעצם ההימצאות המשותפת כאן, עם עוד ילדים שעושים את דרכם הייחודית בעולם, עם מבוגרים שטרם נוגעו בקפאון ההתבגרות, בעצם העצירה הזאת של העולם לטובת שהיה ומגע ונוכחות, טמונה למידה אמיתית וחשובה לאין ערוך משיעור היסטוריה או אזרחות, ממבחן בגרות או מכל מדד חיצוני אחר.

אך הם שם עכשיו, מגדירים לעצמם את מה נכון, מבקשים מעצמם בכל בוקר לעמוד במשימה שהם עצמם בחרו את תנאיה וכולם משתדלים ככל האפשר לעזור להם בכך באמת.

ז'וליאן מדבר המון בימים האחרונים, המון מילים חדשות ועוד סיפורים קטנים על עצמו, על מה שהביא אותו לכאן. בלי לשים לב הוא הופך להיות רגוע יותר ופתוח. מתרככת לה בהדרגה רשת המגננות שליוותה אותו בימים הראשונים. לאט לאט מתגלה האישיות על כל גווניה השונים, נחשף עוד מעט מאחורי המסכה המנומסת שהציג כאן ביום הראשון. לרגעים בודדים אפשר פתאום לחוש בו, בנוכחותו האמיתית מעבר למסכה, לראות אותו כפי שהוא באמת, להרגיש כיצד הוא נאלץ להתמודד עם התחושה החדשה ישנה הזו.

אמון. פתאום מנצנץ כאן אמון. עדיין לא גדול מספיק, עדיין לא חזק מספיק כדי לשמש ליסוד חדש בתכלית לחיים אחרים, אך נוכח דיו כדי לפתוח מחדש שאלות ישנות, כואבות. ז'וליאן בוחן אותנו ואת עצמו, ניסויים קטנים בכל יום שעובר, כאילו ביקש לשאול האם גם הפעם תבוא האכזבה כשילמדו להכיר אותו באמת, האם פעם נוספת מחביאים להם חיוכי המבוגרים סביבו את ההחלטה הבלתי מודעת להמשיך הלאה, לספור אותו כילד אבוד? הרי הוא רגיל מאוד להיות קצת מת, קצת מת בכל רגע בחמש השנים האחרונות, כאשר עוד מבט חולף ועובר מעליו בלי להיעצר, כשצמד המילים "הילד ההוא" נשמע שוב ושוב, בכל פעם מחדש, מפי עוד אדם, עוד מבוגר, עוד מורה, שמניד בראשו לעבר "הילד ההוא", מציין בטון מחושב והיגיוני של בעל ניסיון, שלילד ההוא אין סיכוי אחרי מה שקרה, ש"הילד ההוא" לא יוכל כבר לעולם לחזור ולהיות פשוט "אתה", שלם, יפה ואהוב במלואו.

אפשר ממש לראות עכשיו את ז'וליאן מגייס את כל כוחו ורצונו כדי להדביק בכוח רב את האיברים שאז, לפני חמש שנים, נשברו ונפרדו. להחיות בכל דרך את מה שמת ועבר. לא נותרה עבורו עכשיו דרך לאחור, לשם כבר לא ניתן יהיה לשוב. אך אולי, בכוחות מחודשים ומשותפים אפשר יהיה לבנות משהו חדש, ליצור מחדש את אותה תחושת אחדות שחש אז, כילד. וכנראה שאחדות חדשה זו תצטרך להיבנות ממקום אחר ומכוחות אחרים, כוחות שעדיין לא התחלנו לגלות בינינו.

ז'וליאן יודע זאת. בסתר לבו, בלא להעניק לכך מילים, באופן מעורפל וסתום, הוא יודע שלא תהיה שוב חזרה אל מה שהיה, ושכעת הגיע הזמן להצמיח את אותם כוחות חדשים. אך האם יהיה לכך זמן? ומקום? וחירות? כאן מגיע הפחד במלוא עוצמתו. הוא מפחד עכשיו מאוד לשגות ולטעות, להרוס לעצמו את הסיכוי הזה שאולי כמוהו לא יהיה עוד בשנים הקרובות. הוא מפחד מאוד לטעות ולקלקל. להתנהג באופן שיסגיר את מלוא חולשתו, לומר את המילה הלא נכונה, את המשפט השגוי שיחשוף בפני כולם את האמת. שם, באותו רגע שבה תיחשף האמת הוא מבין ויודע שלא תיוותר לו בררה אלא רק להישען על האנשים שסביבו, לתת להם לספוג את כל הטעם המריר והמלוח שצבור בו, שיפרוץ מתוכו. דבר בכל חמש השנים האחרונות לא עורר בו את התקווה שבשעה ההיא בה נחשפת האמת יישאר מישהו בעדו, בכל העולם כולו. ומהרגע הזה, רגע ההישענות על מישהו אחר, הוא פוחד פחד מוות: אולי גם האדם ההוא שאשען עליו ילך ולא יחזור.

מילים והבטחות לעתיד לא יעזרו כאן, גם לא החיוכים והחיבוקים בוקר-בוקר בשבועות האחרונים. רק ההוכחה האחת, זו החותכת והברורה לכך שנמשיך לעמוד שם איתו, רק ברגע שננצח יחדיו במבחן האמת הוא יתחיל להבין ולהאמין, ואולי אז סוף כל סוף גם לנוח.

הימים עוברים להם לאטם, והנה כבר מתחיל להיות לו קשה יותר ויותר להחזיק את המסכה במקומה. כל כך הרבה מאמץ צריך וכל כך הרבה פחד דרוש כדי לשמור אותה עומדת, ומעט-מעט נעלם לו הכוח, ואת מקומו של הפחד תופסת שגרה של ביטחון וחום שגורמים לו להפקיר בהדרגה את משמעת השמירה. כך, מבלי לגלות את הרגע המדויק של מהפך הכוחות, מגיע יום אחד של בלבול, רגע אחד של טשטוש, בו נחשף כל מה שז'וליאן ביקש להסתיר מעין כל.

 

 

 

 

 

דצמבר

 

היה זה יום שהתחיל ממש כמו כל יום בבית. הילדים נאספו באטיות בבוקר ונזרקו בפיזור במועדון, מכינים קפה או תה, יורדים לרגע לעשן, ואז חוזרים, צוחקים או רציניים, אל תוך החדר. ילד אחד ששערו סתור ועיניו כבויות מעט נשכב על הספה והחל לשיר לעצמו בשקט איזה שיר בלתי ברור ומישהי לידו שהתבוננה בו מזווית העין קמה ממקומה והתיישבה קרוב אליו, והנה עוד רגע ושניהם כבר מוטלים להם האחד ליד השנייה על הספה, והוא משחק בשערה וממשיך לשיר.

מישהו הדליק את הרדיו ואחר את המחשב. השלישי קרא את עיתון הספורט בעיון, שרק לעצמו מדי פעם שעה שמבטו נתקל בדבר מה בלתי רגיל לטעמו. זהו תמיד זמן ללא זמן, תחילת היום שבה יש לכולם הזדמנות לשקוע במשהו מרגיע ושקט ואז שוב להתעורר ולכנס כוחות לשיחה או ללמידה. טוב כך, פשוט לתת לזמן לזרום טיפה ועוד טיפה עד שמשהו מתחיל ובוקע מעצמו, ממש כאילו המתין שם וציפה לרגע הנכון ביותר כדי להתגלות ולבוא. יש פעמים שבהן הנביעה אטית וקשה, ויש ימים שבהם הדברים מתגעשים וצומחים בבת אחת, בלי שום הכנה. ימים ושבועות וחודשים רבים דרושים כדי ללמוד דווקא את הפשטות שבהימצאות ביחד, להאמין שעצם הנוכחות של בני אדם באותו מקום יכולה להוליד באופן טבעי את מה שלעולם לא ניתן יהיה לייצר באופן מתוכנן ומעוצב. קשה במיוחד להאמין שוב ושוב בלי לאות בכוחות הבונים אצל הילדים. לפעמים כוחות אחרים מדברים ותובעים מקום. השיעמום, החידלון, הריקנות והניכור ומשם כבר קצרה הדרך למריבות ואלימות. קשה לפעמים להסתכן פעם אחר פעם בהתנסות במרחב הפתוח שבו לדברים קצב משלהם, קשה להפקיר את השליטה והסמכות על הניווט המתמיד של ההתרחשות. אך אם לא נתנסה בכך באמת, איך יטעמו הילדים את המתיקות של היכולת לחולל, את הקסם של יצירת יש מאין, את חדות ההבחנה לכל פרט ובחירה שהם עושים?

קשה לשתוק, קשה לחכות. קשה סתם לצחוק, בלי לחוש אשמה. קשה לשחרר. רק לשבת כך איתם ולהמתין עד שהסקרנות וחוש החיפוש הטבעי הטמונים בהם יעוררו איזו שאלה או עניין שממנו נוכל לגלוש הלאה, יחד. שבועות עוברים, לעתים חודשים ושנים, עד שאותו אזור בין החזה לבטן מפסיק להטריד בכל פעם שנראה כאילו דבר לא מתרחש.

 

ז'וליאן ונאסרי ישבו באותו בוקר בצד, שתו קפה ושוחחו ביניהם בערבית שהיו שזורות בה מעט מילים בעברית, מין שפה מוזרה ומשובשת שמסגירה את מלוא המערבולת שלתוכה נולדו. היה יפה ונוגע לראות אותם כך, שני ילדים-גברים גדולים וחזקים, קולותיהם העבים מנסרים באוויר מלווים בתנועות ידיים רחבות ומלאות הבעה. מדי פעם אחד מהם צחק מכל הלב צחוק מתגלגל והשני נמרח על השולחן. אפשר היה לראות באותו בוקר עד כמה הם חברים טובים. נוגעים הרבה זה בזה, מעניקים מרחב זה לזה, ועם זאת נוכחת ביניהם איזו קרבה שלא ניתנת להגדרה. לעתים אתה מקבל כוח רב רק מלראות את הפשטות והשקט, רק מלשבת ולהתבונן בהם משוחחים וצוחקים.

גם זידן ישב שם לידם, ילד קטן ושברירי שהעדינות שבו לצד המשברים שעבר במהלך חייו, הפכו אותו להוזה וחולמני, מצוי תמיד מעט בעולם המציאותי ומעט בעולם האשליות, וחלק ממנו אינו מצוי בשום מקום, כאילו הופקע ונעלם לחלוטין אי שם. זידן מבלה חלק מהימים במעקב הססני אחרי ז'וליאן ונאסרי ובחלק האחר פשוט עומד ליד כל חבורה שהיא, מתבונן ושותק או מדבר בקול רך ובלתי נשמע ספק לעצמו ספק לחלל, מחליף משפטים במהירות, אבוד ומבולבל, כאילו נשאר תמיד מעט לפני, מעט לקראת, מעט מדי, לא מגיע לעולם.

זידן בא אלינו ממשפחה שנעקרה מעזה, קרוע לגמרי בין חוסר היכולת להיות ערבי בחיפה, שבה מכנים אותו בלי הפסקה "משתף פעולה", וחוסר היכולת להיות שום דבר פרט לערבי. חנוק מכל הצדדים ומותקף מכל החזיתות, הוא יוצר לעצמו בכל בוקר מחדש עולם של דמיונות ואשליות על עתיד מזהיר ועצום מעבר לפינה. קשה לו ככה מאוד, להיות לבד, אחד ומיוחד ונטוש. קשה להיות נציג של קבוצה לא קיימת, שנוצרה, טופחה ונרמסה בידי כוחות ששיחקו בה משחק. מן ילד שאבד עוד בטרם נמצא, ילד ששחיתות המלחמה סיתתה, וזרמי ביוב סותרים של דת, שקרים וכיבוש, גילפו עד שהפך להיות לתערובת מוזרה, הכלאה בין קצוות שמסוכסכים בינם ובין עצמם.

כך, גם הבוקר, כמו בכל בוקר כמעט מאז שהגיע אלינו, הוא יושב לו בשקט, ממלמל לעצמו ומתבונן סביב בעיניו החולמניות, ידיו העדינות מתופפות בשקט על השולחן. גם הבוקר הוא יושב באופן סמלי כל כך בין שתי הקבוצות הקטנות, היהודים מכאן והערבים משם, ומבטו קופץ, פעם לכאן ופעם לשם. ואין דרך להפוך את העולם ולחולל כאן מהפכה אלא רק לבנות יום אחרי יום את המעגל, ולהאמין שרק כך משהו חדש יבנה מהריסות העבר.

הבנות ששוחחו ביניהן בעצלתיים השתתקו והחלו לרטון. לא מעט פעמים זה קורה, ואין כאן מקום לחשש, אלא דווקא הזדמנות. דווקא אחרי שרוטנים קצת מגיע בדרך כלל איזה רגע של פריצת השיעמום, של המעבר ללמידה ושיחה. אלא שהבוקר, במקום לפתוח שיחה רחבה יותר, או לשאול שאלה טובה, הן בחרו משום מה להציק. בהתחלה באופן תמים למדי, רק מפנות מבטים מלאי משמעות אל ז'וליאן ונאסרי ומתלחשות בהפגנתיות, כך שכולנו נוכל לראות שהם אכן מתלחשות מכל הלב. לפעמים ילדים הם שחקנים, והם מאלצים אותך להיות הקהל. הבמה היא החיים עצמם, שם אפשר לשחק ולהתנסות כדי למצוא ולגלות מה עובד ומה פחות. לפעמים מתחשק להם לשחק את התפקיד זה שמשגע את כולם, לפעמים תפקיד שמדאיג מאוד. ילדים מסתובבים עם במות דמיוניות סביב ראשם, מבקשים ממך, הקהל, לחוות דעה. וכך גם עכשיו, הנה התחיל לו המשחק, ומשהו מתרחש.

אחת מהן גדולה ויפה וקוראים לה שיר. היא עצמאית וחזקה, בוטה מאוד וזקוקה לאינסוף תשומת לב. בדרך כלל היא הראשונה להשתעמם והאחרונה לשתוק אחרי ויכוח או חוסר הסכמה. לפעמים נדמה שהיא איננה מפחדת מדבר, אלא שהדימוי הזה רחוק מאוד מן המציאות. כמה שנים קודם לכן פגע בה מישהו מאוד וריסק בתוכה את המקום הזה המחבר בין ילדות לנשיות, את מבטה נותן האמון ואת היכולת להניח בצד את המגננות. כך היא מתנהלת מאז, דוקרת ומכה בכל מה שסביבה, דורשת בכל רגע את כל אורות הבמה, סוחטת בכל דרך את מי שנמצא סביבה כדי לקבל עוד ועוד, ונדמה שלצימאון שלה אין גבול, ושלפצע אין מרפא. בשיחות הרבות איתה היא תמיד מדגישה שהתוקף שהרס את חייה היה ערבי. מאז, היא מראה כלפי חוץ שנאה תהומית כלפי ערבים, פחד, סלידה. אך מתחת לפני השטח היא אחרת, מבקשת תיקון, מבקשת מגע. לשנאה שבה אין שם ואין כתובת ברורה ואין בה שריפה, אלא דווקא איבוד, בדידות והיזקקות לאהבה לא מותנית.

קח את שיר וקח את ז'וליאן ונסה לבנות כאן מעגל אחד. יום-יום, במשך שבועות שלמים אתה מבקש מהמגע להתגבר על החיץ, מבקש מכוחות הבנייה העצומים של הנעורים להתגבר על כוחות הפירוד של עולם המבוגרים, מבקש מהם את הדבר הקשה מכול - להסיט את אור הזרקורים מהקרע, מהפצע, מהכאב, אל יחד מסוג חדש, שהם עדיין לא מכירים את צבעו וריחו. אתה מבקש מהם לוותר על עצם האופן בו הם הגדירו את עצמם בשנים האחרונות, השנים החשובות כל כך בעיצוב האישיות והאופי, וכל זאת על סמך אשראי לא ברור שאתה מבקש מהם להעניק, האשראי לבית הזה, לחינוך שבו, לחיים שבתוכו, ואחד לשני.

וכך, בקשות לחוד ומציאות לחוד. יש כאן בחלל המשותף הזה, בקבוצה הבלתי רגילה הזו איזה סוג של מתח מתמיד, אוויר עכור מלא וטעון בכאבים והאשמות. ז'וליאן ושיר הם כשתי פסגות בודדות, עומדות להן במרחק האחת מהשנייה. לעתים נדמה שבשניהם מתחילה איזו תפנית, איזו קרבה. ודווקא כששניהם מתקרבים ומרגישים זה את זו, המתח עולה והניצוצות מתחילים לזנק באוויר, סוחפים אחריהם את כל שאר הקבוצה.  שניהם דומיננטיים וכריזמטיים מאוד, מלאים בסוג של כוח שרק הנגיעה בתהומות יכולה ליצור, כוח שיש בו לא מעט ייאוש ואכזבה.

 

שיר מביטה בחברתה ואומרת בקול רם: "אולי שיפסיקו לדבר כבר ערבית, אני לא מבינה כלום ונראה לי שהם מדברים עלי". ז'וליאן ונאסרי מתבוננים בה וצוחקים. לא צחוק רע, לא צחוק של לעג אלא צחוק אמיתי וזורם. גם היא מחייכת עכשיו, מרגישה אולי קצת מרומה, הנה חמקה לה ההזדמנות לעימות קטנטן... ולעצמה חושבת שאולי טוב שכך. בין כה ובין כה לא התכוונה באמת למה שאמרה.

לרגע נדמה שהכול חוזר לקדמותו, אלא שבמפתיע, דווקא זידן מתעורר לחיים: "מה אכפת לך איך הם מדברים?" הוא אומר בכעס, "למה, מי את שתקבעי איזו שפה מדברים פה?" שיר מתבוננת בו בעיניים מאיימות ואז מסננת לעברו: "שתוק אתה בכלל. לפחות הם לא מתביישים בזה שהם ערבים. אתה כן. אתה בכלל לא יודע מה אתה".

והנה, נפרץ הסכר הראשון. המים העכורים שוטפים. נאמרה המילה: "ערבי". עכשיו הכול יכול לבוא, מילים או מחשבות - מלוכלך, מסריח, מנייק, דפוק, זה כבר לא משנה, כל ההסברים והפרשנויות נמצאים כבר מאחור והכול מתרחש עכשיו מעבר לקווי ההסכמות הרגילים. ז'וליאן מזדקף במקומו וצועק: "מה, מה קרה, יא גזענית, יא יהודיה מסריחה? למה, מה קרה שאת תגידי לנו איך לדבר, שאת תגידי פה לאנשים שזה בסדר או לא בסדר להיות ערבים?! למה מה, זידן ערבי והוא לא מתבייש בזה! נכון זידן"?

זידן מתבונן בז'וליאן בחשש גלוי. הוא כלל לא התכוון להגיע למקום הזה, ונקלע אליו ברגע אחד. הוא מביט בבלבול בשיר ואז שוב בז'וליאן ואומר: "כן. אני חושב, כאילו כן. אני לא מתבייש". שיר מתפקעת מצחוק ופונה אל ז'וליאן בקול מתגרה: "די די, תפסיק להתעצבן. עכשיו אתה ממש נראה ערבי כשאתה עצבני".

ז'וליאן קם ממקומו, נאסרי תופס את ידו, עוצר בו. הכול עכשיו יוצא, לא רק במילים. הוא רועד וידיו מאוגרפות בכוח. עיניו אדומות מכעס. המבטא החלש מוחלף בנהמות של קרב ובחילופי מילים בערבית חותכת עם נאסרי, שמנסה לשווא להרגיע אותו, שם יד אבהית ומבינה על גבו. עכשיו מתחילה לצאת האמת. סוף-סוף - המקומות הכואבים התחילו לדבר.

המסכה שז'וליאן התאמץ כל כך להחזיק במקום נפלה ברגע, והוא מבין שהוא חשוף לעיני כול. ברגע אחד הוא הופך להיות אותו ילד קרוע מלפני חמש שנים, עוצר בדמעותיו, מפוחד ובודד. עכשיו הוא לא פחות מאשר הילד האחרון בעולם, הערבי היחיד בעולם, זה שמולו עומדים כולם והוא נלחם ונשרף בפנים בעת ובעונה אחת.

נאסרי מנסה להושיב אותו, ללחוש משהו באוזנו, ולא מצליח. הוא עדיין צועק על שיר: "יא זבל, יא מסריחה, את לא יודעת מה זה חיים אמיתיים. את יא מאנייקית, גרה לך באיזה חלום ולא מבינה כלום מהחיים. יא גזענית, פה כולכם גזענים! כולכם! כולכם שונאים ערבים רוצים להרוג את כולנו! מקמבנים עלינו!"

היא בתורה מכוונת אליו מהלומות מדויקות וקשות: "נו תראו, בטח שהוא ערבי... תראו איך הוא מגיב כמו איזו חיה", ובמבט ציני וזדוני היא פונה אל שאר הילדים: "אני ממש מפחדת, אין לי מושג מה הוא יעשה לי. תעזרו לי להרגיע אותו שלא יעשה פה איזה פיגוע או משהו!"

ויושב כאן המחנך, קרוע בתוכו: מה לומר? מה לעשות? יש כאן סיכון אמיתי, אבל גם הזדמנות גדולה. מצד אחד אסור להתערב עכשיו, אסור לבלום, כי אחרת הדברים לא יבקעו, המסכות לא יפלו, האמת לא תצא. מצד שני, אין באמת יכולת לנבא מה יהיה כאן ועד לאן המצב ידרדר, ומה יקרה אחר כך, בהמשך היום הזה, בהמשך השבוע, ואיך, אם בכלל, נצליח להתמודד עם הכול? מה לעשות? האם להאמין בילדים, שיוכלו למצוא כאן בכוחות עצמם את התשובה, האם להטיל עליהם את כל האחריות, או אולי להפסיק הכול כאן ועכשיו, בסמכותנות נחרצת. להושיב את כולם ולהפריד כוחות. מה לעשות? אין כאן דקות שלמות לקבל החלטה. צריך להחליט עכשיו ומיד מה לעשות. ללכת עם תחושת הבטן או שמא להקשיב לראש? מה לעשות?

לתת לזה להמשיך. אבל בגבולות סבירים.

זידן מנסה לצאת מהחדר. הוא מכה בכוח על השולחן וקם ממקומו. הכיסא נופל והוא מתקדם אל הדלת, זורק לאוויר: "אין לי כוח לזה". הנה גבול ברור. חד-משמעי. אף אחד לא ייצא מהחדר הזה עד שהעניינים כאן נפתרים, נפתרים באמת. יש כאן מצב אמיתי וכולם נדרשים להיות נוכחים. נקודה.

זידן חוזר למקומו, מקטר. נדמה ששאר הקבוצה בכלל לא ראתה את ההתרחשות הקטנה הזו. הם כולם מרוכזים בז'וליאן שצועק עכשיו בערבית. הוא רותח מכעס, רוצה להוציא את הכול אבל עוצר בעצמו, עדיין עוצר. הוא מביט בשאלה. ממתין שמשהו יאמר, שהמבוגר שיושב כאן ומבין ללבו יעלים את מה שקרה כאן בדקות האחרונות, אבל אי אפשר. לא ניתן להעלים את מה שקרה, עכשיו אפשר לצאת מזה רק בהליכה קדימה. בעיניו זועקת השאלה: מה יהיה איתי עכשיו? מה יהיה איתי עכשיו, אחרי שכולם ראו מי אני באמת, אחרי שככה יצאה הנפש הפצועה שלי פה מול עיני כולם? איך אוכל להמשיך להיות כאן? ועכשיו כבר ברור מהמבט החד הזה שלו, שאם בסופה של ההתכתשות הזו לא יבוא החיבוק, לא רק החיבוק של המחנך אלא החיבוק של כולם, אם לא יגיע הרגע שבו יהפוך כל זה מריב לשיחה, והוא - ממוקצה למקובל, אם לא נצליח להפוך את כל האמת הבוערת הזו לאור שבעזרתו ניתן לנווט במציאות הזועקת הזו, ז'וליאן ילך ויעלם. לא יוכל להיות כאן עוד. היום, הרגע הזה, ההתרחשות הכאוטית הזו היא הקו המדויק שבו יחתך איך ומה יהיה כאן. נוכחים כאן עכשיו בחדר זרמים של מתח כבד, אלימות, כאב. קשה מאוד להאמין שכולם מבינים באמת או מרגישים עד כמה מכריעות יהיו הדקות הבאות, כמה עוצמה תהיה בהן כלפי העתיד.

המחנך המתייסר יושב, מדבר בקול רם ומנסה לסדר את השיחה. כלום לא עובד. אף אחד לא מקשיב באמת. נותרו רק שתי אפשרויות ברורות. לעצור מיד את ההתרחשות הזו לפני שמשהו רע מאוד יקרה, או לתת לדברים להמשיך לפרוץ, להאמין. איכשהו להאמין. המחנך מנסה בעיקר לא לפחד. בין הצעקות והקללות בחדר מציפות אותו שאלות ללא מענה שרק מפחידות אותו יותר.

עד כמה הילדים יכולים להיות רגישים לכל זה? איך אפשר לצפות מהם לצאת מהסבך הזה בכוחות עצמם? משהו מתחיל לרעוד ומתערער. איזה מן משחק הוא משחק כאן? אולי די, אולי הגיע הזמן להתערב ולסדר, לעצור את ההיסחפות הזו בטרם תפרוץ כאן אלימות שאין ממנה חזרה...

ופתאום מישהי מדברת, ונימה חדשה חודרת אל השיחה. ילדה אחת שקטה ועדינה, שבדרך כלל לא מתערבת ברגעים כאלו. הקול שלה רגוע ומלטף וכולם מקשיבים. היא אומרת: "אל תריבו בבקשה, רואים ששניכם סבלתם הרבה, אבל נראה לי שאתם לא צריכים לכעוס ככה אחד על השני. חוץ מזה, די כבר קצת נמאס, כואב לי הראש מזה. אולי תדברו?" נראה כאילו בלהט שיש כאן לא תוכן הדברים הוא שהשפיע, אלא יותר האופן, העדינות וההפתעה שבעצם דיבורה, ומשהו פתאום השתנה באוויר, משב רוח  קטן של שקט.

פתאום, כאילו מתוך הריק הבוער של הריב יש שיחה, יש דיבור. ואולי גם הסכמה שבשתיקה להוריד סופית את כל האשליות והמסכות ולצלול להיכן שכואב. עדיין יש צעקות בודדות ויש זעם לא מוסתר, אבל הוא זעם בונה - סוף-סוף זעם בונה! עכשיו הכול מתחיל להיחשף במילים, בלי פחד. השנאה יוצאת לאור, הגזענות, החולשות, אובדן השליטה. עכשיו אנחנו נוכחים באמת. ירד מפלס האיומים ודווקא הסיפורים האישיים פה בינינו מתחילים לתפוס מקום ראשי.

הילדים מרשים לעצמם להיות כנים עכשיו, עם כל הסכנה שיש בדבר. מה גורם להם להיות אמיצים כל כך? אולי הם חסרים עדיין את מנגנוני ההגנה של המבוגרים, ששוקלים כל מילה עשר פעמים לפני שמעיזים לומר אותה. הילדים לא דואגים למחר, לעוד שעה. אפילו לא לדקה הבאה. הם חיים עכשיו, הווה מוחלט, ומדברים כאילו כל מילה היא המילה האחרונה בחייהם. איכות חדשה נכנסה לכאן. עדיין קשה פה מאוד, עצוב ורע, אבל אמיתי, אמיתי עד לב-לבם של הדברים.

כך יש מעגל, ככה נוצרת קבוצה. מאוד ברור פתאום שהמעגל לא ייפרץ עכשיו בדקות האלה. אף אחד לא יעז לקום או ללכת. נגמר השקט המזויף והחזות המדומה של האחדות, והתחיל משהו אחר שבו שותפים שונים מנסים למצוא מחדש את מקומם.

מחשמל ומפחיד להיות כאן עכשיו איתם, להיות חלק מכל זה, והבטן מתכווצת ומבקשת - רק שלא יקרו כאן אסונות. ז'וליאן שוב זועק, כועס ומניח את ראשו אל השולחן. נאסרי מבקש ממנו שיירגע קצת וידבר: "תגיד מה כואב לך, נו יא משוגע, תפסיק לכעוס כבר ותספר להם למה. מאיפה הם יודעים למה אתה שרוט ככה, אה? תגיד להם". ואלינו הוא פונה בקריצה: "הוא שרוט חבל לכם על הזמן, אבל בחור טוב. קצת עצבני. הנה הנה, תמיד כשמלטפים לו את הראש הוא נרגע, זה כמו ילד זה", ונאסרי מניח את כף ידו הענקית על ראשו של ז'וליאן ועושה פרצוף של סבתא זקנה שמלטפת את נכדה וכולם קצת צוחקים עכשיו. נדמה שאפילו ז'וליאן נרגע מעט. הוא פונה אל שיר ומתחיל להסביר בקול חנוק: "רק שתביני, אני לא מספר לך שתרחמי עלי, סתם רק שתדעי שלבן זונה היהודי שרצח את אבא שלי על איזה חמש מאות שקל מזדיינים נתנו בית, למשפחה המזדיינת שלו... ואנחנו שנולדנו כאן וסבתא של סבתא של סבתא שלי גרה פה, תמיד היינו פה, אז מה אנחנו מקבלים? זין! זה מה אנחנו מקבלים! כל החיים האלו חרא. את לא מבינה מה זה להיות ערבי, שכולם שונאים אותך בלב ואתה מרגיש את זה. די די נמאס לי כבר". והוא טומן את ראשו בשולחן ובוכה עכשיו, ידו הגדולה של נאסרי על כתפיו והילדים שם, מתבוננים בו. הם שומעים ומשום מה הם לא מפחדים מלהביט בו. עוטף אותם מן אומץ כזה, נכונות נקייה ומופלאה להמשיך ולחוש בכאב ולהישאר כאן, ברגעים האלה, הרעים האלו. פתאום הם חזקים מאוד, חסונים משנים של פגיעות ופציעות. הכאב לא זר להם וההתנהלות שלהם בתוכו מעוררת השתאות. הם נשארים שם, בתוך לב-לבו של הקושי ולא מבקשים לסגת או לברוח.

ופתאום בלב המהומה נוצר מקום של שקט, כאילו מעצמו. הסכמה מוזרה נוצרת בין הקצוות שאינם מתחברים.

הילדים מסכימים שצריך לטפל בבעיה שיש בקבוצה הזאת בין ז'וליאן לשיר. שיר מישירה מבט אל ז'וליאן ואומרת לו בפשטות: "תשמע רגע... סליחה על אבא שלך, ז'תומרת אני מבינה מה אתה אומר אבל תשמע, אתה לא היחיד פה עם חרא של חיים. פה נראה לי די כולנו ככה, אז אל תאשים אותי במה שקרה לך. טוב?" ובפעם הראשונה היא לא צינית ופוגענית אלא מדברת באמת, אליו. הוא מקשיב לה, ומתחיל להירגע והשיחה נפסקת ברגע, וקולות צחוק ראשונים נשמעים. אין סיכומים ואין החלטות ואין מחשבות על העתיד או אפילו על מחר.

כל דרכי הפעולה לפתרון בעיות אליהם רגיל עולם המבוגרים, כל הדברים הנהוגים בשיחות, דיונים או ויכוחים לא קיימים כאן ברגע הזה. נוצרה מערכת פנימית רגעית של הבנות, ומחר כנראה, היא כבר לא תעמוד. והאם זה באמת משנה? היה כאן רגע אחד, יחידי ובלתי מתפשר של הבנה וחשיפה. החומה הגבוהה נפרצה לרגע, הפוטנציאל נחשף. ומשהו נוסף מתרחש. הם הולכים עכשיו ביחד למטה, יוצאים להפסקה. ושרים איזה שיר בצעקות וצחוק. אותה עוצמה של כעסים ומרירות הופכת את פניה בן-רגע ליחד ילדותי, תמים כל כך.

 

ומה יאמר כאן המחנך האחראי, זה שאמור להיות אמון על ראיית הדברים בכל מורכבותם? הוא עדיין קצת המום. לא מבין בכלל מה התרחש כאן זה עתה. לא יודע אם פעל נכון, ומה באמת גרם לו להגיב כפי שהגיב. הוא יושב לו עוד שעה קטנה במקומו, מנסה לעכל ולא מצליח, מתחיל להבין שהילדים כנראה יפתיעו אותו שוב ושוב, בכל פעם מחדש, ושפשוט עליו לחוות כל רגע כזה, כל שיחה כזו, ממקומה האחד והייחודי, לחוות אותה לגמרי, איתם.

ואיך יסכם את היום המשוגע הזה? היה כאן טוב? היה כאן רע? מה התרחש בעצם בעומק, בתהליך? מה יהיה מחר? ושוב, אין תשובות.

לעתים צריך את כל הכוח דווקא כדי לשכוח את המקובל, כדי שלא לבקר את מה שנראה כחסר יציבות, אולי אפילו נגוע באשליה של ילדותיות. לעתים דרוש גיוס של תמימות כמעט עיוורת כדי לא להיכנס אל תוך המקום השיפוטי, הבוגר, המקטלג כל כך. הבגרות והניסיון מבצרים את עמדתם ומקהים את היכולת להיכנס במלוא האותנטיות אל תוך הרגע הזה. משהו בניסיון השנים דורש לראות ולשפוט את מה שקורה כתהליך מתמשך ולהעריך את מטרותיו והישגיו לאורך ימים ושבועות.

אך יש כאן גם כוח מתמרד אחר, נערי מאוד, אולי תמים, אולי תלוש - אך מאוד פועם, מאוד צועק. כאן מצויה אנרגיה, דינמית ומשתנה, חזקה או חלשה, אבל תמיד שם, שואפת להפוך לטובה יותר, לעזה יותר, לנוקבת יותר ופשוט להיות... לאו דווקא לנוע קדימה, אל מטרות מוגדרות.

ואולי כך, בהיפתחות אמיתית לאפשרות הגלומה בשינויים, בהפתעות, ברגעי ההתגלות של היחד, נמצאת גם הדרך שתאפשר לנו לחוות יומיום אחר, שיש בו סיכוי אמיתי לתיקון. אולי כאן טמונה האפשרות למרוד במבנה המחשבה המקובל והמייסר המעניק את עיקר תשומת הלב לפצע הנפשי שבילד, וכך מבלי להתכוון נשאר אזור הצל תמיד במרכז המפגש...

לפעמים הילדים יודעים באופן אינטואטיבי ומופלא ליצור איזו תחושה מיוחדת ומשותפת שמשהו מתרחש לחלוטין עכשיו בלי כל ערבון לאחר כך, שהחיים הם באמת בני שינוי ולו רק לרגעים ספורים, שהאומץ לשהות חשוף וגלוי אל מול אחרים ולבחון את כל כולך באמת מביא בהירות חדשה, תחושה של התרעננות נפשית. הרגעים הללו המצטרפים אחד לאחד, לא רק כתהליך מובנה אלא פשוט כאסופת רגעים שבהם נחשפת חלק מאמת, מלמדים שאפשר לגדול ומותר להסתכן בחשיפה למרות הפחד להיפגע.

קשה לפעמים לזכור זאת, אבל עבור הילדים תמיד היום הוא היום, ומחר הוא באמת ובתמים יום חדש, לא קשור ולא מחובר למה שהתרחש רק אתמול. כך הם אומרים ומאמינים בכל הלב: "מחר נתחיל מחדש. מה אתם דואגים? עזבו אותנו בשקט, אתם עם מה יהיה מחר מה יהיה מחר כל הזמן! די. אז מה אם הייתי כזה היום? אז מה? מחר אני אהיה אחר. אז תרגיעו שם, אה?!" ולאחר המבט הספקני של המחנך שמבין שלא תמיד הדברים הם כך, ולאחר כל ההסברים והדעות והפרשנויות המסדרות, האם נותר במפגש מקום גדול ואמיתי לתמימות הזו, המכילה מרחב אדיר ומלא ביכולת ההשתנות המהפכת שבנעורים?

אולי לפעמים רק כך צריך לומר: "היום היה יום טוב", ולא להוסיף דבר על מחר. מה יהיה אי שם בעתיד הקרוב או הרחוק? פשוט אי אפשר לדעת, ולכל היותר אפשר רק לנסות. ז'וליאן שהולך לו הביתה עכשיו יחד עם נאסרי ושיר, מביט בך בהטיית גוף, ידו מתנפנפת לשלום ומבטו אומר: "טוב עכשיו". ואתה, חסר תשובות ועם זאת מלא מאוד במשהו שאין לו מילים עדיין, עומד ומשתאה.

אז מה עדיין אתה עושה כאן? לך אל שאר המחנכים, הצוות שלך, וספר להם הכול. ואחר כך אל תשכח ללכת אל הים. אותו הים.

 

 

ינואר

 

עובר לו הזמן בעליות ומורדות, ימי האור מתקצרים וגשם רב יורד סביב, וכתמיד יש בקרים טובים יותר ויש טובים פחות, רגעים של קשב אמיתי ושיחה של אמת ורגעים של ריבים וכעס, של קטנות ופגיעה. אמיתות החיים מתחדדות כאן מפעם לפעם ולעתים אף הופכות לחדות מדי, לפוצעות ומכאיבות.

יום אחד בשעות הצהריים כשכבר כולם עומדים ללכת, נעמד לו ז'וליאן קרוב אל המטבחון הקטן. אנחנו יחד עכשיו במועדון המשותף ורוב הילדים האחרים כבר נעלמו לדרכם. מוסיקה נעימה מתנגנת מהרדיו, שירים של צהריים ותחושה נעימה של יום שהסתיים ושמש שנופלת נכון על הכלים שנשטפים.

הוא מביט בי ומחייך, מעיר משהו על זה שבדרך כלל אני לא שוטף כלים, שדווקא הוא רואה את כל האחרים כאן שוטפים ואותי הוא אף פעם לא ראה עומד מול הכיור. הוא מצחיק וצודק, מן כנות של ילד שלא מסוגל באמת לשים סייגים למילים שלו, אומר תמיד ברגע את מה שהוא רואה וחושב, מלמד אותך, בכנות ובישירות שבה הוא אומר את הדברים, כיצד להיות מעט טוב יותר, מעט שלם יותר.

לא פעם מאירים כך הילדים פינות חשוכות או סתם פינות מאובקות באדם שעומד מולם. לעתים הדבר כואב. ילד יכול לומר לך דברים רעים וקשים, מחוספסים ואמיתיים שעשויים לפגוע בך בדיוק במקומות שניסית דווקא להסתיר. ומה תשיב לו? הוא צודק. אחרים שוטפים כאן יותר כלים. גם ילדים וגם מחנכים. משהו קטן מנתר בבטן, מתנגד ומכרסם. האגו. רצית להיות לדוגמה ומופת והנה נתפסת... בסך הכול אדם. טועה, מתבלבל, בלתי מושלם בעליל. רק אדם. והנה אתה מחייך, אבל מתחת לחיוך משתוללת לה הבטן.

רגע אחד אתה כועס ומאוכזב, נעלב. רוצה לקבל את מה שהוא אמר לך ממש עכשיו, בכנות וביושר. לנסות באמת לקבל. לא לומר: "הוא טועה", לא לחשוב מיד: "מה הוא מבין בכלל היו פה עוד המון פעמים שהוא לא ראה ושטפתי ודאגתי וסידרתי". והקול החזק מכולם, זה שחוזר תמיד: "מי הוא בכלל?? מה הוא עושה כאן? חוצפן!" רק לקבל. האמת? הוא צודק. ובגלל זה הכאב הקטן הזה, ובגלל זה חוסר הנוחות והעלבון. וזה עוד בסך הכול רגע קטן, חשיפה פשוטה וזעירה שמתרחשת ממש באופן יומיומי.

ויש גם רגעים אחרים, קשים הרבה יותר. לפני ימים מספר ילדה אחת אמרה בפשטות לאחד מהמחנכים שהוא משעמם. השיעור משעמם, השאלות משעממות והוא משעמם בכבודו ובעצמו, ושלפי דעתה הוא צריך פשוט למצוא מקצוע אחר. "אתה לא מורה טוב", היא אמרה בנחישות. "ס'תכל איך אתה אף פעם לא יודע מה להגיד כשצריך ושתמיד משעמם אצלך. תגיד, למה אתה לא יכול להיות כמו שירה? היא מורה חבל על הזמן ומעניינת אבל אתה סתם משעמם". ודאגה גם להוסיף בנימת ניצחון: "ואם אתה חושב שאני סתם פה אומרת לך כי אני כועסת, אז תשאל את כולם! כולם חושבים פה ככה!" ומה אז? מה לעשות ברגעים שכאלו?

אחרי העלבון הראשוני והשיחה הלא נעימה שהתקיימה בחדר, אחרי המונולוג שנתן המחנך הפגוע על מהות השיעמום, ועל כך שאינו קשור לאדם שמולך אלא דווקא לעצמך, ואחרי שכבר כל הילדים אמרו פה אחד: "טוב טוב, יאללה אתה לא משעמם, יאללה בוא נמשיך איזה חפרן זה, מה נתפסת על מה שהיא אמרה לך? מה אתה נעלב? אתה מורה, אתה לא צריך להיעלב, אתה צריך לזרוק אותה הביתה לשבוע, ככה היא תלמד!", הלך לו המחנך לסיבוב קצר, וחזר מוטרד ומיואש.

"אולי באמת אני משעמם", הוא שאל את עצמו. אדם משעמם, חסר צבע וייחוד, חסר כיוון ומהוסס. במשך שבוע הוא היה עצבני למדי. דיבר עם כולם על אם הוא באמת משעמם ומה הם חושבים, ובמבטו אפשר היה להבין שמשהו קורה לו, משהו חופר בו. מי יודע למה התכוונה אותה ילדה? אולי באותו יום משהו קרה לה, הגיעה בבוקר חסרת סבלנות וכועסת על כל העולם, אולי באותו רגע היא פשוט רצתה להיות במקום אחר או לא להיות בכלל, וכך יצא שהאדם מולה הפך מטרה לחץ פוגע וקשה. כך או כך, הילדים מוציאים אותך לעתים קרובות למסעות עומק בפנימיותך אתה, לחקור ולדרוש ולגדול.

התביעה שלך מהם לכנות גמורה, להתפתחות, לגדילה מתוך הדיאלוג היומיומי, חלה גם עליך. לעתים כה קשה הדבר עד שמשהו בך מתמרד, מתעייף מאוד. לפעמים הם יכולים להכעיס ולעצבן כל כך, לפגוע במקומות כה רגישים עד שתרצה לזרוק אותם מעל פניך, לא לראות את הילד הזה לעולם. כך או כך, משהו בך משתנה בכל פעם שבה ילד אומר לך משהו אמיתי וקשה.

ולעתים, באותה רמה של כנות ואומץ, מישיר אליך ילד מבט ואומר לך שהוא אוהב אותך, שהיית בשבילו למקום ולרגע וליחד שלא ידע ולא הכיר, שאתה עבורו חבר ואח ואבא, ולפתע הוא מאיר בך חלקים שלא ידעת עליהם, צובע בך איזה תו אישיותי שהצנעת, מחבק אותך דווקא במקום שממנו רוב האנשים "המיושבים" סביבך מתעלמים או מקטינים. ברגעים האלה אתה עומד וכל סערת הקושי והכאבים והקשיים נעלמת בן-רגע, ומשהו בך מבין עד לשורשי הדברים מהי המשמעות של השהייה בבית אחד עם ילדים.

ז'וליאן עומד שם וממשיך לדבר, לא מודע לגמרי לטיול הפנימי הקטן שאליו הוציא אותי במשפט אחד שלו, מציע ומסביר לי בידענות ובביטחון כיצד הכי נכון וטוב לשטוף כלים, ואז ברגע אחד של החלטה לוקח את הספוג והסבון ומניד לי בראשו שאזוז הצדה. המים זורמים בעליזות והוא עומד שם, התיק על גבו ושרוולי הסוודר מורמים, ומכוס לצלחת הוא מדבר ומספר על מה שקרה לו אתמול.

"שמע בנאדם, לא יודע מה קרה לי", הוא מביט בי בגבות מורמות וממשיך בשטף, "אבל כוס אמק אתמול הבנתי שאני ילד. לא מפריע לך שאני קצת מקלל אה? זה ככה נו, אז תשמע אני חושב שאתמול הבנתי שאני רק ילד בן תשע-עשרה. ילד קטן! איך זה קרה, אה?" והוא עוצר ומחכה לראות אם יש לי איזה מושג קלוש ומיד ממשיך, מגחך לעצמו.

"אז בוא אני אגיד לך איך זה קרה. אבל אל תצחק אה? כי אני רציני לגמרי, אפילו שזה... אני יודע שזה סיפור ככה קצת מטומטם. אבל לא יודע דווקא זה עשה לי פתאום להבין הרבה דברים. אז אתה שומע? זה סבבה לדבר עכשיו? לפחות עד שאגמור כאן עם הכלים, יא אללה איזה ילדים מסריחים חארות. מחר אני מפוצץ מי שלא ישטוף. איזה אנשים! אז אתה שומע?"

הנהון הסכמה קטן מספיק לו, והוא ממשיך.

"טוב, אז ככה. הגעתי אתמול בצהריים מהבית ספר הביתה. ישר התבאסתי איך שהגעתי, כי לא היה ממש אוכל. אתה מבין? כי עכשיו המצב גרוע גרוע אצלנו, ואז לא התכוונתי, אבל אמרתי איזה משהו לאמא שלי והיא, או הו!! התבאסה רצח. מה זה צרחות, חבל לך על הזמן! ומה היא אמרה לי ישר? מה שאמרתי לך לפני כמה ימים, שאולי כדאי שאני אעבוד? אז זה מה היא אומרת לי! שאני אלך לעבוד ואביא כסף, שאיך אין לי אחריות ואני כזה לא רציני. נו בדיוק מה שחפרת לי לפני כמה ימים בחדר שמה, איפה שישבנו וסיפרתי לך, נו אתה זוכר? על הזאתי גם שהיה לי קטע איתה ואמרת לי על זה שאני סתם מנייק, שאני מבלבל אותה בשביל הקטע? נו, לא חשוב, מה זה קשור בכלל, לא יודע לפעמים אני לא קשור לעצמי. אז אתה שומע?

טוב, האמת? אמרתי לעצמי ככה שהיא צודקת, אמא שלי. וגם אתה. לא? כי אם שניכם אמרתם את זה אז זה בטח ככה. אבל כרגיל אצלי, קודם כל התעצבנתי עליה, וצעקתי עליה עד שכל הבית רעד. מסכנה זאת, כאילו אין לה מספיק צרות גם ככה עם כל הביטוח לאומי המנאייק האלו והאח הסטלן שלי שמפיל ראשים בבאנג בבית בלי הפסקה, גם היא צריכה צעקות ממני. אני אומר לך אני דפוק אני..." והוא מפסיק לרגע ומביט בי בחשש, חיוך נבוך ומתנצל עולה בפניו והוא ממשיך ומספר:

"נו אז מה אמרנו? אה. אז כשנרגעתי חשבתי שהיא בעצם צודקת לגמרי. איך לא, אה? נו אז אחרי הבאעסה מעצמי שאני כזה אהבל, אז הלכתי שמה למעלה מהבית שלי, איפה ההמבורגר בארבע תשעים, אתה מכיר? דווקא טעים אצלו, רק הקטשופ יותר מים מקטשופ אבל בשר דווקא אחלה, כזה בשר מחתולים, יעני כולם אומרים, אבל אני מה אכפת לי. אז התחלתי לנדנד לו ולשגע אותו, אין לי כסף אין לי כסף, ככה אמרתי לו עד שהוא אמר לי אם אני רוצה עבודה. ככה הוא אמר לי, נשבע לך. אתה באמת רוצה לעבוד? תתחיל עכשיו. אתה מבין איזה תרגיל הוא עשה לי המנייאק הזה? אה? ואני השתתקתי במקום. ברגע הוא השתיק אותי. ואז אמרתי לו שלא, מה פתאום, לא עכשיו אני לא רוצה, אני פה, אני שם, אני לומד, אני זיבי, לא יודע עוד מה אמרתי לו, לא יודע מה עבר לי בראש. והוא? נשפך מצחוק עלי! תאמין לי, הרגשתי כזה אהבל. אז ירדתי הביתה וסיפרתי סתם לאמא שלי, ומה קרה נראה לך? היא שוב התחילה לצעוק עלי! שאני לא נורמלי ושהשתגעתי לגמרי ומה אני משגע את הבנאדם אם אני לא רוצה, ומה פתאום יש לי בררה כאילו אני איזה מיליונר, ושיאללה ללכת לעבוד כי זה המצב! חנקה אותי לגמרי. הייתי מסטול נשבע לך מכל הצעקות האלו. הוא דופק בי משם היא דופקת לי מכאן. אז ישבתי לי ככה, כן, אתה מבין איזה מצב? ישבתי וחשבתי לי מה אני בעצם רוצה בחיים. ופתאום הבנתי את זה. לא יודע איך. הבנתי שאני ילד שאבא שלו נרצח ואני התרגלתי, אתה מבין, אני התרגלתי להיות ז'וליאן המיוחד, זה שרצחו את אבא שלו, זה הילד המסכן, תמיד מסתכלים עלי ככה איזה עצוב, איזה מסכן אני וככה התרגלתי, זה אני, אתה מבין... ופתאום אתמול הבנתי שדי, אני ילד רגיל, רק אבא שלי מת. ואני ילד, עוד לא יודע מה אני רוצה ומה טוב לי בכלל. ופתאום הרגשתי כל כך שמח, משהו מוזר. אולי תגיד לי, אני לא נורמלי? מה אתה חושב? אני משוגע? לא יודע איך פתאום פתאום הייתי ילד שוב, והבנתי שאני ככה סתם בתוך הבלבלות האלו כמה שנים כבר. ולא יודע איך, פתאום הרגשתי טוב. אז אתה יודע מה עשיתי? עליתי שוב למעלה ואמרתי להוא מההמבורגר שאני רוצה שוב לעבוד, והוא צחק עלי, נקרע עלי. שאלתי אותו, מה אתה צוחק?! התעצבנתי מה! ומה הוא אומר לי? הוא אומר לי: אח אח, אתה עוד ילד קטן... לא יודע מה אתה רוצה! ואז הבנתי את זה לגמרי לגמרי, עוד יותר ממקודם: אני ילד, אני ילד. איזה טוב זה, תשמע זה הכי טוב לי בעולם להבין את זה. כאילו הכל נעלם ממני כל הרע של החיים שלי... אז מה רציתי לשאול אותך, תגיד, זה יכול לקרות שברגע אחד כל הרע נעלם? זה יכול להיות שבנאדם מתנקה ברגע אחד? זה יכול לקרות?"

שתיקה. המים זורמים בכיור, ונעלמים להם. כך בדיוק גם התקווה עובדת - בתעתוע בלתי פוסק. ישנן העליות הזמניות האלה, שבהן נדמית איזו נסיקה אל מקום שלא היית בו קודם, התנקות של הנפש ואז הנוף שנשקף - היכולת לזהות את כל הפרטים, אוסף הפרטים הרב שהם חייך, שהם אבני הבסיס, המרכיבים המולקולריים שייצרו בדיוק את אותן שעות, אותם ימים ושבועות שמצטרפים להיות הסיפור שלך. ברגעים האלה יש תחושה כאילו ניצחת את מה שלא ניתן בעצם לנצח, שהתעוררת לבוקר שטוף שמש אחרי לילה של גשמים והכול בוהק ומנצנץ. הכול ברור לך. גם האוויר שאתה נושם טרי לפתע ורענן.

הנפילה הבאה לא מאחרת לבוא. תחילה - באטיות ובערמומיות, אתה מרגיש שוב מעט מעט את טעם היומיום, את טעמן של השעות הריקות, הנמתחות. במאמצים כבירים אתה משכנע את עצמך שזה לא כך, שזה רק לכמה רגעים, רק לפרק זמן מזערי ושולי, ושהנה בעוד רגע אוויר הפסגות יקיף אותך מחדש, אך השקיעה ממשיכה, משהו לופת בך, הכובד הישן חוזר ומגיע. הכול תמיד משתנה ונעלם וחוזר חלילה. ואולי, כל מה שניתן וכל מה שראוי הוא פשוט לעשות, לעשות הכי טוב שאתה יכול, הכי טוב שאפשר, ולהמשיך הלאה.

ומה נכון לומר לו עכשיו? לספר לו על מלכודת העכברים הזאת שנקראת הנפש האנושית, להסביר לו במילים עדינות שלא, זה לא יכול באמת להיות, שהתעתוע שולט כאן, שעוד יום או יומיים או שעה יחזרו הדברים על עצמם, ושדינו לצוף ולשקוע על פני מים עכורים, ושטעמם של מים אלה לא ישתנה בן-לילה ממלוח למתוק, ושאין ניסים בעולם, ושקפיצות מדרגה קיימות פעמים אחדות וספורות בחייו של אדם ולא כעניין של קבע, ושגם אחריהן מתחכם לו כוח הכובד ושואף בכל רגע לגרור שוב את האדם אל מעמקי הייאוש. ושיבין זאת, שאין בררה, ואין דרך אחרת אלא רק להכיר בכך, ושוב לקבל ושוב להבין, עד שכלוחם חסר פחד ושבע צלקות תניף חרבות גם מתוך שינה ותדע לזהות כל בור ומוקש לפניך, וגם אז - לא תוכל לנוח לרגע...

ואולי לומר לו שכן, שיש יופי, ויש רגיעה, ויש אי של שקט הנמצא בטבורה של הנשמה האנושית, ושכל חיינו תכליתם להגיע לשם, אל השמים הפתוחים שענן לא מכסה אותם, ושכן, יכולה לבוא התעלות, ויכולים להיות רגעי חסד המצטרפים יחד לחיים שלמים. וכן, אין שיעור לאדם ואין סוף וקץ לכוחות הפנימיים, ושאולי אולי הוא באמת הצליח לרגע, ואולי משהו באמת קרה וצריך להמשיך לבעור בתקווה ולעוף...

האחריות הבוגרת, רווית הניסיון, עומדת מול הבעיטה, ההתנגדות, התנועה החולמנית נגד הכול. איך אפשר לעזור לאדם להפוך לחולם ויחד עם זאת להשאיר אותו כה חסר הגנה ונטוש לרוחות הפרצים?

המחשבות מתרוצצות בראש. עניין של שניות מעטות. וכל כך הרבה להחליט, כל כך הרבה שאלות ללא מענה. תמיד הכול קורה במקביל, ובמהירות. אלה הם חייו של המחנך. הכול קורה מהר, בו-במקום. ולרוב אין שום תשובות. להמציא, פעם אחרי פעם את הדרך והנתיב. לעמוד יחד עם המבוכה וחוסר הידיעה, ועדיין לעמוד, וליהנות מזה, מהבלתי צפוי, מהלא מובן מאליו. ז'וליאן מביט בי, חצי בפני וחצי מן הגב, והמים שבברז עדיין זורמים. הילדים השאירו היום הרבה מאוד כלים, עדות קטנה לכך שהדברים זזים באמת לאט, אולי לאט מדי. לא פשוט לעמוד כאן עכשיו ולא לענות לו, אלא רק להמשיך ולעמוד ולחכות שמשהו קטן יבשיל, שהשאלה תהפוך להיות ברורה מעט יותר. הוא מתחיל להרגיש קצת חוסר מנוחה. "מה, נו, אז מה אתה אומר? אתה חושב שזהו, שאתמול ככה קרה לי משהו שעכשיו ישנה לי את החיים? לא, כי אני אגיד לך מה, אם זה לא זה, אם אני טועה ועוד שבוע עוד פעם אני יהיה גמור ככה, אז אני לא יודע, אני אשתגע לגמרי. למה די, למה נמאס לי כבר כל החרא הזה!". והנה הוא חוזר לאטו אל ההתמודדות. כבר מעלה בלבו את האפשרות לסיבוב נוסף, לפעם הבאה. אני מחליט מה לומר ופותח את הפה. רק שתי מילים קטנות: "תראה ז'וליאן", אני אומר ומתכוון להמשיך ולספר לו את הסיפור על הנפילות והעליות, על החלומות וההתעלות, ולשאול אותו מה דעתו, ואיפה הוא בכל זה. ופתאום הוא מציץ בשעון וקריאה קטנה נפלטת מפיו: "אח, אני חייב לזוז. טוב יאללה. וואו וואו, איזה מאוחר איזה. טוב, אני זז. נמשיך לדבר מחר, טוב?"

כן, נמשיך מחר. לעתים מפליא עד כמה הוא זקוק רק למראה שותקת, שתעמוד מעט מולו, מעט בצד. מראה שבה יוכל להציץ בכל פעם שירגיש קצת חזק, קצת יכול. השחרור האטי והמודרג, זה שבא בשלבים, שמגיע בין שיחה לשיחה, זקוק לעתים לשתיקה לא פחות מלמילים שיודעות לגעת. יש שאלות שמבשילות, שצומחות, ותשובות שניתנות גם כשמים זורמים בכיור, גם שמוסיקה ממלאת את המועדון. הוא פונה עכשיו החוצה ומזכיר שוב שמחר בבוקר הוא הולך לאיים על כולם, שאם הם לא שוטפים כלים הם יסבלו מאוד. בפנים מהורהרות הוא מוסיף: "שמע, הם רק ילדים, צריך לחנך אותם. מי שכבר מבין, אה?" והדלת נסגרת מאחוריו.

 

 

 

מרץ

 

עוברים להם הימים בטיסה, שבועות הופכים לחודשים. משהו בשהות המשותפת, היומיומית, עם ז'וליאן הופך להיות קשה ומכאיב, והרבה מאוד זעם שהודחק בכוח יום אחר יום, במשך חמש שנים ארוכות, מתפרץ ומתגעש אל פני השטח כמעט בכל יום, כמעט בכל מפגש. אנחנו מבלים כמעט כל יום בשיחה קצרה או ארוכה על חייו, עליו, על מה קורה. הוא מנסה ונופל, ומנסה שוב, יום אחר יום. תהליך מפרך ואטי של גילוי, והוא לא היחיד.

בקבוצה שנוצרת לה בחדר הרחב בקצה המסדרון יש גילויי מודעות פתאומיים, רסיסים של הבנות וחשיפות שמצטרפים להם לאט לכדי תמונת עולם. הילדים משתנים, נעשים גדולים יותר ומבינים יותר, מחפשים יותר את התשובות לשאלות המוצא של החיים: למה אני כזה? מי מחליט - אני או אלוהים? למה לו מגיע יותר מלי, רק בגלל המוצא שלו?

מדברים המון. הרבה מילים והרבה משפטים שנזרקים אל החלל יוצרים מהומה ונשכחים בתוך כמה דקות. עדיין ילדים, עדיין מבולבלים וחסרי כיוון ברור, אך מעיזים יותר להיסחף ולהיזרק למסעות קטנים בתוך המערבולת. לפעמים אתה רואה בעיניהם שהראש מבין כבר המון, זוכר ומסתגל, ממלא את החתיכות החסרות בפאזל המורכב של החיים, אך אתה רואה גם עד כמה הנפש עדיין לא מסוגלת להכיל, עדיין תנודתית ומאוד מתעתעת, רגע כך ורגע אחרת, התפרצויות עצומות של אנרגיה ושעה אחר כך דיכאון תהומי וסיגריות בשרשרת בצל האקליפטוסים.

"עזוב אותי עכשיו", הם אומרים לך ברגעים האלה, "אתה לא רואה שאני מבואס עכשיו רצח? אין, אני אומר לך, אין למה לחיות. החיים סתם חרא, סתם קקה הכול. תראה תראה, מה כבר יש לעשות מה? סתם, אין כלום במדינה הזבל הזאת". ואחרי שאתה יושב איתם קצת, מהרהר יחד איתם בקול רם על כך שבאמת העולם הוא מקום לא פתור, משהו קטן משתחרר. משהו זעיר משתנה. ולמחרת? שוב הכול חוזר על עצמו. מעגלים מעגלים של שאלות ונקודות זעירות של כיוונים בתוך התוהו.

ואתה לא יכול שלא לתהות: איך כל הילדים האלה, שנלחמים עכשיו מלחמת הישרדות וגילוי על עצמם ואישיותם, איך ולמה ובאיזו זכות דן אותם עולם המבוגרים לשנים של טמטום חושים וקהות מוחין במסגרות פורמליות אפורות ומשמימות, בשעה שכל נפשם ושכלם וגופם זקוקים עכשיו לשדה המערכה החי והאמיתי הזה, שבו יש להם את האפשרות המרגשת והחיונית כל כך להיות לוחמים באמת, מגלים באמת, חוקרים באמת. ואולי, תוך מאמץ כביר ועזרת של שותף מבוגר מעט יותר, יוכלו למצוא את עצמם, ללמוד את הדבר היחיד שראוי למידה: מי הם, ולאן הם רוצים ללכת בחייהם.

גם ז'וליאן הוא לוחם שכזה. אך יש בו גם פן אחר, סמוי מעט. מבחירה או שלא מבחירה הפך אותו עברו למייצג של ציבור שלם, קרוע, מסוכסך ופגוע. בחייו נשזרו עד ללא הפרד קווי הטרגדיה של ציבור שלם, של סכסוך בין עמים. עדיין ילד, עדיין מרוסק ומבולבל, הוא מתחיל להבין שהאושר הפרטי שלו, השקט והביטחון האישיים שלו, עוברים דרך מעשה תיקון לציבור שלם, אילם. הכובד הזה כמעט ומכריע אותו. הוא מספר על אבן גדולה שמונחת לו על החזה לפני שהוא נרדם בלילה.

"למה אני ערבי, מה אני אשם?" הוא שואל מדי מפעם לפעם בעיניים עגולות וגדולות. "אני רוצה שתסביר לי רק את זה: למה אם אני נולדתי ערבי אני אשם? למה מגיע לי פחות?" ושוב הכעס, ושוב הכאב, ומדי פעם רגעי הבנה מזוככים כמו: "רק במקום הזה אני מרגיש בנאדם שווה. אם לא הייתם עושים את הבית ספר הזה, מה היה קורה איתי? מה אני אעשה? עוד מעט נגמר כאן ואני אצטרך ללכת. מה אני אעשה?" ואין תשובות ברורות ובטוחות.

מיום ליום, לעתים אפילו משעה לשעה, אתה רואה כיצד הוא מעמיק והולך, הופך לאדם שמבין יותר ויותר את התהליך הארוך שהפך אותו למי שהוא, את סך הייאוש וחוסר האונים הצרובים בו, הבנה שהוא לא נולד כזה אלא צמח להיות כזה. תובנות רבות עולות בו שכמעט מוציאות אותו מדעתו לפעמים.

"למה, למה, אני שואל אותך, את, יהודייה עשירה מיוקנעם", הוא מנפנף באצבע לעבר שיר ועיניו בורקות וזועקות, "למה את יכולה לחיות במקום סבבה, עם כסף, איפה שמפנים לך את האשפה כל יום, איפה שיש חשמל ברחוב, איפה שהמשטרה לא תופסת אותך כל דקה ומפשיטה אותך כי אולי אתה סוחר סמים כי אתה ערבי, למה את יכולה להרגיש פה בארץ הזאת סוג א' של בנאדם ואני צריך לחיות בהדר יחד עם כל הזבאלה, שמשתינים לי ביום שישי בלילה ומקיאים באחורה של הבית, כי הם יצאו מאיזה מועדון. למה אצלנו הכול דפוק ומוזנח ואצלכם הכול סבבה? אה? למה?! אני אגיד לך למה. כי המדינה הזאת גזענית גזענית, את שומעת?! וזהו זה. על זה אני צועק, על זה שעוד חצי שנה אנחנו גומרים פה את הבית ספר, ואת הולכת לצבא, ואז תלכי לעשות מה שבא לך, וההורים שלך יעזרו לך וכל הדברים יהיו פתוחים בשבילך, ואני, אני מה? סתם יכתבו עלי בעיתון עוד סוחר סמים בהדר. כי שמה כולם בטוחים שאני אגיע לזה, זה המקצוע שסידרו לי בחיים מאז שאני בן שלוש".

המילים שלו הופכות לברורות ובוטות יותר בכל פעם. הוא מתמקד והולך, יוצר לעצמו מפת דרכים משלו שבה הוא הקובע את הסיבות והתוצאות, בוחן שוב ושוב בכל דרך את האמת המרה שאותה הוא מגלה. המחשבה המהירה שלו יחד עם עומק המשבר והכאב עוזרים לו לצרף במהירות רבה, אולי רבה מדי, את השיחות שלנו, את המפגשים והלמידה על החברה והעולם, לנקודת מבט מגובשת למדי שלא נותנת לו מנוח. הוא עדיין לא חזק מספיק לעמוד בכל מה שמתגלה בפניו. חלש ולרוב מיוסר, הוא כואב בכל רגע את כאביו הפנימיים יחד עם כאב המשפחה, כאב השכונה והחברים, כאב העם שלו, הכול יחד, בלי מחסומים. שטף ההכרה הזה פוגע בו אנושות, מחליש את עצם הרצון שלו לחיות, להיות, לשנות.

עדיין לא נבנו מספיק סכרים כדי לנווט את הזרם למקומות של התנגדות פעילה ויוצרת, שתעניק לו משמעות ודרך. הוא מוצף כולו בכל פעם שמשהו רק מדגדג את הקליפה החיצונית של מה שהוא חש, מתגונן מיד ותוקף בכל הכלים שעומדים לרשותו ומרגיש אחרי כל פעם כזו חלש מעט יותר, חשוף ואבוד מעט יותר. לרוב, כשהדיונים בקבוצה מתחילים להתרגש ולסעור, הוא מוצא מטרה ברורה לזעם שבו - שיר.

גם היא במצב מאוד לא פשוט. השיחות שהופכות להיות להתלבטויות של ממש על כיוון וזהות, על פשר ומשמעות, על מה צודק ומה נכון, מזכירות לה פעם אחרי פעם את הכאב הפרטי שלה, את מה שאירע לה לפני כמה שנים בעיר התחתית של חיפה, את הילדות שהתרסקה לגמרי באותו הערב ובימים שבאו אחריו. גם היא נלחמת את מלחמת הקרע הפנימי שבתוכה נגד כל העולם ובמיוחד נגד ז'וליאן. עבורה הוא הפך לסמל של כל מה שהיא מפחדת מפניו, ובשעה שהיא מפחדת היא פוגעת, ישר וחזק עד כמה שניתן, בכל העוצמות שהיא מצליחה לגייס.

"אתה עוד פעם עם השטויות שלך", היא צורחת עליו. "תפסיק כבר עם כל הערבים יהודים הזה. די! די! אני באתי לכאן ללמוד ואתה משגע אותי עם השטויות האלה. למה אתה מסכן? תבוא בטענות לחברים שלך שעושים פה פיגועים ושרוצחים ואונסים פה ילדות, ותעזוב אותי בשקט. ואם כל כך חרא לך כאן אז לך תגור בעזה ונראה אם יהיה לך יותר טוב!" ולרוב היא לוקחת את התיק בהפגנתיות ויוצאת החוצה, אל החצר או הביתה. צעקותיו של ז'וליאן מלוות אותה: "תברחי תברחי, אבל את יודעת שאת גזענית ואני צודק, יא מגעילה אחת!", וגם הוא מתפרץ מבעד לדלת, מגשש כבר בעצבנות אחרי קופסת הסיגריות שלו ואחרי נאסרי, שממשיך ללוות אותו בחברות ונאמנות בכל נפילה.

לא רק סיפורים אישיים מתנגשים יש פה ביניהם. אולי יש כאן משהו נוסף בחלל האוויר, איזה חיבור בלתי מוסבר של חוסר בררה ושל ייאוש, כל אחד מצדו הוא. נדמה לעתים שמשהו עצום קושר את שניהם, מאוד מושך ומקרב ובה בעת יוצר התפוצצות בלתי נמנעת.

אחרי כמה שבועות רצופים של טריקת דלתות, צעקות וכעסים, שיחות תיווך ופישור שלא עלו יפה, הפכה קבוצת הילדים לזירה של מחנות ושתיקות כבדות. אלו בצד של ז'וליאן, מתבוננים בזעף על האחרים. ואלו בצד של שיר, מנסים לייצר תחושה של תכליתיות רשמית: "באנו לכאן ללמוד, לא לדבר על פוליטיקה כל היום".

השיחות המשותפות כבר לא מסייעות והילדים לא משתפים בהן פעולה. הלימודים רק מרחיקים את העיקר, ואפילו טקס הסיגריה המשותפת בחצר בצל האקליפטוסים הגדולים, מתבצע, ביוזמת הילדים, בזמנים שונים, כך שהוא והיא לא ייפגשו חלילה במקרה.

לעתים צריך להמתין ולראות כיצד גדלים הדברים, לאפשר לכוחות ולעוצמות לבוא לידי ביטוי ולחיות. רק אז, אחרי שמשהו עמוק ובלתי ברור בא על סיפוקו, אפשר להמשיך הלאה. רק אחרי שדבר אחד צומח וגדל ומתחיל בקמילתו, יש מקום וכוח להכיל משהו חדש, אולי גדול ומקיף יותר. ההמתנה הזו והענקת המרחב מייסרת ומכאיבה לכולם, והספקות חוזרים ותוקפים: עד כמה עמוק אנחנו, המחנכים, מוכנים ללכת? עד כמה אנו מוכנים ויכולים להסתכן בקרע פנימי בקבוצה, בילד, בעצמי?

היומיום שהופך להיות לקשה ומתיש, תובע ממך עכשיו ומיד - פתור הכול. כנס את הילדים, הלום על השולחן, צא בהכרזות חותכות, איים פה ושם, גדע את ההתרחשות בעודה באיבה. אך מה יהיה עליהם? לרוב, כל דבר שנגדע רק יצמח מאוחר יותר באופן שונה, לרוב קשה ומעוות הרבה יותר. ויחד עם הרצון והנכונות להעניק את המרחב, קיימת גם השמירה הצמודה על הנפשות, על קצב גדילתן והתפרקותן, על המקומות בתוכן שעשויים להביא לאלימות פנימית או חיצונית.

ואז, סוף סוף, הגיע היום שבו העייפות מהניכור ההדדי גברה על הכעסים והניתוק. שניהם, ז'וליאן ושיר, שרק שלושה ימים קודם לכן לא היו מוכנים לשהות בחדר אחד, הסכימו במפתיע להצעה - ללכת יחד, רק שלושתנו, לערב של מייצגים והופעות ביפו, שכותרתו "נשים ערביות ויהודיות בדרך לשחרור".

אמנם בהתחלה הם הסתייגו בטרוניות ילדותיות: "עזוב אותך, אין כוח לזה ועוד עם המשוגעת הזאת", ו"מה אתה דפוק, ללכת איתו? נראה לך?", אבל אחרי שיחה קלה שבה הוזכר לשיר שבתור נושאת דגל הנשים המדוכאות כדאי לה להגיע, וז'וליאן שאחראי על השחרור הערבי לא יוכל להיעדר בלי להיחשב כמוג לב, הסכימו שניהם לרעיון בפנים חמוצות, ועם הסכמתם עלתה גם השאלה - מה יקרה שם בערב המוזר הזה? האם שני ילדים שונים כל כך, דומים כל כך, כואבים, יצליחו להיפגש ולו לרגע? שני ילדים, שונים כל כך, דומים כל כך...

לפעמים נדמה ממש כאילו כל אחד מהם מגדיר את אישיותו כניגודו המוחלט של האחר, כמראה הפוכה שלו. ילד וילדה. כך, אף על פי שהיא כבר בת שמונה-עשרה והוא גדול ממנה בשנה, עדיין נכון יהיה לומר שאלו הם באמת רק ילדים. ומאחד אותם בכוח הסיפור הבלתי פתור והדי מתמיה של החיבור ההפוך הזה, שבו באופן כמעט הרמוני הם משלימים האחד את החלק הכואב ביותר של האחר.

האחד - אביו נרצח בידי יהודי, משפחתו נדחקה אל מחוץ לגבולות הישראליות, חייו נמעכים תחת ממסד גזעני ואלים. האחרת - ילדותה נוקבה ונאכלה בערב אחד, שלאחריו איבדה את נעוריה בתוך בית ששכח איך לחבק, שהחום ברח ממנו לטובת רדיפה בלתי פוסקת אחרי השקל הבא, רק כדי לשכוח ולהעלים את מה שקרה.

כך ממש, עם כל המטען וכל בליל הכאבים וכל האזיקים האוסרים אותם יחד ומכאיבים בבשרם, הם יוצאים יחד לערב קטן ואינטימי של "במה פתוחה ליצירות יהודיות-ערביות". נשים נאבקות לשחרור, מאבק בדיכוי, מאבק, ערב מאבק. האם עבורה יהיה זה באמת מסע קטן של שחרור מניצולה כאישה, מעבדות, מהשפלה? האם עבורו תהיה זו פגישה עם אנשים שמדברים באותה שפה כמוהו, שיוצרים כאן מאבק חברתי, מאמינים בשינוי, מבשילים את ההתמרמרות לכדי התנגדות פעילה?

מה יוליד ערב שכזה בין שניהם? האם באותה דרך מסתורית שבה מקבל המוח ההיפר-אקטיבי תוספת אנרגיה כימית, דלק מאיץ, פיצוץ משתחרר המוליד פתאום רגיעה ושקט, ישקטו גם שניהם? או שמא הפעם יקרה הגרוע מכול, הקרע שאין ממנו חזרה. כמו נפילה מסוס דוהר שאחריה אין עוד רכיבה, כי הפחד מתקבע... מה יקרה כאן בין שניהם?

 

אנחנו קובעים בתחנת הרכבת בשעה שבע בערב. הוא מגיע במשקפיים. נראה טוב כך. עדין ומבויש, מחפש אולי מקטע קטן של הזדמנות לחוש משהו שונה הערב, רגעים אחרים. היא מגיעה מלאה בעצמה ומחויכת, מבוססת כולה בהכרזה שהנה היא כאן, והכול ראוי שינוע סביבה. הם מתיישבים זה מול זו ברכבת ולא מחליפים מילה. קל להרגיש כאן את דינמיקת הנעורים הרוחשת, זו שיש בה משהו מיסודות הבריאה של העולם עצמו. תנועה, עצירה, התפוצצות ומשיכה.

הנסיעה מתארכת לנו, עד שאנו נותרים לבדינו בקרון הרכבת ומגיעים אל התחנה האחרונה. כאן, דרום תל אביב גבול יפו, רחוב לווינסקי של הסינים, פיליפינים, אוקראינים, אתיופים. שכרות ופנים עטורות זיפים על כיסאות פלסטיק, בתי זונות מהבהבים בשלטי ניאון, ערפיח חורפי שחור דביק כמעט כמו בקיץ, ספרי חינם של ברסלבים משוטטים, וקירות מתפוררים עם שלטי השכרה בשפות לא ידועות.

אנחנו הולכים כאן כך ומשתתקים, בין ערימות הזבל והמבטים הבוהים בנו בחוסר עניין, בין ההזנחה הגלויה והאלימות הממלאת כל פינה. היא נבהלת לרגע ממישהו שמביט בה. הוא מרגיע אותה ומתעניין בחום פתאומי מה קרה לה. היא נעצרת, הוא נעמד לא רחוק ממנה, מגן או מתבונן, עדיין לא מחבר ומבין עד הסוף מה זו אותה תחושת אחריות מוזרה שעולה בו כשהיא מתרחקת להביט באיזה חלון קטן של נעליים ובגדים. הוא מנסה להצחיק אותה, היא מחייכת חיוך קטן והם צועדים לאטם קדימה, מביטים סביב וזה על זו ומעשנים בשקט.

הכול מתחיל להשתלב לנו פתאום: מתאם אנטי-אסתטי של זרות, העוצמה החובטת של הניכור, צביטות הבדידות, הגילוי של פינות הייאוש. לדעת לפתע, בחדות בלתי מצויה, שאתה רק אחד בכאביך, אחד מרבים בייאושך, חלק מהמון בהמוניותך. שלא רק סביבך סובב העולם. הוא מביט ורואה מקום רע יותר מהדר חיפה שלו, רע יותר ואפל יותר. היא מביטה ורואה שוק של עבדים, חצאי אנשים ונפשות בודדות, ונזכרת שאולי, יש עוד כאב בעולם פרט לכאבים הפרטיים שלה.

במפתיע, כמחביא סוד, הופך רחוב לווינסקי המזוהם לשדה נאה לצמוח בו, למקום שבו אפשר לרגע להתעלם מהעודף הנפשי האישי. בקבוקי הבירה בידי הפועלים הזרים הזרוקים בתפזורת, הלכלוך והדביקות, שפת המדרכות השחורות מפיח האוטובוסים, נראים כך פתאום כתפאורה הולמת לתהליך של התנקות. סוף כל סוף מנוחה מהעיסוק המתמיד בעצמי ובשלילת האחר.

ומאוחר יותר, בסמטאות של יפו, כששניהם הולכים עם סמבוסק חם ביד אחת ומיץ רימונים מתוק-מריר ביד השנייה, הם כבר מתחילים להיראות למתבונן מן הצד ממש כאילו הגיעו מאותו בית, על חוף הים בבת גלים בחיפה. הם מתרגשים וסקרנים מאוד עכשיו, ומובילים על ידי הניסיון המרגש תמיד למצוא מקום שאינם יודעים היכן הוא. הם שואלים את מעט האנשים שאנחנו פוגשים: "סליחה אדוני, אולי אתה מכיר את רחוב 3048", והאיש שעונה להם הוא זר ואחר ונראה להם מיוחד ומבטאו שונה, והסמטאות סביבם ריקות ריקות ושותקות, כטומנות סוד בעיקוליהן.

והם מדברים ביניהם בלחש, מנסים למצוא ולהתמצא, ומעט חשש ותחושת אתגר ודוחק הזמן גורמים להליכה הזו להפך לטיול הרפתקני ומסעיר. ואז, כשכבר כמעט התייאשו מן החיפוש בין הסמטאות האפלות שמאחורי שוק הפשפשים, פתאום כמו בקסם, נמצא הרחוב הקטן. קריאות של סיפוק על ההצלחה במבחן החיים האמיתיים, משתלבות להן כאן עכשיו יחד, היא בקולה הגבוה והוא במבטאו הערבי וקולו העמוק, מכריזים בסיפוק: "הנה אתה רואה? מצאנו!" וארבע עיניים צוחקות אלי בהתרסה: "תגיד ת'אמת, חשבת שלא נמצא. אבל אנחנו מצאנו!" אני מחייך בפנים. הם כבר קצת הפכו ל"אנחנו", והנה, אנחנו שלושתנו שם, וכבר נכנסים. שני ילדים ועוד מלווה אחד, שבערב הזה הם פתאום שלישייה של שותפים לאותו גילוי.

והערב מתחיל, נמשך ומתקדם לאטו. זהו ערב קשה ומוזר: רדיקליות שמאלנית ערבית-יהודית קצת אבסורדית, רגעים של עזות ומצח ומיד אחר כך ניתוק מוחלט מכל מציאות, ומולם גם רגעים טובים, אנושיים, אחרים. והם יושבים שם על הרצפה המרובדת שטיחים, הוא והיא, ומביטים. מדי פעם לוחשים משהו ומצחקקים או מעקמים את הפה כשמשהו באמת משעמם או לא מובן, ובפעמים אחרות מביטים בעיניים גדולות במה שנוגע ומרתק אותם.

הרצפה קשה והישיבה כאן מייסרת. שעה ועוד אחת ועוד חצי, כבר שעתיים ומחצה אנחנו כאן, פשוט יושבים ומביטים, והגב כבר כואב והידיים עייפות מלהחזיק את הגוף. והדקות האחרונות עוברות והכול מתמלא ונדחס ועוד קצת, והנה די. המנחה עולה ומברכת בהתרגשות על קיומו של "הערב המיוחד והמדהים הזה שלא היה מובן מאליו", ומודה לכל המשתתפים והקהל שהגיע לכאן במיוחד, ומעט מחיאות כפיים נשמעות, ואנשים קמים ללכת. ובהמולה המחויכת של סוף הערב, שניהם נעלמים כך פתאום וכאילו אין להם זכר.

מה עכשיו? גם לחפש אחריהם? איזה ילדים אלו?! עכשיו צריך ללכת מחדר לחדר במבנה המאולתר הזה כדי למצוא אותם, והנה פתאום נמצאת האבידה. הם שם, עומדים בחוץ, ליד פנס הרחוב, מחובקים וצוחקים עם הבמאית של הסרט "אור", שדיברה קודם ברגש נוקב על זנות ילדים. אני מתקרב מעט, עומד בצד ומקשיב כיצד הם מזמינים אותה לבית שלנו בחיפה, לעשות סרט. ובפעם הראשונה זה זמן רב הוא והיא משתמשים בטבעיות כזו ובהדגשה במילה: "אנחנו". איך הוא והיא הפכו פתאום לאנחנו?...

אלו הן דקות של ביחד, של ערב חמים וגשום לפתע ביפו, קריצה מרומזת של אביב מתדפק בפתח, ובעיקול הדרך אל תחנת האוטובוס שתוביל אותנו הביתה, נראית פתאום השנה קצרה, וכאילו מקהלת ליווי בקולות גבוהים מרמזת על הסוף ומרימה קולה באטיות אל עבר האקורד האחרון.

הולכים כאן שלושה, ברחוב המריח פתאום נקי מגשם אביבי. שניים הולכים יחד מחובקים והשלישי צועד כמה מטרים מאחוריהם. השניים נראים כגוש אחד בחושך: הגובה הדומה, החולצות הארוכות והעבות והטשטוש הלילי לא מבחינים מיהו האחד ומיהי האחרת, ויש תחושה ברורה כרגע שאין זה משנה כלל מיהו אותו אחד ומיהי אותה אחרת, אלא יש כאן פשוט יחד, שנוסף לו איזה תיבול קטן של התרגשות וייחוד, של גילוי פתאומי.

הגשם לא מפריע לשלישייה הצועדת, והם, למרות פערי המרחק והגיל, נראים באותה הליכה כאילו יצאו עכשיו בדיוק מאותו הרחם, מאיזה מקור אחד שחימם אותם והסיט לרגע את כל אותה מציאות חונקת שסביבם. ולא  שאותה מציאות מוכרת וידועה, מלאה בקשיים ובעיות אינה נוכחת שם, גם שם ביפו הלילית, עם סמטאות והחצרות ועם שלטי החוצות המלוכלכים, אלא שלרגעים מספר ניצחה אותה איזו התעלות קטנה. משהו באמת קרה ביניהם.

השלושה ההולכים בדרך הגשומה, עדיין לא יודעים ועדיין אינם בטוחים מה יביא עמו הערב הזה. האם באמת משהו עתיד להשתנות? קל להתמכר לכל החדש הזה, לכל הרעננות הזאת, לחיבוק הפתאומי הזה בין שניהם. ברור למדי שבתוך שעה קלה בוודאי יתמוסס הכול ויעלם אל תוך ג'ונגל האספלט הזה. אך כרגע, ברגע הזה, שכנראה לא יחזור במהרה, שומרת אותם איזו בועה פלאית ורעועה, שגורמת לגשם לנקות ולא להרטיב, לרגש ולא לקרר, לחייך ולא לברוח.

תחנת אוטובוס שם, באדום וצהוב, ומספרי הקווים עליה, ואוטובוס מתקרב שייקח את השניים האלה אל הרכבת, ואז כל אחד אל ביתו וחייו ומבצריו ופצעיו, ושוב אל הקימה המתישה בבוקר והיציאה אל הלימודים, שידוע כבר עכשיו שמחר תיעשה מאוחר מבחירה, מתוך גאווה על כך שהערב והלילה היו טובים ומשמעותיים, פורצי דרך ממש, ואין כאן כלל שאלה או נקיפות מצפון.

ועוד לפני כן, נותרה להם שעה של נסיעת רכבת לחיפה, ובשעה הקרובה הלילית הזאת, כשהרכבת תחצה את החושך ואת הדקות, יהיו כאן בוודאי כמה מחשבות של אוויר הרים וגובה רענן, ומראות שלא יישכחו במהרה, כי גם לזה היורד מן ההר, החוזר אל מסעותיו ודרכיו ושגרתו וכאביו, נשארת לבסוף איזו צלילות בלתי מופרעת - שם הייתי, על אותו ההר. שם הייתי.

 

 

מאי

 

ושוב עוברים הימים, והאביב כבר כאן. וכמו בכל שנה, מתחלפים להם ביעף ימי גשם סוערים בימי חמסין מעוננים, וכבר נוכחת כאן בינינו אותה התרגשות מהולה בפחד לקראת פרידה אפשרית בעוד חודש או חודשיים. וקשיים חדשים מגיעים, ושאלות חדשות-ישנות נשאלות.

ז'וליאן מתעלם כמעט מכולנו בזמן האחרון. הוא מנומס באופן כמעט לא טבעי, אומר תמיד שלום בבוקר, ואז ממשיך אל החדר או המועדון. יש ימים שלמים שבהם הוא פשוט לא מופיע, או מגיע מאוחר במבט מפוזר, יושב בחצר בצל האקליפטוס הגדול, שותק ומעשן.

התפרצויות הזעם נעלמו כמעט לגמרי ופינו את מקומן לסוג של שתיקה עצובה ומופגנת. בעיניים שלו יש מבט שיכול לגרש כל יוזמה של התקרבות, גם אם היא נעשית מהמקום הפשוט והטבעי ביותר. השיחות ממשיכות, אבל נדמה שהן כבר לא מצליחות לגעת בשורשי החיים וביסודות עצמם. "מה קורה איתך", שואלים אותו כולם, והוא מושך בכתפיו ומשיב: "סתם, כלום, נו מה אתה רוצה... סתם, נו כלום", ועיניו תמיד מביטות למטה, אל הרצפה.

יום אחד הוא מופיע מאוחר למדי, בגדיו לא מסודרים, השער הקצר שעל ראשו פרוע ועיניו אדומות מעישון. הוא קצת מסטול, קצת אטי ומאוד מרחף. עונה בקושי, עייף וכבד. כמה כואב לראות אותו כך. הבגדים מסריחים מריח החשיש החריף, ואצבעותיו צהובות ורפויות. הוא מנסה להתקרב בחיוך נבוך. "אהלן אהלן אהלן אהלן", הוא אומר ומצחקק. "אז מה? שו? מה נהיה? למה אתה מסתכל עלי ככה, כמו אני איזה נרקומן, אה? שתדע, זה לא יפה. אצלי בבית-ספר מחנכים אותי לאהוב את כולם, אז למה אתה לא אוהב אותי יותר?" ומבטו אבוד וכואב.

באותו יום הוא הולך הביתה רק כמה דקות אחרי שהגיע, אפילו לא הספיק להניח את התיק. כאן אי אפשר לעשות הכול בכל רגע נתון. עישנת סמים? לך תהיה עם עצמך. לא רוצים לדבר איתך כאן אם אתה מסטול. הילדים יודעים זאת היטב. אין ספק שסמים הם חלק מחייהם, מלווים את רובם כמעט מהיום שבו נולדו. אין ספק שהדבר לא משתנה ברגע, ושיש כאן דרך ארוכה ומלאה בספקות וקשיים. ילד יודע שכאן הוא ביתו בכל מצב, בכל יום ובכל שעה, לא משנה כמעט מה עשה, מה חולל והיכן טעה. אך יש כאן גם קהילה של חברים, של בני אדם. ולא יהיו כאן סמים.

עישנת? לך. תסתובב, תחלום, תבכה. לך תהיה לבד.

אתה רוצה להיות כאן חלק? לשוחח ולהישמע, לקבל ולהעניק? תהיה נקי. רק אחר כך תחזור הנה. מחר, יום חדש שבו נתמודד מחדש על הכול. נכון, יש בכך קושי גדול. לעתים ילדים מגיעים לבית שלנו במצב נורא, שיכורים אחרי לילה של בדידות וכאב, מסטולים ומתנדנדים אחרי שעות של הפלת ראשים בגן ההוא, או בחדר ההוא, או אצל ההם, שם ליד השוק. הם מגיעים ומבקשים שנראה אותם כך. שנדע, שנרגיש בהם. שנחבק. ואנו מרגישים, ורואים, וכואבים יחד עם הילד, אבל לא מוכנים לבוא איתו בשיחה כשהוא במצב כזה. אם הוא רק צריך לשבת במקום בטוח, אם הוא חש מפוחד ומאוים, שיישאר למטה, עד שירגיש בטוח יותר. אך אף אחד לא ישוחח איתו. ומחר, יום חדש.

ז'וליאן יודע כל זאת ומבין, מבין טוב הרבה יותר מרבים אחרים, אך הוא עדיין כועס ומאוכזב. בדרך החוצה הוא צועק ומקלל: "יא חרא אחד, אתה זבל כמו כולם, אתה בן זונה, אתה יודע?! רק עבדת עלי שאתה אחרת מכולם! הנה תראה, תראה איך אתה זורק אותי!", וכשמבטו נתקל בעיניי הוא פתאום מתנער כמו מחלום, ניגש ומנסה לחבק, וידיו רפות וחלשות. וליד העיקול המוביל אל תחנת האוטובוס הוא לוחץ את ידי ואומר שוב: "תשמע אתה, אתה לא בסדר אתה, אתה לא בסדר בכלל, אני כועס עליך. ככה אתה זורק אותי?! אתה כבר לא אכפת לך ממני, כבר לא אכפת לך." משהו שבור ועייף בקולו, משהו כבד מאוד מלווה אותו.

מאוחר באותו לילה הטלפון מצפצף, הודעה התקבלה. "אהלן, זה ז'וליאן, שלחתי לך משהו למייל, תקרא, זה חשוב לי ממש". יש לילות כאלו, ואין בררה, צריך לקום. משהו מהנפש שלו מוטל לו עכשיו במרחב הווירטואלי הזה. קצת קשה להבין את כל המורכבות הזו, את כל תקשורת הנפשות הממוחשבת הזו שבה מילים עוברות באופן מידי ובכל שעה, מעצבות, בונות או מחלישות, לא תלויות בזמן ובמקום. והנה, ממש כאילו הוא דפק כאן על הדלת וביקש להיכנס ולשוחח, יש לקום ולהדליק את המחשב, ולקרוא.

 

 

 

 

עולמנו המגעיל - מכתב למורה שלי

 

נרשמתי לבית הספר עם הרגשה שאני הולך לקבל את מה שאני לא קיבלתי לאורך כל חיי.

שנת הלימודים התחילה עם עבודה אחר צהריים, לשטוף כלים כמו מניאק ולהקשיב לחמישה אחים שהם שותפים במסעדה המגעילה. לעשות את מה שהם אומרים ולהמשיך להרגיש שאתה בן זונה עבד בשבילם למרות שאתה מקבל קצת כסף. העולם פשוט מגעיל ולא הוגן.

אתה מתעורר בשש בבוקר ורוצה ללכת ללמוד, ואחרי הלימודים אתה הולך לעבודה ועובד כמו חמור כדי להרוויח קצת כסף לסיגריות ונסיעות ואוכל ולא יותר. אבל מה לעשות, פתאום אתה מקבל תשומת לב ממורה אחד, תשומת לב ויחס שלא קיבלת במשך כל חייך. וזה נותן לך כוח להמשיך לעשות עוד ועוד דברים נפלאים כמו לעבוד, ללמוד, ולפחות להרגיש בנאדם שקשור לאנשים אחרים. להרגיש שאתה בנאדם שאם אתה עושה משהו כאילו שזה משפיע על אנשים אחרים.

אבל מה לעשות אתה מתרגל ליחס ולרגשות האלה ובשבילך זה נהיה סתם עוד יחס נורמלי.

אחרי כמה זמן אתה מתגעגע ליחס שקיבלת מהמורה שלך. אך המורה גם קיבל מאלוהים חיים משלו ואין לו כוח לבזבז את החיים שלו עליך, אז לאט לאט הוא מתחיל להתרחק ממך ולטפל בתלמיד אחר.

בדיוק כמו רופא שמעדיף לטפל בחולה שמצבו מחמיר מיום ליום ולאט לאט הוא מתרחק ממך כי אתה מתחיל לדעת איך לקבל את התרופה שלך לבד. אבל במצבים מסוימים אתה מתגעגע ליחס שלא קיבלת במשך כל חייך או ליחס שמזכיר לך מישהו קרוב שאיננו יותר. אבל שוב אני מזכיר יש עוד חולים שצריכים לטפל בהם.

בזמן שהייתי שוטף כלים, הייתי חושב על המורה שלי, על אבא שלי, על החברה לשעבר שלי.

ומשווה בין דברים שעשיתי ועושה, לא יודע הייתה לי הרגשה רעה אבל חזקה.

כאילו אני הולך להיות מישהו חשוב או לפחות אני הולך להתחיל במשהו.

הייתי אומר לעצמי אני הולך לקבל יום אחד תעודת בגרות מלאה, אחרי זה אני אירשם לאיזה קורס פסיכומטרי ואחרי זה הדלתות ייפתחו בשבילי ואוכל להיכנס לכל דבר שארצה. אם זאת עבודה מתאימה לי פיזית ונפשית ואם זה לימודים שארצה ללמוד. אבל כל פעם שהייתי נזכר באבי הייתי רוצה להמשיך ללמוד. וכל פעם שהייתי נזכר בחברה לשעבר שלי הייתי גם רוצה להמשיך ולהיות מישהו יותר חשוב בחברה הדפוקה המזוייפת שלנו כדי להוכיח קודם כל לעצמי שאני כן כמו כולם ואחרי זה להוכיח לחברה המגעילה שלי שאני באמת שווה. אבל היא הייתה פשוט צריכה להשיג סבלנות שלא יכלה להשיג, והכי חשוב כדי שיהיה לי פשוט חיים קלים.

אבל מה לעשות החיים מכניסים אותך לסרטים אם אתה באמת בנאדם טוב וחושב על הכל ואופי שלך ביקורתי כלפי חברה, משברים, סיפורים שאתה שומע מאנשים.

בתחילת שנת הלימודים שנת אלפיים וארבע הרגשתי כל כך טוב הרגשתי שאני הולך לכבוש את העולם מבחינה נפשית, הרגשתי שיש לי כבר מסגרת מושלמת למרות שהיא מלאה בתלמידים שהם סבלו יותר ממני אבל יש משהו שמחזיק אותי ואת התלמידים... המורים.

במיוחד המורה הזה שלי. הוא כל כך נתן לי הרגשה שאני באמת שווה, שאני באמת נחמד, שאני חזק ויכול ללמוד ולהיות עוד מישהו חשוב. אבל לאט לאט הכל נעלם. יכול להיות שפשוט אני זה שהתרגלתי ליחס שקיבלתי ממנו או שפשוט יש לו כבר במי לטפל. מישהו שצריך עזרה מיוחדת.

יכול להיות שאני בן 19 וכשמסתכלים עלי רואים שאני בנאדם שאני יכול להסתדר.

נכון, אני יכול להסתדר אבל אני שוב ארגיש אני חייל במלחמת העולם הדמיונית שלי. מלחמה שאני חייב להגיע לגבול כדי להציל את עצמי. אני יודע שזה משהו דפוק אבל זאת  האמת, זה מה שאני מרגיש כל פעם שאני נכנס למקום חדש. אני מרגיש שאני חייב להגיע, כדי ליפול. ושוב אני אחפש את מה שיספק אותי כדי להגיד וליפול שוב.

אין לי עוד מילים. זה פשוט מעצבן אותי ומכניס אותי לסרטים לא נעימים כשאני שותה ונכנס לסרטים כאלה. אני פשוט לא יודע מה הם החיים בדיוק.

האם זה רק להתעורר ולהעביר עוד יום ארור ?!!!

פשוט נמאס לי. אני לא יודע מה אני אעשה. אני פשוט אמשיך ללמוד כמו ילד דפוק שלא למד  ועשה רק שטויות ופתאום הוא רוצה לשלם את חובותיו. זה באמת כואב.. אני צריך אהבה.. שלא קיבלתי כל החיים שלי .. אהבה שתוביל אותי למקום שאני רוצה להגיע. אהבה שאני צריך כדי לעבור עוד גבול.. אהבה שתוכל לעזור לי לעמוד מול האויב שמנסה להפיל אותי שוב כשאני שואף שאיפה חזקה... יכול להיות שזיינתי בשכל יותר מדיי אבל הוצאתי מהלב את החרא שהייתי צריך להוציא מהלב ... אני כעת מסטול שתיתי וודקא וחצי בקבוק בירה ואני מרגיש נורמלי פשוט אני רואה את העולם עוד יותר גרוע ממה שאני רואה ביום יום... אני שונא את האנשים... אני שונא את ההרגלים של האנשים אני שונא גזענות אני שונא אנשים שמשחקים אותה ומעבירים עוד יום במשחק ולא חושבים על החיים שזה בעצם על עצמם... הכל דפוק הכל מזוייף... אני לא יודע מה להגיד עוד.

אני פשוט .. לא יודע...

 

אני צריך אבא.... אני צריך את אבא שלי... אני צריך אותו שיתמוך בי... שיתן לי את היחס שהתרגלתי אליו... שיתן לי להרגיש חזק כמו פעם... אני פשוט מרגיש עכבר שבורח מנחש בלעדיו.

 

מוקדש למורה שלי

מקווה שתקבל את המכתב

בשיא הרצינות... תודה!

 

 

 

 

יוני

 

השנה הסתיימה לנו מהר מדי. הצלחנו לשוחח פעם אחת ויחידה על מה שהוא כתב, ועל כל מה שעבר עליו בשבועות האחרונים. היה באותה שיחה משהו מכל מה שאירע השנה: המפגש בינינו, ההתקרבות, הגילויים העמוקים שלו על עצמו והמאבקים עם שיר והעולם כולו. אפשר היה לראות בו איך נתיביהם של כל הימים שעברו עליו כאן, בבית הזה, יוצרים את הצומת הגדול שבו היה באותה שעה. ממש כאילו הכול קרה והכול נבנה רק כדי להכין אותו לרגע הזה.

"אתה מבין", הוא אמר לבסוף אחרי שתיקה ארוכה, "הרבה עברתי כאן, הרבה מאוד. גיליתי על עצמי דברים קשים ממש, שאולי ככה בחיים לא הייתי מגלה אם לא הייתי נכנס לזה ככה. אז תשמע מה אני אומר, ותגיד מה נראה לך, טוב? אני חשבתי, זאת אומרת החלטתי, שהגיע הזמן אולי ללכת לדבר עם מישהו ברצינות, לא יודע, אולי פסיכולוג, אולי מישהו אחר. חשבתי דווקא מישהו... לא יודע, אולי דווקא מישהו ערבי. יעני, אל תיפגע, טוב? אבל נראה לי שיש כמה דברים שאני צריך לסגור עם מישהו שכאילו מבין אותי מהצד הזה. אתה לא נפגע, נכון?" ואחרי שהניח יד מלטפת על כתפי וחייך חיוך נבוך, המשיך: "ואז, אני לא יודע מה יהיה. אני רוצה מאוד לעשות משהו עם כל מה שהבנתי, לא יודע, אולי לחנך ילדים, אולי להיות שחקן, אולי לנסוע מכאן לקנדה לעשות לעצמי קצת שקט מכל הדבר הזה ולחשוב מה הלאה. לא יודע. אתה מבין אותי? אני חושב שיש דברים שאם אני לא אפתור בתוך עצמי, אני אף פעם לא אוכל לעשות שום דבר. תמיד אני אהיה תקוע, תמיד אני אפול, שוב ושוב, תמיד. אתה מבין? אני חייב לטפל בזה אחרת אין לי בעצם סיכוי. אולי אם הייתי מגיע לפה לפני שנתיים שלוש היה יותר קל, אבל לא הגעתי. וזהו זה. אני צריך לעשות את זה."

היו בעיניו כוח ונחישות שאי אפשר היה לטעות בהם. מעט לפני שנפרדנו הוסיף: "ותשמע, אני אף פעם לא אשכח אתכם, את בית הספר הזה ואת כולכם, ואחרי שאני פותר כמה דברים שיש לי לפתור אני רוצה להמשיך לבוא לפה וללמד יחד איתכם. לא אכפת לי, תן לי אפילו לגרף פה עלים אני אהיה סבבה עם זה. אבל עכשיו סתם אני לא יכול, כי אני קצת משוגע מדי", והוא צחק וחיבק אותי. "ותשמע... אתה הכי קרוב לי בחיים האלה, ואתה יודע הכול כבר מה אני חושב נכון?" והוא ניגב מהר את עיניו וירד במרוצה במדרגות.

היה זה שוב, ממש כמו ביום הראשון ההוא כשהגיע אלינו, רק נער אחד. נער שכל כובד החיים מונח על כתפיו. האם הוא נער אחר עכשיו? כן. הוא עייף יותר ולא יותר מאושר. הוא מחייך מעט פחות ועיניו אינן קורנות בתקווה כפי שהיה אז, בשבועיים הראשונים, כשרק התחילה השנה. הוא מבוגר יותר ואולי אפילו עצוב יותר. אך יש בו משהו, שעתה אין איש יכול לקחת ממנו.

האמת.

הוא נגע בה. הוא חשף אותה. הוא עמד שם בלב-לבו של הקרע, בלב לבו של הכאב, ונותר לעמוד. עדיין לא נופל, מגייס את כל כוחותיו. אותה אמת, חשיפת הכאבים והמודעות אליהם, קשירת הקצוות הבלתי נראים, החפירה הקשה הזאת ברקמה החיה, היא זו שמעייפת כל כך, מייאשת לעתים, אך היא גם זו המעניקה את האפשרות לצמיחה מחודשת ממקום טרי, בלתי נגוע, בריא.

הילד-איש הזה עוד ילך וייטלטל בין כיוונים וכוחות סותרים, בין אשליות של תקווה ותהומות מזדמנים של בדידות. עתה, כשעומק התהום חשופה בפניו, אחרי שהביט בה וראה, יש באפשרותו לעשות את הבחירה הקשה מכול - לטפס מעלה. לבחור בצמיחה. שוב, אין כאן קסמים או קיצורי דרך, הכול לאט, הכול כואב, הכול קשה. זוהי רק התחלה.

אנחנו כבר יודעים עד כמה קשה להיות בית שמזמן לעתים רק התחלות, רק את חשיפת הדרכים, רק את המבוא למישור הגדול של התמודדות על חיים שיש בהם משמעות. אנחנו יודעים, ועם זאת כואבים יחד שוב ושוב את מיעוטה של הצידה הממשית שביכולתנו להעניק להולכים הלאה, כואבים כל פרידה כאילו הייתה עולם ומלואו.

הרצון לעטוף הוא אדיר, עצום. להמשיך אתו הלאה, לדאוג ולגעת, להיות שם תמיד מאחורי הקלעים, לתמוך כשצריך, גם מרחוק. הצורך בזה עצום, כביר. גם שלו, גם שלנו. את נתיבי ההמשך נצטרך למצוא יחד, ליצור מתוך הכלום. נצטרך להמשיך ולהיאבק במציאות הזו הקוראת לבני אדם להיפרד שוב ושוב עד שהם נותרים פרודים אף מעצמם.

 

ז'וליאן התרחק, והלך. היה זה היום האחרון ללימודים ולא ידענו אז מה עוד יזמן לנו העתיד ומה יקרה איתו בהמשך, ואם יצליח לחצות את המכשול הגדול העומד בדרכו.  קשה להיפרד, קשה מאוד. לעתים אתה מקבל לרשותך ילד, ועדיין לא נשלמה המלאכה, ועליך לתת לו לצאת הלאה, לדרך שלעתים נדמית אכזרית, בלתי אפשרית. לעתים הפרידה איננה בנקודת השיא, רחוקה מאוד מפסגת התהליך, נמצאת דווקא אי שם, באמצע הדרך.

הפרידה מזקינה את הנפרדים, משתקת אותם במקצת.

אבל הלא תרגיש, שיש משהו עכשיו ברטט הקול שלו, בחיתוך דיבורו, שהקשר ביניכם טבע בו חותם אמיתי, תמידי? הלא תרגיש שמשהו שהמתין בו זמן רב בקע, ולו רק בגלל המגע הזה ביניכם? מגע שעם כל חלקיותו וחולשתו ידע לעורר משהו מופלא ועצום - את הרצון והכוח להתעמת עם הפחדים.

הדיאלוג הקרוב משאיר אחריו תמיד מתנות. גם בך נטמעים קולותיהם של הילדים, גם בך נטמעים צליליהם הייחודיים, שאריות סמויות מאותו תו נעורים כביר – ההתעלות הפנימית אל מעבר לכוחותיך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ליאור והכוכבים

 

הכניסה אל הקבוצה הממתינה לך נראית לפעמים כמעשה בלתי טבעי ממש. גם עכשיו, שנים אחרי הפעם הראשונה שבה ישבת עם ילדים ובלבך היומרה שעדיין לא הוכיחה את עצמה, שאפשר וניתן ללמד אותם משהו בעולם הזה, המעבר בדלת הכיתה עדיין מוליד בך פרפור קטן בבטן. הפרפור הזה הוא אתה - הפחד שלך מגילוי שלא התכוננת אליו. הפחד הוא מהחשיפה של האמת או הבדיה: אולי יבינו פתאום מי אתה באמת, אולי לא יבינו כלל. כך או כך, אתה חשוף לשיפוט, ביקורת, מדידה וקטלוג. אתה מתכונן ומתרכז, מגבש את כל-כולך למאמץ איתנים. מה אתה רוצה בעצם? ולמה זה קשה כל כך? למה דווקא עם הראש בקיר? לנסות ולהתאמץ כל יום מחדש ליצור את הבלתי מובן מאליו, את המפגש האנושי הנקי והאותנטי, דווקא בתוך סביבה תכליתית ומוגבלת - הכיתה.

אתה מזיע ומנסה להפוך את הכיתה לאחרת ושונה, לגרום לה להיראות כבית וכסביבה של יצירה. אתה מבקש לחוש את תחושת הבית המיוחלת, אבל החמקמקות הממסדית האפורה מחכה מאחורי כל פינת שולחן שבור, בין מנורות הניאון שמשרד החינוך מחייב להתקין, בתיקים המקומטים של הילדים, בכלי הכתיבה השנואים. הכול זועק מחוסר אישיות ומחוסר ייחוד. למה דווקא שולחנות סיבית מצופי פורמייקה אפורה עם פס שחור בצד בייצור סדרתי זול? למה דווקא הכיסאות האומללים האלה, תמיד באותו צבע? ואיך תמיד אחרי יומיים נראים הקלסרים של הילדים כאילו עברו התעללות מכוונת? אתה נושם כדי להירגע. רק לפני שבוע ניקינו וצבענו, קרצפנו את השולחנות ושוב הם מקושקשים בשלל צורות הנדסיות מוזרות וצורות של איברי מין. איך כבר שוב מתקלף הצבע מהקיר שם? ומה יהיה עם הלוח המחיק הזה שמשום-מה איננו מחיק לגמרי לעולם? רק לפני שבוע הייתה כאן תחושה של ניקיון וביתיות, של בלגן מאורגן וחיים, של צבע וחיוך, והנה פתאום היום הכול שוב אפור וכיתתי, ממוסד ומדכא. מה גרם לכך? מה שינה הכול? גם פניהם של הילדים אפרפרים משהו הבוקר.

כן, זוהי הכיתה. גם הייחודי מקבל כאן לעתים צבע אפור. לעתים אין זה באמת בית, אין זה מחסה אמיתי. לעתים זוהי זירה של זרמים ושל כוחות. זרמים גלויים וזרמים סמויים המועברים בין בני אדם ש"בית הספר" לימד אותם במהלך שנות ילדותם את השיעור הנורא: כיצד להימצא במקום בגופם ולהיעדר ממנו בנפשם, לנכוח בכפייה מוסתרת או גלויה, להיות אורחים בחייהם שלהם עצמם.

הגיהינום נשקף במלוא חדגוניותו בחדרי הכיתות בבתי הספר הגדולים. הזולת הופך בהם לזר ולצל, המורה עומד שם וצווארו חשוף לתלייה יום אחר יום. אך גם אצלנו, מקום בו הכיתות אינן כאלו והן מלאות בצבע ובתוכן, עדיין מרגישים לפעמים באותה חדגוניות משרדית היררכית ואפורה המאיימת להשתלט על החלל ולהפוך שוב את החדר לכיתה, את חדר הצוות לחדר המנהל.

הכניסה לכיתה מביאה איתה תמיד מערבולת של שאלות חייתיות, על ניצחון והפסד, על חזקים וחלשים, על שליטה. מורה אחד, ארבעים ילדים. המאמץ של המורה המודע למצבו הוא לשבור את כל מה שניתן, כי נקודת הפתיחה אומללה כל כך.

ואנחנו? גם אנחנו שואפים לשבור את המובן מאליו, את מה שהילדים התרגלו אליו במשך שנים ארוכות של טמטמת חושים. אנו מבקשים לשבור את יסודות הכיתה כי הכיתה מצטיינת יותר מכול בשמירה על הקיים, בהקפאה של כל תהליך.

ילדים חדשים הגיעו אלינו, אך הם נגועים במחלות קשות. נצרב בהם דחף מותנה שייקח להם חודשים להיפטר ממנו, וחלקם לא ייפטרו ממנו כלל. עבור כמעט כולם, הכניסה אל מקום שבעיניהם הוא כיתה מייצר בן-רגע תגובת-נגד עזה בדמות האכזרית של הלא כלום. הם משאירים את נפשותיהם, שכלם, סקרנותם ודמיונם מחוץ לדלת, ונכנסים אל חלל שבו פועל חוק הניתוק העצמי, בתוכו התלמיד המנותק ביותר זכה בעבר לתשבחות הגדולות ביותר מהמערכת הבית ספרית.

וכאן, אנו רוצים להפוך את הקערה על פיה, להבקיע את חומת האכזבות הצרובים, להפוך את הילדים לקבוצה, את הכיתה לחדר משחקים ויצירה, את בית הספר לבית. והדרך ארוכה וקשה מאוד. אתה מנסה להביא להתפרצות של אש אותנטית ממוחות ולבבות צעירים, ודימוי הכיתה הצרוב בראשם של הילדים ובראשך אתה, מקים עוד ועוד רשתות ביטחון וקירות חוסמי ייחודיות וביטוי.

הכיתה ואתה, אתה והילדים. הכול נדמה לעתים כנמצא במאבק. יום אחד אתם מנצחים, יום אחר מוקדש להפסדים לא צפויים. פצועים - יש ויש. כשהכיתה מנצחת כולם נפצעים. הפצע הכואב ביותר והסוחף ביותר, השיעמום, מצליח למוטט ברגעים ספורים את הכוונות הטובות ביותר. אחריו בשורה פציעות נוספות: החדגוניות, ההאחדה, השבלוניות, האלימות, העייפות. לפעמים כולם עייפים והכיתה חוגגת את ניצחונה על הנפשות בתוכה. היא הצליחה לכלוא את כולם, להביס את הסיבה הראשית להמשיך בחיים - הגילוי.

ויש ימים שהכיתה מובסת, מצטנפת בצד לנוכח העוצמות העולות - הקירות כאילו נעלמים והכול הופך שדה לצמיחה. קשה להאמין, זה באמת קורה כמו בדרך קסם. מדי החום הפנימיים עולים והעיניים מתחילות לקבל צבע של עניין וחיים. המגבלות שהטיל משרד החינוך, המבנה הישן והכיעור הפיסי נעלמים לחלוטין והמשותף יוצא. נקשרים כוחות בלתי נראים והמפלס של האנושי עולה לרגע.

ניצחון גדול, תמיד גדול. תמיד מיוחד ומפתיע ומרגש, תמיד חד-פעמי ובלתי מאופיין בסיבה, זמן או מקום, תמיד אחר ומוזר, ואין יכולת אמיתית להסבירו ולמצוא לו נוסחאות, ותמיד יש בו את אותה נקודה היודעת לנצח כל צורה וכל מבנה, כל מזג.

לרגע יש פה אנשים, ורק אנשים, והאנושיות חיה ומידבקת. בשעה הבאה, או מחר, זה אולי ייעלם ויברח, אולי ייפול שוב אל תוך מבני מחשבה והתנהלות של פורמליות סתמית, יתברג חזרה אל מה שהיה הרגיל והמוכר, אבל לרגע אחד יש פריצת מעיינות, ובתוך היחד הזה יש השראה הנותנת כוח לימים וניסיונות רבים אחרים.

 

היום למשל, היה טוב. לא מסובך, לא מורכב מדי ובטח שלא חזק עד כדי כך שצריך ואפשר לעצור את הכול ולומר: כאן הייתה נקודה ששינתה את הכול, אבל היה פשוט טוב. ועל הטוב הזה צריך להודות, ולא לשכוח לרגע עד כמה הוא בלתי מובן מאליו, ועד כמה הוא משמעותי במאבקים הבלתי פוסקים כנגד הלא כלום.

טוב פשוט כזה, שמסיט את העיניים מהשולחנות ומהעיתונים הפזורים וממסכי הטלפונים המרצדים, וקובע אותן אי-שם בחלל החדר ואחד בשני, נגיעה רפה אך מורגשת וחיה, שהחזיקה שעתיים שלמות.

זה התחיל בשאלה פשוטה כל כך: "על מה אתם רוצים לדבר היום?" שאלה קטנה, קצרה, נדמה שכל כך פשוט לשאול אותה. עשרה ילדים יושבים, ואתה שואל אותם מה הם רוצים. עד כמה זה נורא וכואב לשאול היום אדם מה הוא רוצה, להישיר אליו מבט ולומר לו בעיניך שאתה מבקש ממנו שיניח לרגע הכול בצד ויתבונן פנימה, לא על הרצונות המידיים, הרגעיים והחומריים, אלא על עצמו: מה הוא רוצה לחשוב, מה הוא רוצה להיות, ולו לשעה קטנה - מדען, יוצר, ממציא, פילוסוף... במה הוא רוצה לשחק היום? השאלה הזו ממיתה, היא דורסת ערימות ופלגים של השכחות וחולשות, של מבוכות ושיעמום. הילדים מביטים זה בזה ושותקים.

והשניות עוברות, כמו ששניות יודעות לעבור, לאט ובקושי. צריך הרבה מאוד כוח להימנע עכשיו מדיבור, להימנע משימוש ביציאות החירום העומדות מוכנות. הרי אפשר פשוט "ללמד" משהו, לפצוח בזימרה חגיגית וקומית על עוד אירוע אמיתי או בדוי מה"חיים", שהילדים יקשיבו לה, אחר כך תהיה שיחה, העיניים ידלקו לאשליה של רגע, והופ, חזרה אל שגרת הפסיביות. זוהי שגרה ערמומית ושקטה שבמיטבה היא לא יותר ממסך מפוצל הקולט בכל רגע מה ציבור הצופים רוצים לראות, פנס קסם של קשקוש וברבור, של בידור חולף ונשכח רגע אחרי.

באמת קשה כל כך לא ליפול לשם, לא להיכנע למוכר ולידוע, אל הסימום החווייתי הזה שכל כך נעים לטבוע בו. המורה מרוצה, התלמידים מרוצים, הסביבה מרוצה. הכול כשורה והכול כ ר ג י ל. נכון, אסור לטעות - יכול לקרות שם משהו חשוב ומשמעותי, ואפילו נוגע ויפה. אבל ה ם, הילדים, הם לא יקרו שם. הם לא יתפתחו ויבקעו שם כאנשים אמיתיים, כיוצרים של צבע וצליל ועניין מתוך האפור הכללי. שם לא יזנק הניצוץ הכול כך נדיר הזה, שבו אדם מכוח עצמו בורא את עצמו ואת הצעד הבא שלבו מושך אליו, שם הנפש מתרחבת. שם מקורה של העצמאות האמיתית.

אבל עכשיו מה? עכשיו הם שותקים. והשניות עוברות, והקושי מתגבר. עולה הפיתוי, עולה הפחד. עולות כל הנחות המוצא החורקות שעליהן גדלנו במשך שנים: נו קדימה לעשות כבר משהו... צריך לומר משהו... צריך למלא את החלל במשהו... לא להשאיר ריק, כי מריק באות כל הצרות...

ואז, כשכבר כמעט אי אפשר עוד, פתאום ליאור מדבר. פתאום. וזה כל כך פתאום שזה אפילו קצת מבהיל. הוא בדרך כלל פסיבי ומחאתי, על ראשו אוזניות והוא שומע מוזיקה, שקוע בתוך עצמו, תמיד בצד ותמיד נכון לאיזו גסיסה אטית כזו של שיעמום וסתמיות. הוא הילד הסרבן, מפגין עד כמה קשה לו ככה, בחיים האלו שלו, בדרך כלל מסרב לשתף פעולה עם המקומות היפים בתוכו, מסרב לכל סוג של קשב פנימי, של קריאות עידוד מבחוץ. שנים קשות עברו עליו, חיים קשים. הרבה סמים והרבה בריחה, והרבה שכחה והרבה היגררות אחרי אחרים אל עבר התהום. היה כאן, היה שם, התגלגל בסוף לגמילה ואיכשהו הצליח, ואז נפל שוב והגיע אלינו, וגם כאן הכול תמיד לאט ובמאמץ כביר ובצעד אחד קדימה ושניים אחורנית.

ודווקא הוא, דווקא הוא מדבר עכשיו, והעיניים שלו חולמניות קצת, ויש בהן סקרנות של אמת, ומשהו בהן מעיד שהוא לרגע באמת כאן, במקום הזה ולא בשום מקום אחר. כך, פתאום, הוא פשוט נוכח.

והוא אומר באיזו תמימות של ילדים: "בואו נדבר על היקום. מאיפה זה התחיל?" ולרגע יש שתיקה. הילדים מביטים בו ואז זה בזה. זהו רגע אדיר, קריטי. הכול יכול לקרות עכשיו, הכול. מה הם יבחרו לעשות? וכאילו ניתן איזה אות סמוי שנהיר רק להם, וכולם מתחילים לדבר בבת אחת.

"יאללה, ואוו, איזה מעניין. מה זה יקום? יענתו הכוונה לעולם? מה כוכבים? זה אלוהים עשה הכול! שתוק שתוק, מה אלוהים?! למה אם היה אלוהים הוא לא היה עושה ככה! אתה ערבי, זה אלוהים אחר, אבל שמעתי היה איזה פיצוץ בחלל..." והנה אנחנו מתחילים לצאת למסע של גילוי. פתאום מתחילות לרוץ שאלות שלמות יותר, וכיוון מתחיל לעלות מתוך התוהו.

הילדים מקדימים זה את זה בצעדי ענק. אחד אומר: "אני מאמין שהיה פעם כוכב אחד ענק שהתפוצץ לו". שנייה לוחשת פתאום וכולם משתתקים: "המפץ הגדול... לא שמעתם על זה? זה כמו פצצת אטום, זה מה שעשה את הכוכבים". ומפל האמירות והשאלות מתחיל שוב להתגבר בקצב, שיחה של גאות ושפל, ערנית ומתנדנדת, ממש כמו ים באביב.

הם לא מחכים עכשיו לשיעור, וכבר ברור להם ששיעור לא יהיה כאן, ועדיין הם כולם בוחרים להישאר, אף אחד מהם לא מתרעם על חוסר התכליתיות שבמפגש הזה. הם מחכים לתשובות, למחקר, להבנה. יש כאן דיאלוג אמיתי עכשיו, ואין כאן באמת מורה ותלמידים אלא יותר חבורה של חוקרים, של ממציאים. זה יפה ואמיתי ומאוד, ברור לכולנו במעגל הזה, ואין עוד רעש או צורך להלהיב בכוח מוחות רדומים, אלא צריך פשוט לגייס את כל הכוחות וללמוד עכשיו ביחד.

מישהו מהילדים מבקש שאגיד להם את האמת לאמיתה על הבריאה והיקום ואשפוט ביניהם מי צודק בעסק הזה - אלוהים או המדע. הם רוצים עכשיו כיוונים ברורים, מעין גלישה קטנה חזרה אל פסיביות שקטה: "בוא תגיד לנו אתה מי צודק". אבל איך אפשר לדעת? פשוט אי אפשר. צריך לנסות להניח הנחות, לדבר על מה חושבים, על מה מרגישים, על מה השאלה כאן. אנחנו מתחילים להיכנס אל תוך ההבנות המשמעותיות, אלו שאינן מעמידות תפיסות שונות בסתירה, אלא מנסות להעמיד חלופה שלישית, שבה יש כוחות גלויים וסמויים. עולם חדש נפרש, מלא יותר, מורכב.

הזמן גולש ואינו שם לב למחוגי השעון. אין כאן הפסקות, ואין צורך לתרץ התפזרויות - כולם כאן במלואם. הילדים נדהמים לגלות שהכוכבים שהם רואים בשמים רחוק רחוק, מוארים על ידי שמשות רחוקות או שהם אפילו שמשות בעצמם, ושיש גלקסיות רחוקות עד כדי כך שלאור לוקח אלפי שנים להגיע מהן אלינו, ושאם מישהו היה מדליק שם פנס גדול ברגע זה ממש, היה לוקח לאור עשרות אלפי שנים להגיע לכאן, והם לא מאמינים שהיקום הוא אינסופי. זה באמת חומר קצת מטורף, אין מה לעשות עם כל הגודל העצום והבלתי נתפש הזה, אלא רק לדמיין ולשאול.

כולם שקועים עכשיו באיזה ניסיון מעניין להסביר איך בדיוק אפשר להבין "אינסוף" ואז כמובן מגיע תורו של אלוהים להיכנס לזירה. מי זה בכלל אלוהים, ואם הוא עשה וברא את כל הכוכבים, ואיפה הוא בכלל, ומה המדע מספר עליו, ולמה הוא לא מגיע ועושה משהו לתקן קצת את בית הספר הזה שצריך שיפוץ, או לטפל בזקנים של בת גלים, או לסדר לאחד הילדים את השיניים העקומות שלו, וכולם צוחקים עכשיו.

כל כך הרבה שאלות נפלאות. נפלאות משום שאין עליהן תשובה, וסוף סוף אנחנו יחד בדיוק באותו מקום - בני אדם בגילים שונים ששואלים את השאלות המעניינות ביותר של החיים - אלו שאין עליהן הסכמה או ידיעה, ושבני אדם מתחבטים בהן מאות ואלפי שנים. והילדים יודעים עכשיו שהם כאן מרצונם, ולא בגלל שום מורה או שיעור או חובה כלפי משהו מחוצה להם, והשעה זורמת ומתעופפת לה במהירות מסחררת והופכת לשעה ורבע ושעה וחצי ולא סופרים יותר. ולאט לאט אנחנו מתחילים להתעייף, וקצת חנוק פה ושם... ומתחיל להיות קצת קשה. הראש עמוס מאוד וצריך קצת שקט.

ממש לא פשוט עם כל הסחרחרת המדעית-פילוסופית הזו שאין בתוכה כיוונים ברורים, אלא רק ניווטים באפלה, והשיחה מסתיימת לאטה, ומעט לפני שאנחנו יוצאים ליאור שואל אם אין איזו עבודה לבית, מן שאלה מתמיהה שכזו.

הם כולם מסתכלים עליו, וברגע אחד חוזרים להיות התלמידים מן העבר, מבית הספר הקודם. הם צועקים בקול גדול: "מה השתגעת?! מה קרה לך?! מה עבודה?!" והוא מתגונן: "מה, זה מעניין דווקא. רגע רגע, אם אני עושה עבודה זה ייחשב לי בתור עזרה לציון בתעודה?" והוא יודע כבר שאין כאן באמת ציונים ואין כאן באמת תעודות, בניגוד לנהוג בבתי הספר הקודמים שלו, אבל משהו עמוק בתוכו רוצה מאוד לדעת שהעבודה הזאת תיחשב כמשמעותית, כרצינית, כשלו.

כמה נוגעות ללב הדרכים שבהן מביעים הילדים את רצונם לעתים, את הצורך הפנימי שלהם בהכרה ובשיקוף. החיים לימדו אותם שרק עבודה קרה ומשוכללת, שעליה מופיע באדום מספר שממדר ומקטלג אותם באחד מסרגלי המדידה, נחשבת באמת בעולם הזה. מה ליאור מבקש בסך הכול? לעשות משהו, ליצור משהו שמעניין אותו, שנוגע בו.

וכך, אנחנו מסכמים, שרק מי שרוצה יכתוב על מסע לחלל שהוא אולי יעשה בעוד מאות שנים, ועל מה שיגלה שם, למעלה. הילדים מהנהנים בראשם ויוצאים החוצה לעשן ולשבת בצל, ובדרך עוד נשמעים קולות מתרחקים של ויכוח על אדון אלוהים הזה ומה הוא חושב לעצמו בכלל.

יום אחד עבר מאז אותה פגישה, רק יום אחד, והנה ליאור מגיע לבית כשחיוך גדול על פניו, ומספר בגאווה שהכין את העבודה, או כפי שהוא קרה לזה: "עשיתי את העבודה עלי ועל הכוכבים", כך קראנו לה כולנו: "ליאור והכוכבים".

היה בעבודה הזו הכול: שמות של גלקסיות וכוכבים רחוקים, ספינות חלל דמיוניות שליאור המציא וגזע מוזר של יצורים בכוכב רחוק שניסו לתפוס אותו, והוא, כמובן, הצליח לברוח. היו שם קפיצות עצומות בזמן ושינויים דרמטיים במרחב, כוכב של ענקים וכוכב של ננסים. ממש מסעות גוליבר בחלל. על הכוכב האחרון כתב ליאור כך:

 

"...אז כשבאתי לכוכב הזה הייתי כבר ממש עייף מכל ההסתובבויות שלי בחלל ואמרתי לעצמי, ליאור אולי תנוח קצת מהכל. אז כשהגעתי לשם עם החללית לא ידעתי מה יש שם. בהתחלה קצת פחדתי בגלל כל הכוכבים האחרים, שהיו שם כל מני חיות כאלו חייזריות ועניינים כאלו לא נעימים כמו ההם שרבתי איתם בכוכב האדום לפני כמה דפים.

אבל הייתי עייף. הכוכב היה ירוק ירוק ולא היה בו אף אחד, ממש ריק, אז ככה קראתי לו הכוכב הירוק הריק. והיו לו בשמים אולי איזה שבע כוכבים בכל מני צבעים אדום וירוק וכוכב אחד בצבע כסף נוצץ נוצץ ועם מלא אור.

אז כשירדתי מהחללית הייתי בהלם. איזה יופי כאן אמרתי לעצמי וחייכתי, כאילו באה לי כל ההרגשה של השקט הכי טוב שיש בחיים, כאילו עישנתי איזה עשר שעות. אז הלכתי לגבעה ירוקה כזאת יענתו סבב כזה, ושכחתי בכלל את הכלב שלי והאוזניות של האמ.פי, אז חזרתי לחללית והבאתי אותם, הכלב שיהיה להגנה והמוזיקה בשביל שיהיה מה לשמוע, והלכתי לגבעה הזאת ומשם ראיתי ים גדול, אז הסתכלתי עליו ואמרתי: ליאור פה אתה תחיה כל החיים.

וישבתי שם והסתכלתי על הים הזה בכוכב אחר הכי רחוק מכדור הארץ המאעפן הזה וכל הכוכבים עשו שמה אור יפה כזה, ונשכבתי על הגב וזהו, זה היה המקום שלי, והרגשתי הכי טוב שיש. ככה חייתי שם. וזה באמת הכל קרה, זה מקום אמיתי, ואין איך להגיע אליו, כי רק אני יודע את הדרך. אז אם אני לא בא יותר אז שתדעו שאני שם. וסבבה לי הכי שיש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלינה

 

 

אוקטובר

 

ביום הראשון בו ראינו אותה היה עדיין באוויר שארית ריח של קיץ. החגים בדיוק עברו, וכולנו בירכנו על כך שסוף-סוף אפשר להתחיל להעמיק את הקשר עם הילדים החדשים של אותה שנה. באחד מימי החול האלה היא הגיעה אלינו, כאילו צנחה מכוכב אחר. הייתה סביבה מעין הילה של ניתוק, משהו שאין להסבירו במילים, אך הוא מעניק לך את התחושה הברורה שעומד לפניך אדם נוכח ונפקד בו-זמנית, גופו כאן, אך נפשו במקום אחר. קרן, שעתידה היתה להיות למחנכת שלה, ליוותה אותה לחדר, לשיחה ראשונה. וכבר אז, באותה הליכה קצרצרה אל החדר, אפשר היה להרגיש בשבירות הגדולה שבגופה, ברזון החיוור של ידיה העדינות ובדקות הכמעט שקופה של עורה.

היא הגיעה עם חברה צעירה ממנה, שיודעת קצת עברית. כבר בטלפון, כשהן התקשרו לברר אם היא יכולה ללמוד כאן אצלנו, גם בגיל תשע-עשרה, נשמעו חוששות, והחשש הפך לפחד של ממש ומבוכה גדולה כשישבו שתיהן מכווצות במקום שעתיד היה להפוך לבית הזמני שלה.

אלינה. זהו שמה. היא הגיעה לארץ ממולדובה שנתיים לפני כן ונפלטה ישר אל טירת הכרמל, שם, כפי שאמרה בעדינות ומבוכה, "לא טוב כל כך".

חיה לה בבית אחד עם אמא ואחות וגבר שנשוי לאמא, ורע לה כאן, וקשה, והיא לא מכירה את השפה. שנתיים ראשונות בארץ עברו עליה בעבודות מזדמנות ושיטוטים, ניסיון מגומגם ותמים להבין לאן הגיעה, מה זו הארץ המוזרה, הרותחת וחסרת המנוחה הזו, ואיך אנשים כאן מדברים ומתנהגים ועושים ופוגעים, וממה יש להיזהר.

כבר אז, ביום הראשון כשהגיעה אלינו, אפשר היה להבחין שלא רק פצע אחד פעור בגופה ובנפשה של הילדה הרזה הזו. העיניים העכבריות המתרוצצות שלה שהיו מושפלות רוב הזמן לרצפה, הפה הקפוץ הקטן והשער המדובלל, אמרו בקול גדול לכל מי שעצר לרגע כדי להקשיב, שבמלחמה המייסרת על כל יום נוסף של חיים, היא בהחלט שייכת לצד המפסיד.

ניכר היה היטב שלפני כל דבר אחר היא זקוקה לאהבה, לבית ולשקט, אחרי כל הימים הארוכים האלו של זרות ובדידות ופחדים. שעוד הרבה לפני שיפרח בה החופש, ואפילו עוד לפני שיפרחו החלומות והרגשות והרעיונות, יש כאן דימום נפשי שגודלו אינו ידוע ושמישהו חייב לעצור אותו בכל הכוח והמהירות, כמו שבר פנימי שהגישה אליו קשה ועדינה כל כך, אך תוצאותיו ההרסניות ניכרות בכל תנועה וניד הבוקעים מהילדה הזו שהחיים לא היטו עמה חסד.

ישבנו כך בחדר השיחות ודיברנו כמה דקות, ולבסוף החלטנו ביחד שננסה כאן, את המקום הזה, ושלאט לאט נראה מה הלאה ואיך מתקדמים. בסיום השיחה ניעור משהו תמים וכמעט ילדותי בעיניה. היא חייכה בפעם הראשונה, הסתירה בביישנות את פיה בעזרת כף ידה הקטנה, ודיברה בשקט ובמהירות בשפה מתנגנת ולא מוכרת עם חברתה. אז, רגע לפני שהלכה, סובבה את ראשה ואמרה: "אני חושבת אתם טובים", ונפנפה במבוכה בידה לשלום.

היא הגיעה אלינו שבוע לאחר מכן, עם תיק מוזר וקטן וחיוך מפוחד של התחלה חדשה, וכל דמותה הביעה חוסר ביטחון וביישנות עצומה שלא נסתרה מכל מי שפגש בה, ילדים ומחנכים. כבר בימים הראשונים נראה שדווקא הילדים מתעניינים מאוד במציאה החדשה. אלינה הייתה מוזרה בעיניהם מאוד. היה לה אוכל עם ריח משונה, שהיא הייתה מאחסנת בקופסאות פלסטיק לארוחות עשר, היא צחקה מדברים ששאר הילדים לא הבינו או שחשבו שהם לא מצחיקים כלל. בעיקר היא הייתה צוחקת מרגעים של שטויות ילדותיות באמצע רגעים רציניים. ניכר היה מאוד שהיא מתגעגעת עד עמקי הווייתה לחזור ולהיות ילדה, גם אם לזמן מועט.

והיה בה, באלינה, עוד תו מופלא. היא תבעה תשומת לב, יחס. בכל בוקר כשהייתה מגיעה, דאגה תמיד לעבור אצל כולם באותו חיוך מצחיק, אומרת "בוקר טוב!" לבבי במבטא מתנגן, ולפעמים: "תשאלו מה שלומי", ממש כאילו הזמינה אותך במישרין לבוא אל תוך עולמה. שאר הילדים צחקו מכך, אך מבלי לדעת כיצד ומדוע נשבו בקסמה והתעניינו, כל אחד בדרכו, מה באמת שלומה של הילדה המוזרה הזו ומדוע היא מסתירה את פיה הקטן בכף ידה כשהיא צוחקת. מה היא מסתירה שם, מאחורי החיוך, מאחורי הצחוק?

כך ממש, בלי מילים מיותרות ובלי הסברים, היא שולחת יד בלתי נראית ומבקשת שמישהו ירגיש בה ויהיה שם, לעוד דקה אחת ואחר כך שוב. ושוב. וכאילו אין לזה די ואין לזה סוף. ומי שחש בה באמת מפעם לפעם, במבטים המנותקים שלה, ברגעים בהם היא כמעט נעלמת אל תוך עצמה, חש בבירור שבור אדיר של בדידות פעור שם, קר ועמוק. וגם אם ניסית והצלחת לעקוף אותו בימים הראשונים, הוא נותר שם, מחכה לתורו, כאילו ידע שבמוקדם או במאוחר שתיאלץ לשאול עליו, לברר ולהבין מה באמת קרה, ומה באמת כואב.

ובין כל ימי הגילויים הראשונים האלו יצאנו לטיול אחד שהיה בו נחל רגוע וירוק ושמש חמה המשתקפת במים ומחבקת את כולם, גם אותה. שם, בבריכה הגדולה והשקטה בנחל, היה רוגע וצלול. אור וצללים שיחקו על המים השקופים ואלינה הייתה לרגעים בודדים מעט אחרת, שלמה, מתוקנת ובריאה. והיה לה לפתע מבט של ילדה וחיוך של גילוי אמיתי שאין לו שיעור, ועיניים גדולות ומבקשות.

היא קראה בשמות ברומנית לדברים שראתה והכירה. השפיריות מצאו חן בעיניה במיוחד, עם הצבעים המיוחדים שלהן והעדינות השברירית של כנפיהן, ואיך עפו בשקט ממקום למקום. "זה כמו דרגון, רק קטן", היא אמרה וצחקה מכל הלב כשאחת השפיריות נחתה על ראשו של אחד הילדים שקפץ למים בבהלה.

ואחרי שישבנו שם שעה ועוד קצת, עד שהנחל הפך לשותף מלא שם בינינו, היא הסתכלה פתאום למעלה, על הדולב האדום והגדול, ובחיוך קטן ועברית אטית ומתנגנת אמרה לפתע: "אני נשבע שאין במולדובה כאלו מקומות..." וברור היה שלא למים ולירוק ולאור היא מתכוונת, אלא למקום האנושי הזה, שבו היא אחת מכולם לרגעים ספורים, ובו יש אפשרות ואישור, והוא חדש ובלתי צפוי ולא נגוע בכאב.

היא נראתה שונה פתאום, קצת שוב ילדה. היא חבשה את הכובע הירוק הקטן שקיבלה מהמחנכת שלה, שעמה הלכה יד ביד בשביל העפר בדרך אל המבצר הישן; התיק הקטן והוורוד התנדנד על גבה על שתי כתפיות דקות, ואפילו האופן שבו כיסתה את פיה בידה כשצחקה היה לפתע נקי מפחדים ומהסתרות, כאילו לוטף בשמחה הפתאומית שהקיפה אותה. היו לה שם מעט מילים שביקשו להביע הרבה, כשאמרה שוב ושוב: "הייתי טיפשה טיפשה, שלא באתי פה לבית ספר לפני". בסוף הטיול אחרי שירדו כולם מההסעה, הלכו הילדים לאכול משהו ליד הבית, והיא הלכה יחד איתם למרות שלא היה לה כסף, ואחד הילדים התעקש והצליח לשכנע אותה שתבוא איתם והבטיח לה שהוא ישלם, והיא הייתה שוב לחלק. אולי פעוט, קטן, חסר חשיבות, אבל לחלק.

לרגע אחד, ליום אחד, היה נדמה שהכול אולי יהיה בסדר, שאולי הקירות באמת יכולים להישבר, והתיקון איננו חלום רחוק של בריחה ופחדנות, אלא הוא כאן ונוכח בינינו. היה נדמה שאולי יש ניסים, ושילדים יכולים לאהוב ולבנות מחדש במהירות את מה שהעולם הרס בהתמדה של שנים, ושאולי הייתה כאן טעות, אבחנה פזיזה, אינטואיציה שהפריזה בחומרת הפצע הנפשי. אולי הייתה זו אשליית התיקון או צבירת הכוח הזמנית, ואולי פשוט האמון הרב שנתנה בנו. כך או כך, כמה ימים אחרי אותו טיול התחיל לצאת הכול.

כמעט תמיד הגילויים הקשים ביותר מגיחים ובוקעים באותו אופן חונק ובלתי מתוכנן. רגע קטן וזעיר של קרבה יכול לפעור את החור הקטן בסכר הסודות החשופים, והסכר נפער ומתמוטט וכל זרם הכאב והעוולות יוצא החוצה ושוטף את הכול בדרכו. לחלופין, לעתים רגע הקריסה הוא ביטוי להתעצמות משקל הכאב עד למסה הקריטית שלאחריה לא ניתן עוד להחזיק את הרעל בבטן. כך או אחרת, לפעמים ילד מגיע אליך דווקא ברגע רגיל למדי, כזה שלא ייחסת לו חשיבות מיוחדת, רגע קטן ובלתי צפוי, ודווקא שם מוציא מתוך נפשו את המקומות הקשים ביותר.

מי יוכל למצוא כאן חוקיות והסברמדוע דווקא ברגע זה ולא ברגע אחר?. הילדים לעולם בלתי צפויים, מפתיעים ודינמיים. לפעמים אין כל קשר נראה בין סיבה ותוצאה, בין מעשה ותגובה. כל שאתה יכול לעשות הוא לחכות, ולהיות תמיד מוכן לפגישה מכל סוג שהוא, לגילוי המקרב והמחבר, לרגעי ההשראה והקסם, או לרגעים שבהם נחשפים פניה המצורעים של המציאות.

 

 

 

דצמבר

 

ישבנו כך, בחדר הקטן בסופו של היום. הילדים יצאו ממש כמה שניות קודם לכן והקולות הרמים המתרחקים עוד נשמעו. יש תמיד משהו מאוד רגוע ושקט ברגעים האלה, אחרי יום מלא וגדוש, בימים בהם מצליחים להירגע ביחד. אתה יושב לך לרגע בכיסא, משוחח מעט עם החברים, ולאט לאט, כמו תהליך טבעי של רגיעה לפני השינה מצטרפים באטיות כל שלל האירועים והשניות שהיו היום אל תוך השדה הזה שנח בתוכך. המנוחה הקטנה הזאת היא זו שבונה את הנתיבים העדינים, הסמויים, אלו שיוצרים את ההשתנות הגדולה בסופו של דבר. בה מתקשרות הפסגות יחד עם המישורים והתמונה מתגלית. כך, לאט לאט, זה פשוט קורה.

ישבנו שם יחד, והיא נכנסה אל החדר, כאילו רק כדי לומר שלום. היה על פניה מן חיוך של מבוכה, כאילו לא ידעה בדיוק אם זה בסדר ואפשרי להיות כך כאן, וידיה העדינות היו צמודות ומשולבות על גופה כאילו ביקשה להגן על עצמה מפני רוח מאיימת שעלולה להתפרץ פתאום. שאלנו אותה איך היה היום ומה שלומה, והיא ענתה שעכשיו הכול בסדר, ואז הוסיפה מהר שהיא הייתה חולה. "חולה הרבה זמן הייתי". כך אמרה. שתקנו לרגע והיא השפילה את ראשה ועיניה שוטטו על פני החדר ובכל פעם שמבטה חלף על הדלת אפשר היה לראות שהיא רוצה מאוד ללכת, אבל גם רוצה מאוד להישאר. פתאום משהו נכנע בה והיא התחילה לדבר.

כבר במשפט הראשון היא סיפרה שהיא הייתה חולה מאוד בראש ובלב והייתה בבית משוגעים, זאת המילה שהשתמשה בה, ואחרי מעט ניסיונות להבין מה ואיפה וכמה זמן היא הייתה שם, עלתה כאילו מעצמה בחלל האוויר השאלה: "למה? למה היית שם?", ומאותו רגע הכול עבר לאותו אזור שבו אי אפשר להסתיר עוד דבר.

אותן שיחות, שהן למעשה אינן שיחות של ממש אלא משהו אחר, הן אירוע נוראי למי שמקשיב, ולמי שמספר. לא ניתן לכנות את האירוע הזה "שיחה". זו יותר הקאה שוטפת ובלתי נשלטת, התקף עוויתי של עובדות ומעשים ומקומות ושמות הנשפכים מהפה. זהו מחול שדים של אוסף כאבים שהשומע מתבלבל ביניהם - מה היה לפני ומה אחרי, מה התחיל את הכול ומה היה שמו של הראשון וסיבתו של השני, ונוכחות שם תמיד גם כל אותן שניות של שתיקה בין משפט למשפט, המצטרפות לדקות של שקט לכאורה, עמוס ונורא יותר מכל המילים שאפשר לטוות ולהמציא. זוהי אינה שיחה, זוהי עדות במשפט על רצח הנפש.

כך ממש, באותם צהרי יום, אלינה נתנה בפנינו עדות. היא הייתה עדה למשהו מוזר ומעוות המתרחש על גופו ונפשו של אדם מהעולם הזה, ובמקרה לגמרי אותו אדם היה היא עצמה. במילים מדודות ובחיוך ביישני היא סיפרה את קורות אותו אדם זר ובודד: איך הגיעה לארץ הזאת ולא ידעה שום דבר שהוא, לא את השפה ולא איך להתנהג ולא כלום, ואיך לאט לאט הבדידות והזרות שבין הסמטאות והשיכונים והגינות ההרוסות בין הבתים הפכו אותה לשתקנית וקצת מוזרה.

היא ספרה כיצד עיניהם של האחרים בשכונה הבחינו בה פתאום, טרף קל כל כך. הרי מאחורי העיניים התוהות האלה והגוף הרזה כל כך והחולשה שבכל תנועה יש גם כמובן זוג מצומק של שדיים, ופות שאם מתאמצים אפשר בכוח לעשות בו שימוש, ורגליים שבעזרת דמיון קל אפשר לדמותן כמושכות, וגם אם לא, אפשר הרי תמיד ובפשטות כזאת, כמעט מתבקשת, לעצום את העיניים בשעת המעשה וכך לפתור את בעיית חוסר המשיכה, או להפך, לפקוח אותן חזק ולחזות כיצד הפנים מעל אותו פות סרבן מתעוותות בכאב, וליהנות דווקא מזה, מההכאבה הזאת שבכוח ובשליטה.

כך, מתוך המילים הפשוטות וממבט העיניים המושפלות ומהחיוך הביישני של אלינה שנותר חקוק בפניה גם כשסיפרה את הגרוע מכול, התברר מרגע לרגע עד כמה אין סוף למגוון העיוותים והסטיות וההכאבות שאפשר לחשוב עליהם, כאילו מעיין שופע של רעיונות להתעללות מצוי לו בבטן האדם ובוקע ממנה. שפע של רוע מוזר שקשה להבחין במקום נביעתו המדויק - האם הוא יוצא מהלב או האגן או שמא מהראש, ומה זה משנה בעצם, כי הלא הדברים שנעשו נעשו ודי, ורק זה, רק העובדה הפשוטה והברורה הזאת די בה כדי לגרום לעולם כולו ולאלוהים האדירים בראשו להיעצר ולשאול את עצמו - האם בשביל זה בראתי את אותו בוץ שנתתי בו חיים, כדי שיוכל להשתמש בכל מרצו ושכלו כדי לבתק באונס את בתוליה של ילדה שאין בכוחה אפילו לתת שמות לדברים הנעשים בה?

ומדוע נתתי בייצור זכרי זה כוח והבנה בין אסור ומותר? כדי שבשקרים ובאיומים ובנחרצות מעוררת גועל יעמול ימים שלמים להרקיב את נפשה של אותה ילדה עד שלא יוותר בה ניצוץ אחד פעוט של התנגדות, עד שהאונס והכאב ייראו לה כדבר נורמלי ופשוט וטבעי, עד שהדמעות שיצאו מעיניה יכו אותה בסוג כמעט מגוחך של תדהמה? ולמה אני בעצם בוכה עכשיו? מה, זה לא אמור להיות ככה? לא אמורים לקחת אותי בכוח אל השירותים ולקרוע מעלי את הבגדים שניתנו לי במחסן הבגדים בעיר, ואז בעזרת מעט רוק ונדיבות התוקף ללחך את איבר המין הסרבן הזה שלי, בכאב בלתי יתואר להרגיש משהו חודר בי ולשמוע בעברית, אותה שפה קדושה ועתיקה של פקידי משרד הקליטה והעובדים הסוציאליים, מילים חדשות אותן עתה אני מצרפת למילון האינטימי של חיי - "אני פותח אותך יא זונה"?

כן, האם משהו מוזר מתחולל כאן או אולי כזו היא דרכו של עולם? ואז, יום אחרי יום הפחד, ויום אחרי יום הכאב, והפצע הגופני שהתרפא בין הרגליים רק מגביר את המוגלה הבוערת בפצע הנפשי, ואז להתחיל למצוץ לכל מיני, וכל האיברים השונים והריחות השונים והמקלטים המגוונים באותם שיכוני בטון אפורים, כי הלא צריך למצוץ, כי אומרים לי שכך ייעשה למי שלא תמצוץ, ויספרו שהיא כזאת, כזאת... אני לא כזאת! אז אמצוץ ואירק ושוב אמצוץ עד שכל השבועות יתערבבו להם לסחי אחד שבו התאריכים הזוהרים בלוח השנה יהיו אשכיו של זה וזקפתו של האחר וטעמו של השלישי, עד שכל הראש יתרוקן ויתבקע, עד שימצאו אותי יום אחד זרוקה במיטה ולא אוכל לזוז, ואז, כבמטה קסם תימצא לי עבודה בחנות קטנה ופשוטה, ואחשוב לרגע, רק לרגע שהנה, מצאתי אולי דרך החוצה והנה, אולי אולי אולי אורו של הטוב בקצה המנהרה, ורק עוד כמה ימים, ורק עוד כמה שעות להחזיק מעמד, אבל מה זה כאן? כנראה שבעל החנות שמע משהו, וידע אולי שקל מאוד להרוס בי את מה שנותר, ובא ואמר וביקש בחיוך אבהי ומבין, שאולי אתן לו פשוט את מעט ליטרת הבשר שעוד נותרה בי בלתי נגועה.

די, ולא יותר ולא יכולה עוד. די. הכול נובל ברגע ומת עד לעפר ועד לאפר, והנה בלי לדעת איך ומדוע אני מוצאת את עצמי בבית החולים ההוא, מיטה אחת ממיטות רבות, ולבי, וראשי, ובטני, שייכים עכשיו לכוח אחר שאיני יודעת מהו, ואני כנראה משוגעת.

הגדרה נפלאה סוף-סוף, משחררת ופשוטה, וימים עוברים עלי שם בשתיקות, רק ידיים מחבקות ברכיים רזות וחיוורות ועיניים נעצמות נפתחות במחול מתמשך של שינה וקימה. וכולם שם סביבי, ואני אינני, אינני לגמרי.

שעות עוברות, שעה ועוד שעה, וימים עוברים, יום אחרי יום, ושבועות וחודש שלם ועוד קצת עד שנגמר - התקציב, הפנאי, הסבלנות המקום, מי יודע? ואני משוחררת לגמרי ומוגדרת בריאה, והנה הביתה, אל המיטה והכלום.

והימים עוברים וחולפים ואינסוף שתיקות עם אמא, ופתאום הרצון החלוש לשנות משהו ממה שנותר מחיי, וכוח מפתיע רגעי שמגיע, ובגיוס אחרון של כל ההבהוב החלוש של ראשי ולבי ונפשי לעשות את הבלתי ייאמן ולבקש לעצמי בית ספר, רק להיות שוב ילדה, תנו לי להיות שוב ילדה כמו כולן, לפני שנחבלתי ונקרעתי ודיממתי. רוצה שוב, להיות ילדה.

הנה הגעתי אליכם, לבית הספר. ועכשיו כיף לי ואני בריאה, ככה אמא אומרת. נכון, קצת כואב הראש מדי פעם, הלא זה ברור, ולזה כמובן הומצא האקמול, כדי לסתום פרצות נפשיות נוראיות ולטשטש את הגבולות בין השיגעון ובין השפיות ואני חושבת שעכשיו אני בריאה. כן, לעולם לא אהיה מוכנה יותר לעשות אהבה עם אף אחד, אני כבר יודעת, ולעולם לא יהיו לי ילדים כי אני רעה ואני צריכה למות, חייבת במיתה כי הרי אני זונה ומוצצת. מוצצת במקלטים, שזה סוג מיוחד של מוצצת.

ובטח אהיה רופאה, ככה אני רוצה, ללמוד עכשיו חזק ולרפא, את מה? את מי? אני לא יודעת לגמרי, כי לרוב מיטשטשות העובדות מול פני, והמספרים בספר נבלעים מסתחררים בראשי ואז נעלמים, לא יודעת מדוע, ואולי אפילו יש ימים שלמים שבהם אני רוצה להיקבר חיה, אבל נו, זה לא נורמלי? אולי כן, אולי כן, והנה אני כאן... לומדת ומתקדמת ומחייכת ומספרת לכם את העדות הזאת בפנים חיוורות, שקטות וציפוריות. והחיוורון שבפני נמצא גם בתוכי, כי אי שם אני יודעת, שזה לא קרה למישהו אחר, אלא לי, והמעשים האלו, האינקוויזיטוריים האלו, ניסויי מחנה ההשמדה הפרטיים שלי, לא נעשו למישהו אחר אלא לי, ובי.

אבל אני גם אשמה... לא? אני אשמה זה הרי ברור כי אני הייתי שם, חלק מאותו אונס, הרי השתתפתי בזה, והרגשתי בבשרי את הכול, אז הנה לכם - הוכחה טובה מזו לאשמה אין ולא תהיה, אני אשמה בדין וזונה בפועל ומוצצת ורעה, ולסיום גם משוגעת, כך ממש עברתי מסלול פלאי של התפתחות כאן במדינה הנאה הזאת שלכם, מדינת היהודים הזאת.

דווקא שמעתי עליכם דברים די טובים אי שם ברומניה, ואפילו האמנתי בזה באמת עד שאנסתם אותי ופצעתם אותי כך שלעולם לא אשוב להיות שלמה ומתוקנת, כך שלעולם ימשיכו לבעור בי המילים "אני פותח אותך יא זונה", ומשקלן יהיה לאין ערוך רב יותר ממשקלן של כל המילים היפות שאי פעם יאמרו באוזני, ונו... כנראה שאין בררה.

רגע... אתם מביטים בי במבט מוזר, כאילו עיניכם אומרות שאין זה המסלול הקבוע והנאות לקליטה בארץ הזאת... עשיתי משהו לא במקום? פספסתי אחת מתחנות השמד הנפשי והגופני? כי הנה אני חוזרת היום לשם, אל הבית, ואראה אותם שוב, את תוקפי וצוררי, מחכים מתחת לבניין האפור, והם יביטו בי ויחייכו ואוכל לגשת אליהם ולבקש את התחנה החסרה, ככה שאמות לגמרי בסופו של יום והכול ייבלע באדמה הזאת ובשמש הזאת, ולא אשמע יותר דבר ואיאסף יום אחד, לא יודעת מאיפה ומהיכן ובאילו ידיים, ואלקח אל בית העלמין, ותחת כל ערמות העפר תיקבר בושתה של אמי ושל הגבר שגר איתה עכשיו, שיפטיר כנראה "הלכה הזונה", ובלי מצבה שכאן תעיד על מה שנעשה, אוכל לנוח בשקט מחוץ לגדר, כי יהדותי עדיין בסימן שאלה, ובשקט וברחמים ברוב חסדו של האל, יירד לו לילה מכוכב על טירת הכרמל.

 

אחרי שהיא יצאה מהחדר והתרחקה לאיטה במסדרון הרחב והריק, נותרנו ישובים לכמה שניות, או אולי היו אלו כמה רגעים. כך או כך, היו אלו שניות בודדות או רגעים בודדים, ולא משום מיעוטם הכמותי אלא משום המחסור הכבד והחונק שהיה שם. העיניים שהיו עד עכשיו מרוכזות באלינה, מהופנטות לפנים האלה שדיברו וגילו לנו הכול, נותרו פתאום כאילו חסרות ויתומות. כך, אולי בשל פערי הרגעים והפרשי הלחצים, כאילו רגע אחד היה עמוס במשקל סגולי עצום והרגע שאחריו ריק מכול, נוצר הצורך הכמעט פיסיקלי להשוות בין הלחצים, וכך לא נותרה בררה ומכוחו של אותו חוק טבע קדום התחלנו בוכים, והדמעות שנבהלו מן הסתם בהתחלה מעצם יציאתן הפתאומית אל אוויר העולם שטפו את הכול, והידיים התמלאו במלח ודביקות, ובין האצבעות היו שאריות של כאבים ושתיקות רבות שהופרו בקול זעקה פתאומי אחד. היו אלו ממש רגעים של אחרי צפירת יום זיכרון, אלא שהמלחמה לא הסתיימה שנים לפני כן, אלא רק דקות ספורות קודם.

הבית היה כבר ריק לגמרי באותה שעה, שאוב מילדים ועייף מכל שעות ההתמודדות, ובין בכי לבכי, בין ההתפרצות הראשונית לזרימה הטבעית של הדמעות הצטרף ליווי כמו מקהלתי של מילים והברות: "וואי וואי", "אוי ואבוי" , "נו... נווו...", כמו גשרים קטנים של שאריות מילים מעל נהר רחב מדי.

מתי התחלנו לדבר, לדבר באמת? כנראה שדקות ארוכות עברו עד שהסתיים המצב הבראשיתי הזה, שבו יש בעיקר תדהמה ועדיין קשה להרגיש כאב. כמו בתאונת דרכים, לכאב הראשון יש טעם מוזר של הפתעה ופליאה, וכוח גדול של חוסר יכולת להבין, וחגיגה גדולה על עצם ההישארות בחיים, וכך גם כאן, הכאב האמיתי של העצמות השבורות והלב המחוץ בא רק זמן רב אחרי הפגיעה הראשונית.

רק כשירדנו למטה ונפרדנו בדרך אל השירותים, גברים לכאן, נשים לשם, סלקציה עדינה של מציאות, התחיל לבוא השקט הגדול שמסתתר מאחורי כל כך הרבה מילים. דיברנו המון בנסיעה חזרה הביתה. דיברנו עליה, ועל החיים, ועל המקום הזה שהופך אותך למי שאתה ולמה שאתה, ועליה, עליה, עליה, בכל הווריאציות האפשריות של קורבנותה, הנה היא קורבן שם, והנה היא קורבן פה, והנה והנה, ושוב עלינו ועל היחד, ועל כך שזו הדרך היחידה לעבור את הקושי ולהמשיך לינוק מהחיים. דיברנו הרבה. אך באותו יום למילים לא היה את הכוח להחזיק, ורק הלב נשאר מפרפר, שולח בקשה בלתי נראית לעירוי, לא להישאר לבד.

 

 

 

ינואר

 

הניסיון לגעת בפצעים הפעורים מוליד לא פעם זעם יוקד. כעס על העולם ועל האופן שבו קורים הדברים, רצון למהפכה טוטאלית - להפיכת הפירמידה. לאסוף ולשחרר את כל הילדים האלה ששם, למטה, נדחקים בקושי בניסיון לשאוף מעט אוויר, בניסיון לשרוד עוד רגע ועוד יום, נדרסים תחת שלטונם של כוחות בלתי נראים, ציניים. כל הילדים האלה שנפגעים וממשיכים להיפגע עד שהדבר הופך רגיל וטבעי וברור שזה דינם מימים ימימה.

אסור ללמד את הילדים שמגיעים אלינו השתלבות והשלמה, אסור לחנך אותם להסתדרות שקטה עם האונס. זהו פשע חינוכי ואנושי גדול. מה ללמד אותם? בהנחה שמה שבאמת ראוי ללמידה כמעט ואי אפשר ללמד באופן מתוכנן... אבל עדיין, בתקווה שהזרעים שייטמנו ינבטו ביום מן הימים, צריך ללמד אותם אמת וכיוון, אהבה ומגע, מאבק בעוול ומרד. להעניק להם את הכוח לפרוק את עול הרודים בהם, את הכוח לברוא את עצמם מחדש, להקים, לראות את המציאות סביבם בעיניים אחרות - לא כפליט, לא כאביון, לא כמנושל.

היא מגיעה בבקרים, ומשהו אחר מקיף אותה. היא כבר לא אותה אלינה אך גם לא משהו אחר. נפתח פה מסע משותף. מבחירה, מרצון, מתוך אמון. בימים הראשונים היא מסרבת בתוקף ללכת למרכז לנפגעות אונס, מסרבת לראות עובדת סוציאלית או פסיכולוג. על המשטרה אין בכלל מה לדבר. אנחנו מבררים ומתקשרים לכל מי שרק אפשר ויכול לעזור. המתנדבת במרכז לנפגעות אונס אומרת בטלפון: "רגע שאני אבין, אתם המורים שלה? ואתם מוכנים לדבר איתה על כל זה? לא ידעתי שיש כזה בית ספר שבאמת מדבר עם הילדים... טוב תראו, אצלנו זה רק כמה פגישות, ואנחנו לא מכריחים אף אחת לבוא, אין מה לעשות, זאת החלטה שלה. אם היא תרצה, יש אחר כך קבוצת בנות. תעשו מה שאתם מבינים, כשהיא תרצה לבוא לכאן, נשמח".

שוב ושוב אנחנו משוחחים, מסבירים לה שחשוב מאוד לעשות עם זה משהו, להוציא את זה החוצה. היא מתבוננת, קופצת את פיה ואומרת: "לא. רק אתכם". וכך, לאט לאט, מתברר שאת הדיאלוג הקשה הזה נהיה חייבים להתחיל פה, ושפשוט ננסה לעשות כמיטב יכולתנו, וליצור איתה ביחד מסלול שאולי יוביל לצמיחה של כוחות מספיקים כדי שתסכים עם הזמן ללכת למרכז.

בן-רגע משתנה הכול. סדר עדיפויות חדש נקבע, מאמץ חדש תופס את מקומן של התייחסויות העבר. הבית מנווט את זרימתו הפנימית לכיוון אחר ויוצר לאלינה מקום שבו היא יכולה לנוח, לדבר, ולחשוב את עצמה מחדש. כוחו העצום של הבית והצוות שבו גלום ביכולתו להזרים בכל רגע נתון, בגמישות ופשטות, כוחות ותשומת לב מסוגים שונים, להכיל כמעט כל מצב, כל תהליך.

כאן אין מערכת מסורבלת שדרוש לה זמן כדי להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות החדשה, אלא יש כאן אנרגיה המסוגלת לשנות בן-רגע את כיוון זרימתה, לא רק להגיב על המציאות אלא אף ליצור אותה, לייצר סביבות התייחסות חדשות ורוח חיים בתוכן, להכיל את מלוא כוח התזזית הכאוטי של החיים, ללא גבולות קשיחים ומחיצות מבטון וזכוכית.

כך, עבור אלינה נוצרה מערכת פנימית חדשה של ציפיות. הכול זורם עתה לטובת שיחה היוצרת כוחות חיים חדשים. עכשיו אין חומר שחשוב ללמד, ואין תוכנית לימודים כלשהי, אלא רק תהליך למידה פנימי, דיאלוג שלם הנובע מתוך הצורך העמוק ביותר של אלינה על כל גווניו. זוהי תוכנית הלמידה האמיתית.

כל מה שאפשר וראוי היה ללמד את אלינה שלנו באותם ימים היה כיצד להשיב לעצמה את חייה, את מקומה, את אנושיותה. כך הפכו במהרה הימים שלה בבית לימים של שיחות ומפגשים. בהתחלה, שיחות שמבררות בעדינות עד כמה הפגיעה חמורה ועד כמה כוח יש בה, אם בכלל, כדי לשאת את התהליך הקשה הזה שבו נחשפים מקומות הרוסים ומשהו חדש אמור להיבנות במקומם. ואחר כך - שיחות על מקומה של האישה בעולם, על חוסר הצדק, ועל הגזל שגזלו ממנה.

דיברנו המון על העולם כעל עולם של גברים, נשלט בידי כוחות ברורים שמגדירים מותר ואסור לפי השקפה חד-צדדית של ניצול והפרדה. את אישה - את אי שם למטה, נידונה לחיות תמיד כשנקודת ההתייחסות הברורה בחייך מוצבת ונבנית בידי גברים. ועליך להתרומם ולשנות ולראות מקום אחר בתוכך אם ברצונך לחיות אחרת. והיא - מבינה כמעט מיד, אך מעכלת לאט ובקושי עצום. מבינה פתאום את הקשר בין ההוא שגר עם אמא בבית ועושה בה כבשלו ובין הצעירים שהשתמשו בה, בגופה, בכל הזדמנות.

השיחות קשות, והימים עוברים. צריך כאן כוח משותף עצום לעמוד בכל זה. היא עדיין אומרת: "אני אשמה, אני עשיתי אני רעה", אבל משהו אחר מתחיל כבר להנץ, איזה ניצוץ קטן בעיניים. ידיה הקטנות מעט מעט נקפצות לאגרופים, אך פיה עדיין מסרב לומר את המילים שיעניקו לה את קצה החבל החוצה. לעתים היא מקשיבה, עד שאיננה מסוגלת עוד, אך מפעם לפעם זמן הקשב והקליטה מתארך, עדות לכך שהיא מתרגלת יותר ויותר למחשבות שעוררו בה תחילה פחד גדול. היא שומעת שוב ושוב את אותם הדברים - על כך שנוצלה ונבזזה, על כך שנזנחה ולא טופלה, שאין היא אשמה בדבר, שהיא קורבן של התעללות מכוונת ושעכשיו יש ליטול את הכוח חזרה, וצריך לצאת, צריך לספר, צריך לעמוד מולם, מול אלו שעשו את זה וגם מול כל השאר, מול כל אותו עולם שלא ירפה עד שתתייצב מולו ותתנגד, כי כזה הוא העולם. תמיד רק ימשיך בשלו עד שמישהו יעצור וישנה את מסלולו.

היא מקשיבה ולעתים נדרכת, והמבט בעיניה משתנה והולך. באחת השיחות באמצע הדברים היא קפצה פתאום מהכורסה וקראה בקול רם, כמעט בצעקה: "נכון נכון הם רעים הם... הם... הם... בני זונות!".  פניה האדימו פתאום והיא צנחה חזרה למקומה, וידיה כיסו את עיניה והיא לחשה: "לא לא לא, איך אני מדברת, אני ילדה רעה", אבל עיניה הציצו מבין חרכי האצבעות, והיה בהן מבט חדש של משהו שנפרץ והולך. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העזה להרים מעט את קולה בנוכחות מישהו מאיתנו.

חייבים להעריך אותה, את המאמץ האדיר הזה, הבלתי נלאה שלה לעסוק בזה שוב ושוב, למרות ההתקדמות האטית, למרות הכאב. כך, אתה מבין פתאום במלוא אמיתותם את דבריו של משורר אחד שאמר "אינני מעריך מעשי ניסים כמו הפיכת התקרה לעננים או מים לאש כפי שאני מעריך מעשה אחד ויחיד של שינוי רגש פנימי בנפשו של אדם", כי אכן, זהו הדבר הקשה מכל, ומולו עומד רק כוח אחד, רק עוצמה אחת - האמונה. זו היא האמונה הבלתי ברורה, התמימה לעתים, בכוחו המתקן, הכמעט פלאי, של המגע האנושי. הדיאלוג. הזיקה בין נפשות בעולם המקולקל הזה שיכולה לברוא רגעים נקיים, בהירים, גם בלב החושך.

אבל ההתחזקות של הנפש האנושית מתעתעת ואטית. לפעמים אטית מדי. שבועות עוברים, וההתקדמות קטנה מאוד, לעתים נראה שלא מתקדמים כלל. שוב היא חוזרת ואומרת: "אני רעה. הכול אני עשיתי. אני ילדה רעה. הכול מגיע לי", ושוב ההתמודדות, והנהוני הפנים והאור בעיניים שכבה ונדלק חליפות, תלוי ביום ותלוי בשעה. ברור שאין מה לדבר על לימודים או על קלסרים ועטים. הילדה הזו לומדת ומתמודדת עם הדבר החשוב מכל - היא עצמה ושלמותה הנפשית.

ושוב קשה. קשה מאוד לעבור מיום אחד למשנהו ולראות כיצד ההתמודדות עם גודל הרוע מכריעה אותה, כובלת אותה. במאמץ עליון היא מגייסת שוב ושוב את כל כוחותיה הנפשיים בניסיון למצוא את הדרך והכיוון. אתה חוזה בילדה רזה וחיוורת אחת שמשקיעה את כל כולה במאמץ להבין מה קרה לה וכיצד היא יכולה להיות שלמה שוב.

חוויה של כאב מתמשך, ורגעים בודדים של תקווה.

 

 

 

 

פברואר

 

הילדים סביבה מרגישים, ומתבוננים מהצד, לעתים מרימים גבה ומושכים כתף, לעתים מביטים בדאגה, באחריות. שיר ניגשת אלינו יום אחד ושואלת בדאגה: "נכון קרה לה משהו רע? רואים את זה..." והבנה אמיתית נשקפת מעיניה.

יהיה קשה להמשיך כך לאורך זמן. השיחות קשות לנו יותר ויותר, ונחשפים בהן בורות עמוקים, שתחתיתם לא נראית. אלינה שקטה יותר עכשיו ומעט יותר חולמנית, כאילו בחרה להתנתק מעט. בכל יום היא נמוגה עוד ועוד, כאילו הופכת שקופה וזה מדאיג מאוד, ממש מפחיד.

באחת השיחות היא אומרת פתאום בלחש: "למות. למות. חבל שאני לא מתה, אני רוצה למות, למה נולדתי?", ואז עלה על פניה חיוך של מנוחה ושלוה, כאילו הגיעה לאיזו תשובה שהניחה את דעתה וקשרה את כל הקצוות. ימים רבים לאחר אותה שיחה היא לא רצתה להיכנס שוב אל החדר ולדבר, ורק בכוחות גדולים הצלחנו לשכנע אותה לחזור ולשוחח, וגם כשכבר הסכימה היה משהו סרבני ועייף בכל תנועה שעשתה ובכל מילה שאמרה.

כך, השעון הבלתי נראה מתקתק לו, מבשר על נפילה ללא תקנה, והדאגה עולה. פתאום היא לא מגיעה יומיים או שלושה, אומרת שהיא חולה ועייפה מאוד ואז מגיעה שוב עם תיק בית הספר על גבה וכלי פלסטיק קטן מלא באוכל שאמא הכינה לה, ומשהו בעיניה כבוי ואבוד.

 

כשהכול כבר התחיל להראות חסר טעם ומייאש, כשכבר נדמה היה שאין שום אפשרות קרובה או רחוקה לעזור לה לצאת מכל הקושי הזה, הגיעה שיר.

היא הייתה רצינית לגמרי ומאוד בוגרת כשאמרה לנו בוקר אחד: "אני חושבת שאני יודעת מה קרה לה, זאת אומרת... היא סיפרה לי קצת. אתם יודעים שאני עברתי משהו דומה... נכון? אז חשבתי, אולי, שאדבר איתה. מה נראה לכם?" והכול כאילו עצר במקומו, והמשפט הזה, האנושי כל כך נותר תלוי באוויר, ברור וחזק, מעיד על כך שיש קריאות מצוקה שנענות ממקורות בלתי צפויים.

כך, פתאום, נגלית נפש של ילד בכל יופיה, ובכל כוחה. שיר, שדואגת תמיד לעצמה, מכונסת ושתלטנית, שעוסקת תמיד בלמצוא את ההבדלים הגדולים בינה ובין "כל הילדים האלו שהבאתם לפה", שיר שעיקמה את אפה בכל פעם שאלינה רק עברה לידה, שמעולם לא הפנתה אליה יותר ממבט עקמומי, שיר שתמיד תמיד בכל הזדמנות מדגישה שאכפת לה רק מאדם אחד בעולם - היא עצמה, מתגלית לנגד עיננו באור אחר ושונה. פתאום שותפה.

בלי מניע ברור, בלי הצהרות גדולות, בשקט ובצד, בלי להאדיר את מעשיה ואת רצונה, היא מוכנה לשוחח, לגעת, לשתף נפש אחרת רחוקה ממנה שנות אור ועם זאת אחות לאותו פצע פנימי. הגילוי האנושי הזה היה הוכחה פשוטה, שמתחת למעטה ציניות, מתחת להתנגדות ולקושי, קיימת היכולת לבחור. שיש לילדים שפה סודית ואינטימית של סימנים, ושבכוחו של כל ילד לעבור מרחקים גדולים בן רגע כמעט.

היה בה משהו יפה וחדש כשאמרה לנו את הדברים, כאילו משהו הוסר ממנה. והיה בה גם משהו אחר. ההפתעה. היא הופתעה מעצמה, ממי שהיא הייתה באותו הרגע, ממי שבחרה להיות, ואפשר היה פשוט לראות איך ההפתעה הזאת מחלחלת לתוכה ומעוררת בה שאלות, וכוחות רדומים, יפים מאוד.

הסברנו לה שבטח זה לא יהיה קל ולא פשוט, שיש כאן הרבה מחסומים לעבור. היא חייכה ואמרה: "מחסומים אני מכירה הכי טוב בעולם. כל החיים שלי הם מחסומים מאז אותו רגע", והיה בה משהו נחוש כל כך וחזק, שפשוט גרם לנו להניח את הספקות בצד ולהאמין לה לגמרי. חיבקנו אותה חזק והיא הייתה נבוכה אבל גם מאוד שמחה, וזאת הייתה שמחה סוחפת - שמחת הגילוי הפנימי.

והנה, היא כבר לוקחת אותה אל החדר. אלינה מתנגדת בהתחלה, קצת נבוכה ומבוישת, קצת לא יודעת מה עתיד כאן לקרות ואיך פתאום הילדה הזאת שתמיד התבוננה בה בריחוק מהול בבוז, מגלה בה פתאום כזה מן עניין.

ראינו אותן, את שתיהן, אחת אוחזת בידה של השנייה, מתרחקות בדרכן אל החדר. שיר החזיקה את המפתח לדלת בידה השנייה ונראתה חשובה מאוד ואחראית מאוד, והיו שם באוויר תחושה וידיעה שזורות זו בזו, שבבית הזה, שבו הדיאלוג מכונן את סדר היום, שבו מערכות היחסים הנרקמות בין שונים הם הבסיס לכל יצירה, שבו ילדים שונים מעולמות שונים מוצאים שפה חדשה של יחד, יש אפשרות אמיתית לבריאה של עולם אחר וחדש, טוב יותר, עולם שבו אלו שנדחקו עד עפר לא מוכנים עוד להיות מושפלים, שבכוחות משותפים ייווצר כאן משהו חדש , ואולי ייצא הלאה מכאן אל מקומות רבים אחרים המחפשים דרך במציאות הקרה הזו.

וכך הן יצאו מהחדר אחרי שעה. והתחבקו, והלכו כל אחת למקומה. שיר סיפרה לנו מעט מאוד מאותה שיחה וממה שעלה בין שתיהן. מה שהיא כן בחרה לומר לימד הרבה. "אמרתי לה שאנחנו הבנות צריכות לדאוג אחת לשנייה. עכשיו היא חברה שלי ואני אדאג לה. אני רוצה שנלך ביחד למרכז לנפגעות אונס. אני אלך איתה.".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטיול

 

ההרגשה לפני יציאה לטיולים מלווה תמיד בציפייה דרוכה ובמחנק קל. שניהם, גם המחנק וגם הדריכות הפנימית גורמים לצבעים להיראות עזים יותר, למזג האוויר להיות חשוב יותר ולילדים להיות ברורים פחות, כאילו קצת פגשת אותם לראשונה עכשיו, בבוקר היציאה לטיול. אתה נטמע בין קולותיהם וקולות הבוקר, בין התיאומים האחרונים וצלילי ההיערכות ליציאה, ומשהו רוחש אצלך בגוף, אותה התרגשות ידועה, אך תמיד מפתיעה, מהולה במעט פחד, כאילו האיזון העדין שקיים ביקום הקטן של הבית מופר לפתע.

היום הוא יום אחר, יום היציאה לטיול. הכול הופך להיות בלתי צפוי, לא נודע ומדגדג בקצוות. היציאה לטיול מתחילה כאן, עכשיו, בין מועדון הילדים והחדרים, במוזיקה של הבוקר ובכוס הקפה האחרונה לפני היציאה. אתה שותה בשקט ונושם, מתבונן בילדים שמגיעים ופתאום הבטן שלך מורגשת מאוד, תובעת את מקומה, אומרת לך בזעף: "כן. עוד טיול. האם אתה מוכן? מוכן באמת לכל מה שיקרה? הנה הגיע תורי. אני המפקדת במרחב הבלתי צפוי. שכח את הראש. הוא לא יעזור לך עכשיו. הקשב רק לי". ואתה חש בה באוויר, בתחושה הזו של אי בהירות ביחס לעתיד יחד עם איזו ציפייה עמוקה לדברים רבים שעשויים להתרחש, עליהם יהיה אפשר אחר כך לבנות ולגדול.

הילדים ממשיכים להגיע ואתה רואה על פניהם ובתנועותיהם את ההתרגשות הגדולה, הטלטול, השאלה. ואז, בדרך כלל, מגיע לו בשקט גם המחנק, אומר לך בהיסוס: "בוקר טוב. אתה האחראי כאן? הבנתי. אתה. אחראי. כאן. זה כל מה שרציתי לדעת. ברורות לך כמובן ההשלכות וההבנות והסיכונים והמורכבויות? רק רציתי לוודא. פשוט, אתה האחראי..." ואתה מרגיש בו בבואו, אותו מחנק זמני, כאילו בלעת ביצה קשה בשלמותה והיא נתקעה לך בדרך, בדיוק באותו מקום בדרך לבטן, אולי כמה סנטימטרים למעלה.

"מה, אני נחנק?" אתה שואל את עצמך ומחייך. "שנים אני כבר עושה את זה. יהיה בסדר. נסתדר. מה כבר יכול לקרות?" ובאותו רגע אתה נזכר בכל הדברים שאכן קרו לך ולעולם לא הנחת וחשבת שיקרו, דברים מוזרים שהשכל הישר לא תופס. איך יכול ילד לזרוק כדור רובה שמצא אל תוך מדורה? מה ההיגיון הנסתר כאן, אלוהים אדירים? ומה על זה שהחליט להציץ לתהום ההיא, ואם לא היית תופס בחולצתו הוא היה נשאר שם למטה - מה הוא חשב לעצמו, שהוא ציפור? ועל ההוא שנכנס לשדה מוקשים בלילה כי כעס והרגיש רע ורצה לברוח פתאום, ובלי לדעת איך ומדוע מצא את עצמו מדלג בין מוקשים כשחמש ניידות משטרה בעקבותיו. כן. דברים מוזרים מתרחשים. דברים בלתי צפויים. אומר לך שוב המחנק: "ואתה, עדיין יוצא לטיולים. יפה. בחירה משונה אבל נו, כל עוד אתה אחראי, ואתה האחראי, כן? אז אנחנו בסדר". ופתאום הקפה לא טעים ורעד קטן בידיים. אתה מתבונן סביב. האם גם חבריך לצוות מרגישים כך? כן. אין ספק. גם הם חרדים ומבולבלים, מלאי ציפייה ורצון, מכינים את עצמם להתמודדות וגילוי ופלאות מעורבבות עם אסונות אפשריים, תהומות ופסגות, הכול מעורבב. לפחות, אנחנו כאן יחד. אילו היית צריך לשאת זאת לבדך היית בוודאי מקבל חום גבוה בתוך יום.

המחנק מסתלק לו לאטו. זה טבעם הנסתר של משפחת הספקות והמעקשים, הם באים והולכים על פי היגיון פנימי המובן רק להם. אתה מנחם את עצמך ומנסה לשתות את מעט הקפה שנותר בכוס.  "יהיה בסדר באמת. יהיה מעולה!" אתה מפזם לעצמך, "דווקא טוב קצת להיבהל לפני טיולים. זה טבעי! רק תחשוב לרגע על כל מה שיכול להשתבש כשאתה יוצא עם חמישה-עשר או עשרים ילדים לכמה ימים, ילדים שחלק מהמומחיות הייחודית שלהם היא פריצת כמעט כל גבול אפשרי. מממ... כן." והנה חוזרת הביצה הקשה בשלמותה למשכנה מעל הבטן.

צריך לפעמים בבוקר היציאה לטיול רק לשבת כמה דקות ולנשום. להגדיל ולחזק כל מידה של רצון ושל אמונה בחלקים הטובים שבאדם כדי להתגבר על מחשבות הדאגה וכדי לתת לרעב ולציפייה עדיפות בולטת על פני המחנק והפחד. ועדיין, תמיד בבוקר הטיול ויהיה זה אפילו שנים אחרי הטיול הראשון שאליו יצאת, חוצים בך כל אותן מחשבות והרגשות נתיבים מתנגשים עד שנוצרת בך ממש רשת פנימית חדשה של תחושות, כך שכמעט תמיד היציאה לטיול תהיה טעונה ומלאה מאוד.

יש בקרים שכאלו בהם נדמה שיש הזדקקות עצומה לכל אותה שרשרת התארגנויות פשוטות טרם היציאה, שיש איזה צורך נפשי עליון בפעילות הכמעט מכנית של ארגון הדברים והחפצים וטיפול בכל שדורש טיפול. הנה, אתה עושה. הנה זה קורה. הנה עוד רגע. סגרת הכל? סגרת. וידאת הכל? וידאת? כוסות לקפה? שכחת. תעלה תביא. נייר טואלט? או! חשוב עוד כמה גלילים. הילדים מתאהבים בנייר טואלט בטיולים. הגלילים נעלמים בקצב מסחרר. איך יוצא להם משהו בכלל עם כל הטחינה הגולמית שאנחנו מביאים? לא ברור. הנה הכל מסודר, הנה הכל במקום. יש.

לא פעם חשבת האם אנו עושים זאת מעט בכוונה, משאירים את הבקרים האלו חשופים ומרוחים, מלאים בחללים לא סגורים ולא ברורים. האם יש לנו את הצורך בזה, בסגירות האחרונות האלו בבוקר הטיול כדי לחוש שהכל קורה, שהכל הווה, שהכל נבנה כאן ועכשיו, לא אתמול ולא שלשום, כאילו מישהו ביקש לבדוק ולהתנסות בדינמיקה פנימית של בעיות ופתרונן כחימום שרירים לפני הריצה הגדולה.

הילדים נאספים בבוקר עם תיקיהם הגמלוניים והמוזרים, ערב-רב של תיקים וצבעים שהמשותף ביניהם תמיד הוא חוסר ההתאמה המוחלט של התיק לפעילות ששמה טיול, ממש כאילו חברו כאן יחד כל חוסר האוריינטציה ואי ההשתלבות הטבועה בילדים ובהוריהם כדי ליצור איזה מחזה ליצני של צבעים וצורות. אחד מביא את תיק הפלסטיק שאיתו עלו הוריו מאוקראינה, השני מביא את תיק הרחצה שאמא לוקחת בקיץ לים כשהיא הולכת למשוח את גופה בשמן שייצרב היטב בשמש הקופחת, והשלישית מביאה ארנק צד כבד דמוי עור תנין שאפשר לקנות בדוכני השוק, הנראה כתיק של נשים העומדות בצומתי סמטאות בלילה או מאחורי הררי הזבל ביציאה מחוף הים.

הילדים מתגודדים יחדיו למטה, בחצר האספלט, לועסים בשמחה ובמעט עצבנות את מעט הממתקים שהצליחו להביא. החטיפים המוזרים עם האריזות בערבית, המשקאות הקלים הזולים שלהם צבע מאכל מתכתי מבהיק כמו נוזל לניקוי, והוופלים המצופים שרעש הנגיסה בהם מזכיר תמיד פיצוח של עץ ישן. הדלות ניכרת מאוד, גם חוסר הידיעה והפחד, הפחד מלישון בחוץ, הפחד לצאת מהעיר אל מקום שבו אין דרכים וכבישים ותנועה ולכלוך, חוסר הידיעה המוחלט "כיצד יהיה שם", במקום המוזר ההוא שבו יש הרבה ממה שאני לא יודע ומעט כל כך מהמוכר והרגיל.

אולי בשל כך, בהתרגשות מאוד ילדותית וכנה, עושים הילדים כל שביכולתם כדי לפרוק את משקל חוסר הידיעה המכביד עליהם. התוצאה כמעט תמיד קולנית וערנית ביותר, ממש כאילו מישהו חמד לו לצון והניח בין הילדים מגבר רב-ערוצים ומקצב הטראנס הבוקע ממנו נשמע רק באוזניהם. הם קופצים וצועקים, מתחבקים וצוחקים, רודפים זה אחרי זה, עד שהם נזכרים שהם כבר קצת גדולים ואולי זה מביך, ואז הם עוצרים ברגע בבעתה, אולי ראו אותם בקלונם. תמיד יש גם את המסתודדים בצד, את השקטים והסהרוריים, ואת המאחרים המעופפים, אלו שמגיעים בפנים תמהות דקה לפני העלייה לאוטובוס כשעל פניהם ההבעה המאוכזבת: "מה, עוד לא יצאתם... חשבתי שכבר הצלחתי לפספס. עכשיו אני חייב לצאת... אוף".

בבקרים האלה יש לא מעט פוטנציאל לחיכוכים ובעיות, ולעתים יש רגעים של התנשאות על החלש שבחבורה, או נהרות של תלונות על כל דבר אפשרי ופנים נעלבות המופנות כלפי אחד מהמחנכים. לבסוף כמעט תמיד ייעלם אחד הילדים החדשים, זה שהגיע אלינו רק לפני חודש, לכמה "סידורים אחרונים" במכולת הסמוכה, בענייני אלכוהול או עוד שוקולד וכמובן סיגריות כאן וסיגריות שם, ויחזור רק כשהאוטובוס כבר עומד לצאת והנהג רותח מעצבים. שם יפגוש אותו אחד המחנכים כדי לשאול אותו אם באמת הוא מעוניין להתחיל את כל היום הזה ברגל שמאל עם בקבוק משקה, והילד, כועס ומאוכזב, יכחיש כל קשר וכל מעורבות אקראית לענייני שתייה ויביט בעיניים כלות על הבקבוק שהסתיר בשיחים, כיצד נשאר לו זה מאחור במקום לעודד את רוחם הנפולה של המטיילים בלילות הקרים במקום האיום ההוא מעבר להררי החושך. הילדים הגדולים יקרצו לו בעיניהם ויספרו לו בלחש שהטיול צפוי להיות ארוך וקשה, "באמצע כלום אתה הולך", יסביר לו חברו הידען, "ואתה מסריח ומזיע ובשק שינה, ככה שבכל מקרה אין כוח לשתות", ומבטם אומר לו שיהיה באמת בסדר, שכיף גם כך.

לילדים החדשים תמיד נדמה הטיול הראשון כהזדמנות נפלאה להוכיח שמקומם לא נופל מזה של הגדולים. משהו מהבלי בית הספר הישן שלהם יחד עם יצירות סוג ב' של בימאי סרטי נעורים אמריקאיים גורם להם לפנטז על לילות פרועים והתחמקויות ממורים זקנים ונרגנים, מעשי גבורה והוכחות חותכות לגבריותם השברירית, כל זאת תוך רומן סוער עם היפה ההיא מי"ב, שעוד מעט מסיימת את התחנכותה בבית.

בסופו של דבר מתגלים הלילות כחוויה נעימה מאוד עם כוכבים, שקי שינה ומדורה המאירה את פניהם השקטות של הילדים אחרי יום הליכה ארוך. המחנכים הקרובים לא מצליחים להיכנס ולו גם בדוחק לתפקיד המורה הכעסן והמזדקן. להיפך, הם הופכים למשהו אחר ומשונה, למדריכים בעולם מלא פלאים וסודות שאפשר לגלות אותם רק בשקט וברגישות, הם הופכים למשענת כשקשה ממש, כשהרגליים מסרבות להמשיך ללכת, כשהמים מהבקבוק נוזלים על הגב, כשקר בלילה וקול יללת התנים קרוב קרוב. וכמובן, "היפה ההיא מי"ב" לא מסתכלת עליהם אפילו לא לרגע. יש לה צרות משלה. חבר קנאי בן שלושים שמנסה לשווא להתקשר אל הנייד הכסוף שלה שמסרב משום מה לפעול ב"חור הזה שהבאתם אותנו פה בלאט, מה אני עושה פה? טוב האמת יפה אבל חור כזה עוד לא ראיתי! ומה עם ג'לאל? הוא מנסה להתקשר בטח נו, הוא כולו דואג... אוי אוי, מה יהיה כשאני חוזרת לחיפה!". ופתאום, דווקא ההיא, הקטנה, זו שאיתם בקבוצה כבר חודשיים, וביומיום לא מרגישים בה כמעט, מתגלית כאן במלואה. כך, תבוא האמת בתחפושתה המדברית, ותסיר בעדינות, שלב אחרי שלב, את כל האשליות והדימויים הכוזבים. כן, הכול עוד יקרה ויתגלה שם במדבר, והבלתי צפוי יתפוס את מקומו הראוי ויהפוך נוכח מאוד ומורגש. אך עכשיו, כמה דקות עדיין טרם היציאה לטיול, שומרת פנטזיית הניעורים על מקומה בקנאות.

רגע אחד אחרון של לפני. והנה הכול כבר מתחיל. והפעם באמת. מעט אחרי שהנהג מסיים לברר עם הסדרן ולספר בפעם העשירית בטרוניה ש"באמת לא אמרו לי מהחברה שצריך לנסוע עד תחילת המסלול נשבע לכם לא הייתי בא למה זה אוטובוס חדש מה יהיה עליו? איי?" כולם כבר שם למעלה על האוטובוס הקטן והכול עובר לממד אחר. הכביש, אותו כביש יציאה מבית הספר, הופך להיות לפתע לדרך אחרת, שונה, שמובילה אותנו עכשיו אל מקום בלתי ידוע.

הכול הופך להיות לפתע מיוחד, אחר ומרגש, ומשהו בקולותיהם של הילדים, במוסיקה המתנגנת מהרדיו או מדיסק שאחד הילדים מביא עמו, מבשרים על מציאות שונה מהיומיום. לאט לאט אפשר לחוש באותה רגיעה שהולכת ומשתלטת על כולם, כך שאפשר לנוח ואפילו לישון עוד כמה רגעים כשהראש מושען על זגוגית החלון, לחכות שהנסיעה הזאת תגיע הלאה, אל כבישים ומקומות אחרים ולא מוכרים, כך שכשמתעוררים, נמצאים לפתע במקום שאין בינו ובין המושגים "עיר" ו"בית ספר" ו"סופר זול בת-גלים", דבר וחצי דבר.

לפעמים יהיו אלו כבישים ונתיבים שמזכירים דברים אחרים, מקומות ומראות של ימים אחרים ושל נפשות אחרות, ולפתע אתה מוצא עצמך מעורבב לגמרי בין העבר להווה ובין חייך האישיים ביותר לבין החוויה המתחוללת עכשיו וברגע זה עם הילדים, ויש משהו מתוק בערבוב הזה שלא ניתן להגיע אליו לעולם ככה סתם, ביום רגיל, בשיחה ובמילים. אז, באותם רגעים אפשר לדמיין מעט שהנה אנחנו כולנו נכנסים אל תוך איזו רקמה נפשית ופיסית מעט אחרת ושונה, ושכאן כל אחד הוא אחר, ויש בידיו את ההזדמנות להפתיע את האחרים ולהיות שונה, ולו רק לשלושה או לארבעת הימים הקרובים.

חלק מהילדים מרגישים בכך בעוצמה רבה, והתנהגותם משתנה מאוד ובעיניהם אפשר לראות איזה מבט שונה ונקי יותר. ילדים אחרים מרגישים דווקא כאילו איזה ערפל מאיים הולך ומתקרב לעברם והדבר מפחיד אותם ומשתקם, עד כדי כך שהם נעשים קולניים ותובעניים מאוד, נאחזים בכל שביב של הזדמנות לחזור אל העולם המוכר על כל האפרוריות שבו. אלו מבקשים תמיד לעשן שוב, גם אם עישנו כמה דקות קודם לכן, ודורשים לשמוע מוסיקה בקול הרם ביותר האפשרי כאילו בניסיון להביס את השקט המתקרב. לבסוף, כשמגיעים למקום שבו האוטובוס עוצר הם יהיו אלו שמנסים בכל כוחם להיצמד אל הכיסאות ולא לצאת בשום פנים ואופן, יתווכחו ויבכו ויקללו עד שייגמר הכוח ותגמר הסבלנות של המחנך שמולם, או עד שמשהו בהם ייכנע וישתחרר מעט, וכאילו בלית בררה, כמו ילד שנזרק בעיניים מפוחדות בפעם הראשונה למים, הם יתנתקו מהאוטובוס ויתחילו ללכת אל תוך הירוק של הנחל והכחול של השמים, קולותיהם הולכים ומתרחקים, הולכים ומתעמעמים, מבכים על העוול שנעשה להם בכך שהכריחו אותם לבוא, והם בכלל לא רוצים להיות כאן, לא עכשיו ולא לעולם.

ההליכה בראשית הדרך היא כמעט תמיד דבר שאותו לא מצליחים ממש לזכור בסיום הטיול. יש בתחילת אותה דרך עדיין הרבה מן העולם הישן. ההתחלה היא לרוב אטית ומהוססת. טור הילדים מתארך מאוד ואז מתקצר, הירוק העז מסנוור ועדיין יש הרבה מאוד אנרגיה של נוכחות צעקנית בקבוצה הצועדת, אך מציאותו של החוץ, העולם, הטבע, כבר מורגשת ונוכחת. אתה מביט ורואה מולך איך הרגליים ההולכות נכשלות מעט, רודפות בקצב מהיר מדי את הזמן, או משתרכות בעייפות של בוקר.

ההתחלה היא כמעט תמיד כך, מהירה ותזזיתית או עייפה ואטית. יעברו עוד כמה שעות עד שכל האנרגיה הצבורה באנשים ובטבע תתאזן כמו בחוק פיסיקלי פשוט והכול יתחיל לזרום בקצב קבוע ומתנגן. הרגעים הראשונים של החסד מגיעים תמיד רק אחרי פרק זמן של ממש של שהיה בחוץ, באותו "מסלול" שמשעה מסוימת כולם מפסיקים לכנות אותו בשם המעליב הזה "מסלול", ומתחילים להתייחס אליו כאל מקום שיש להיות בו ולא רק לצלוח אותו כעוד חוויה חולפת המציבה תמיד מטרה לפני שהות.

 

 

 

אפריל 2003

 

וכדאי לספר איך היה שם, איך היה אז, באותו הטיול האחד. הטיול האחד ההוא באביב, זה שכבר בתחילתו היה מאוד ברור שכאן עתיד משהו אחר להתרחש.

יצאנו בערב מהצפון במיניבוס קטן. נהג רוסי חייכן וקולני, חמישה מחנכים וחמישה-עשר ילדים, שישבו משום מה בשקט במשך כל הנסיעה, מדברים בקולות נמוכים ומנסים להביט החוצה, אל הדרך הנפתחת דרומה שהתארכה לנו מאוד. הלילה עטף אותנו לאטו עד שנחתנו בלב החושך אל תוך המדבר, קצת אחרי חצות. הדלקנו מדורה מכמה עצים שמצאנו וישבנו יחד עד שכבתה האש. הרכב שאמור היה להגיע עם מזרוני השטח ושקי השינה, התעכב בדרך בגלל שני פנצ'רים בגלגלי העגלה העמוסה לעייפה, וכך לא היה מקום לישון ובמה להתעטף והקור החל עוטף את כולם, והכוכבים זהרו בניקיון השמים השקטים, והנה, כאילו נולד העולם מחדש סביבנו, וקסמו הממכר של המדבר עטף אותנו לאטו.

הילדים היו שקטים ואחראים מאוד, ואף כי לא הצליחו לישון, את מעט השעות של הלילה הם עשו כמיטב יכולתם בעזרה זה לזה, כי הבינו שבאמת עכשיו אין בררה, כי לא הכול קרה כפי שצריך היה לקרות, ומשהו חזק מאוד הביא את כולם להיות גדולים, גדולים יותר מכפי גילם, גבוהים מגובהם ביומיום, רציניים ופתוחים.

וכך ממש, במתנתו הפתאומית של הבלתי צפוי, התגלו לפתע כל המקומות הגבוהים שברצון, בחברות, בנפש. לא הייתה שם באותו לילה קר לא תלונה אחת ולא קול של ייאוש, ובדאגה ההדדית הזו שנוצרה פתאום בניצוחו של כוח המדבר, היו כולם יחד באותו גובה בדיוק, ולא היה יותר או פחות, כי לא היה אפשר שיהיה שם יותר או פחות אל מול העוצמה האחת והמנצחת של העולם בבראשיתו.

כשהבוקר עלה והרכב הגיע לבסוף, הייתה באוויר תחושה של התעלות מתוקה, של משהו שקרה ועבר. וכך הקפה של הבוקר, מריח חזק וחם, היה מתוק מאוד ולא רק בגלל הסוכר שאחד הילדים הגזים בו, אלא בגלל המתנה הפשוטה של המדבר והלילה והקור. תערובת החיים עצמם, והאמת שנגלית כשאתה שם, פשוט נוכח.

פתחנו את הבוקר בהליכה בין צללי צוקים, קור מתחלף בשמש פתאומית, לבד לגמרי בתוך הדרך הלא סלולה שהלכנו בה, בין קירות בצבעים דהויים ועמוקים, שכבות של סלע מונחות זו על זו, שצדו את העין עד שהזכירו איזה מעשה אהבה קדום מהחיים עצמם. השמש האדומה של הבוקר האירה כך פתאום באור אחר את הילדים שאותו הכול מוחלט עטף אותם בתחושת מרחבים אינסופית, עד שלא נותרה התחושה של הגודל האנושי אלא רק ידיעת ההימצאות עצמה יחד עם העולם הסובב.

הילדים היו שקטים ומהורהרים כשהלכו, ואז נחו, כשהצטופפו כולם כקבוצה אחת מתחת לקיר סלע קטן כדי לצוד את מעט הצל והקרירות. הם היו קלים יותר מאי פעם ומשוחררים מכל משא העולם שעה שכתבו שירים על אחת הגבעות החומות-שחורות שלהטו בשמש הצהריים העזה. האור והעוצמה הבהיקו כל נקיק וסלע עד שההרגשה הייתה שהכול נמצא בעולם אחר לגמרי, מוצף אור וצבע, חגיגה של כאוס וסדר ועולם מחבק, וכשהגענו למעלה לבסוף, למרומי המצוק, הם ישבו שם והביטו בדרך הארוכה שעברנו. רוח של בין-הערביים מפזרת את שערותיהם, ועיניהם עצומות למחצה מנסות לצוד את שארית אותו הרגע, לא לתת לו לחמוק לעולם מהראש ומהלב, ובייחוד מאותו מקום שממנו בוקע הכול, אב הזיכרונות כולם, אותו מקום שאין בך את המילים למצאו ולהסבירו, שאפשר רק לחוש בו, תמיד רק כאן, רק עכשיו, לרגעים בודדים. כמו בשיחה קדומה ובלתי תלויה בדבר בינך לבין קול אחר המבקש שתשהה בו, איתו, לצדו.

לכול הייתה תחושה של יופי חריף, של אור הולך ונעלם ושל הלילה הקרב, והידיעה שמחר, בבוקר שיבוא, יתחיל הכול מחדש ושוב יעטוף אותנו המדבר בשלל כוחותיו וצבעיו, עד שלא יהיה מנוס אלא לשכוח כל צבע אחר ולהשתכנע שבעולם כולו קיים רק החום והצהוב העצומים בשלל גוניהם, והכחול הבוהק של השמים.

בבוקר הבא הילדים הלכו כבר כטיילים מנוסים, והחולצות שנכרכו על ראשיהם והידיים שקיבלו את צבע המדבר העניקו להם מראה חזק ויפה מאוד. ובאחד מהעיקולים שבהם חדרנו עמוק אל תוך נקיק, וראינו עמוק ורחוק והלאה למטה, ואפשר היה להרגיש את נשימות המאמץ ולשמוע את קריאות ההתפעלות מעומקו של הנקיק, ולראות על פניו של אחד הילדים שאין בו חשק או רצון לחזור, וגם לא להמשיך, אלא רק להיות כאן ועכשיו ודי.

אז, כבר בלי לתכנן ובלי לבקש, היו הילדים פותחים את תיקיהם הקטנים ומוציאים את מעט האוכל שהיה לנו, פורסים את הכול בעיניים רעבות ומתיישבים במעגל. אף אחד לא היה אוכל עד שכל האוכל היה מונח שם בשלל צבעיו, והציפורים הקטנות והשחורות עם המקור הכתום היו באות לארח לנו לחברה בשעת הארוחה. ולמרות שהילדים שמעו פעמים רבות ששמן הוא טריסטרמיות, הם בחרו להמשיך לקרוא להן "הציפורים האלו", וכך היו מגיעות "הציפורים האלו" ומתקרבות מאוד מאוד, עד שאפשר היה ממש להבחין בניצוץ השחור והמבהיק בעיניהן ולראות בהן תבונה רבה ושובבות, והאוכל היה טעים וטוב, פשוט מאוד ומלא במלח ובצבע שנראה יפה וססגוני על הקרקע הצהובה. ואחרי שכולם אכלו היה מגיע תורו של התה והכוסות הקטנות שיצאו מתוך הגרב עם הפסים הכתומים והאפורים והמתיקות החמה של תה אחרי אוכל ושקט פתאום, וכולם היו רגועים וקשובים לכל תנועה ואין דבר שהתבונן בנו אלא רק קירות המצוק האדיר והציפורים.

בערב ההוא, כשיצאו כולם מהנחל המתפתל אל תוך הרמה המדברית נישבה רוח חזקה מאוד שסחפה איתה הכול, ואי אפשר היה לשמוע דבר אלא רק את המשבים החזקים מאוד סביב, והייתה תחושה של מעוף, של חוסר יכולת ללכת נגד אלא רק להיעתר ולהניח לרוח לעשות בנו ככל שרצתה, והשקיעה עיטרה הכול בגוונים של כתום ארגמני עמוק, ולפתע הרים אחד הילדים את ידיו וצעק אל הרוח, ואחריו הרמנו כולנו את ידינו לצדדים והרוח נשבה בין האצבעות, והעיניים נעצמו מול המשב האדיר, ושורת הילדים התרחקה קדימה וקולות צחוק נשמעו בין שריקות הרוח העזות, מבשרים שבעוד זמן לא רב נגיע אל מחנה הלילה, שהיה לא יותר מפיסה מדברית קטנה וזעירה בתוך הכול הגדול הזה.

ואחרי יום ארוך-ארוך ומלא של הליכה ויחד, לא היה מי שהתעייף והלך הצדה, וכולם בפשטות עזרו וסידרו את המקום ואפילו בנו חומה של אבנים כדי להגן מפני הרוח הנושבת, והאוכל שהכינו התערבב עם האבק והחול, אבל לאף אחד לא היה אכפת, וכולם בירכו את מה שפתאום נראה להם כשפע אדיר של טעמים למרות פשטותה הצנועה של הארוחה, וקראו בהתפעלות: "איזה כיף זה אוכל חם פתאום באמצע החיים אה? וואו!" ובלעו בתיאבון גדול הכול.

מדורה גדולה הודלקה, וכשהרוח שככה מעט, אפשר היה לראות פתאום, לאור האש, פנים צרובות שמש ורוח של ילדים שפעמים רבות בחיי היומיום שלהם נראו אחרים כל כך, מכונסים וחיוורים, עייפים ומבולבלים. כאן אפשר היה לראות פתאום את השינוי שחל בהם, ואיך עיניהם גדלו פתאום ואיך החיוכים מהשפתיים היבשות היו נדירים מעט יותר אך עמוקים מאוד, ולא הייתה שם עוד חבורה של ילדים, אלא חבורה של מטיילים, מן שבט קדום ועתיק, יושב במעגל צמוד של יחד אל מול האש.

השעה לא הייתה מאוחרת, אבל כולם החליטו שהם נכנסים אל תוך שקי השינה ונרדמים, ובתוך כל אותה עייפות מתוקה והתארגנות לשינה אמרת שאתה רוצה לשמור עכשיו, עד שכולם יירדמו, כדי לזכור את הכול ולתת לעצמך עוד כמה רגעים של שקט בתוך הלילה הגדול הזה, והתעטפת בשמיכה הכתומה הדהויה שהייתה שלך הרבה זמן וששכחת מהיכן הגיעה, ושרק התחושה שבלהתעטף בה הייתה זכורה לך מאי שם בעבר, והאש שריצדה מולך ליהטה מעט את הפנים, וכמעט בלי שהרגשת כולם ישנו עכשיו, ולא נשמע קול פרט לקולות הנשימה הדקים של הילדים ורחשי שק השינה של מישהו שהתהפך בשנתו, וסביבך השקט המדברי האדיר והחובק והשמיכה על הכתפיים והקרבה לאש, וחם היה  ולא רק מהאש, אלא גם מאותו מקום עצום ופנימי ובלתי נגמר, חזק כמו המדבר, והשמים המכוכבים היו מעל, ופתאום כמעט בלי לדעת איך היה כבר אמצע הלילה, והעיניים נודדות פעם אל תוך להבות האש ופעם אל הכוכבים מעל, ובתוך שקי השינה היו הילדים, מכורבלים וישנים באמצע כל הפלא הזה, והכול נאסף - הזמן שהפך לאחר והמקום שהיה לפלא והיחד שהפך כאן פשוט וקל, הכול הצטרף לידיעה אחת ברורה, שכך צריך לעשות וכך צריך להיות.

וכשקמו כולם בבוקר והילדים הביטו סביב, היה כבר ברור מאליו שפשוט מניחים את התיקים על הגב וממשיכים ללכת. וכשהקבוצה התרחקה אפשר היה עוד לראות זמן רב, על רקע הגבעות ממרחק, את צללי הבוקר הארוכים של הילדים ההולכים בצעד אטי ומדי פעם נעצרים. והיה כה ברור שכך הם פני הדברים, וכך היה מאז ומעולם – שאדם צריך עולם והעולם צריך אדם, ושזהו הסדר הסמוי של המציאות כאן בחיים האלו, המציאות שבאמת ראוי לחיותה, ושדברים רבים שאין הדעת מבינה הושבו כאן במדבר על כנם, ושהרגליים יוכלו לעבור כל מרחק שהלב יחפוץ בו.

הלילה האחרון שלנו יחד היה לילה תזזיתי. שועלים באו ורחרחו בשקי האוכל הריקים, והילדים רדפו אחריהם במשלחות ציד קטנות, ובאוויר עוד עמד הריח של העוף והירקות שנקברו בגחלים של האש, ומאוחר, כשכולם כבר היו בתוך שקי השינה, אפשר היה לשמוע שלושה ילדים מדברים בלחש על הכוכבים בשמים ועל אלוהים ועל כך שהיקום כנראה גדול מאוד, אולי בלי סוף, ומה היה פעם פעם, לפני שהכול התחיל, מה היה לפני שעוד היה משהו בכלל, ואיך פתאום נוצר משהו ככה סתם מעצמו, מתוך הכלום, וכמה זה משגע את השכל לחשוב על זה.

האזנו להם וצחקנו בלחש, וידענו שכל אחד מאיתנו מרגיש כרגע בדיוק אותו דבר, שכמה יפה כאן, וכמה נוגע, ושהכול מחר ייגמר. עוד נותר איזה פחד סתום שאולי משהו פעוט ישתבש, אולי משהו קטן, כי הרי הילדים היו כל כך טובים, כל כך הרבה זמן, ולפעמים אין ביכולתם לשאת טוב שכזה, והם מוכרחים לעשות משהו קטן בסוף שיקלקל, רק כדי שלא לעמוד אחר כך מול עצמם ולומר: הנה עשיתי משהו שכולו טוב, כי אחר כך אין מוצא ואתה יודע היטב שהטוב הוא בהישג ידך ותלוי רק בך, ותחושת הכוח הזאת, כובד האחריות על אושרך ומלאותך עלולים לחנוק גם את האדם החזק ביותר.

אבל כשהתעוררנו כבר ידענו בוודאות שלא תהיה נפילה שכזאת, כי אי אפשר שתהיה, כי המדבר חזק יותר מכולם, ובמקום הזה ובזמן הזה להיות אדם בלתי שלם מפחיד מלהיות אדם שלם. כך, ממש עד הסוף, כולם היו ועשו את הטוב ביותר שיכלו, ועם כל צעד נוסף במסלול שעשינו בין קירותיו הבוהקים של הנחל ואז בירידה בחבלים הארוכים למטה לכיוון הכחול העמוק של הים ואדום המדבר, הבינו כולם שעוד מעט הכול עומד להסתיים. כשהגענו למטה לבסוף, ועלינו בפעם הראשונה זה חמישה ימים על האוטובוס שלקח אותנו אל הים, הייתה איזו שתיקה בין המילים הספורות שנאמרו, שתיקה של פשר, של רוגע, של ביטחון.

ובכל פעם שהסתובבת לאחור לראות את הילדים, הם החזירו מבט מבין מאוד ומלא במשהו שאז עוד לא היה ברור לך לגמרי מהו, ורק אחר כך הבנת שזהו מבט של אדם שנלקח אל מקום שלא ידע שקיים בתוכו ומחוצה לו, והוא מביט עכשיו בעולם מעט אחר, וידעת זאת כי כשהתבוננת לראשונה בחמשת הימים האחרונים במראה שבאוטובוס, ראית את אותו מבט גם בעיניך, ובעיני כל האנשים שהיו שם, בכולם.

ולבסוף, כשעמדנו רחוצים ושאריות המלח עלינו והיה צריך כבר להיפרד לשלום, אי אפשר היה באמת לומר דבר. כך פשוט גמגמנו כמה מילים, על השמחה ועל כך שהיה הטוב ביותר שניתן לדמיין, וכולם נראו פתאום זעירים מאוד ולא מסוגלים לומר דבר מעבר למה שכבר ניתן., אותו דבר מדהים שלא בידי אדם הוא ניתן אלא בידי החיבור הזה שבין המדבר לאדם ובין הנפש אל החוץ. כשנפרדנו התחבקנו חזק, ורצינו לחבק עוד, רצינו לגעת שוב, פעם אחרונה, בכל המקומות שהיינו בהם, כאילו רצינו לחבק משתתף שלישי והוא היחד הזה שנוצר לו, שליווה אותנו כצל וכרוח, ועכשיו הרגשנו שאנו נפרדים ממנו, ועברנו אל מקומם של הזיכרונות.

כשהילדים עלו לאוטובוס ואנחנו נכנסנו לרכב והתחלנו נוסעים, לא היה דבר באוויר אלא רק מנוחה שלמה ומוחלטת, והמון כוח שלא ניתן היה להבין ולנתח את מקורו. כך, למרות שלא הצלחנו לישון יותר מכמה שעות בלילות הקצרים, לא היינו כלל עייפים, ובדרך המתפתלת למעלה, החוצה ומעבר למדבר, העיקולים נפרדים לאטם מהרקע מאחור וברדיו מוסיקה שקטה ונוגעת, פתאום הייתה תחושה של פסגת הפסגות, של חיים וחינוך ויחד מתחברים להם עד שלא ניתן להפריד ביניהם.

לא יכולנו להיפרד. לא יכולנו לומר להתראות, ושלום לא יכולנו לומר כלל, למרות שידענו כבר, שמוכרים לומר עכשיו שלום, לחוויה הזאת, שהייתה ונגעה, ויש להיפרד, אך לא יכולנו. וככה הלכנו כמה ימים אחרי, מרחפים מעט מעל הארץ, ומישהו אמר למישהו שהוא או היא נראים שונה, מעט זורחים, כאילו אהבו אהבה גדולה שמילאה אותם מאוד, ובימים שבאו לאחר מכן, בהם היה ברור בדיוק מהו הדבר שאותו רוצים ומהו הדבר שלקראתו יש ללכת, נשכחה כל מידה וכל חלוקה - מי הביא ומי עשה, ומי נתן ומי העניק, ולא היו עוד לא מבוגרים ולא ילדים, לא מחנכים ולא חניכים, אלא רק קבוצה של אנשים ההולכת ברוח נושבת, והיום מעריב, ושקיעה אדומה ברקע, והכול מונח נכון, והלילה שיבוא מביא עמו רקיע של מדבר ואש. שכבות של סלע מונחות זו לצד זו, בחיבוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבחירה של ריטה

 

לפעמים נוצרת בין הילדים שהגיעו אלינו תחושת אחריות רבה זה כלפי זה, ומחויבות פנימית, כמעט לא מוגבלת, לעזור ולתמוך האחד בשני ברגעים שבהם יש קושי אמיתי. מוזר, אבל והאחריות הזו לעתים יוצאת לאור ברגעים בלתי צפויים, בהקשרים שקשה מאוד להבינם או למצוא להם הסבר הגיוני. ברגעים אלו נדמה לך לפעמים כאילו הילדים פועלים על פי מפות פנימיות שונות, על פי נקודות ציון אחרות, החופפות רק בחלק מהמקרים את אלו של עולם המבוגרים, ולעתים קרובות לא חופפות כלל.

לא פשוט להבחין ברגעי האחריות הללו, בנגיעת הנפשות, בדאגה ההדדית. קל מאוד לומר בביטול: "אין להם שום אחריות ושום מחויבות האחד כלפי השני! הנה תראה, דווקא כאן, כשהכי היה צריך אותם, הם אכזבו". לרוב יהיו אמירות שכאלו נכונות למדי, ואם תוסיף ותאמר זאת באופן עדין מספיק גם לילדים, אפילו הם לרוב יסכימו איתך שבאמת היה כאן איזה כשל אחריותי שכזה ומיד ימשיכו הלאה אל הרגע הבא, כאילו כך הם הדברים ואין אחרת.  ולמרות זאת, למרות שאפשר למצוא את כל הראיות לכך שהאחריות אינה קיימת או קיימת "רק כשבא להם", אי אפשר להתעלם מאותם מקרים פוקחי עיניים שבהם משהו מיוחד באמת מתעורר. רגע שלא ציפית לו קורה במפתיע, באותנטיות, בזיקה אמיתית לצורך שזועק להתייחסות. רגעים שכאלו, בודדים ככל שיהיו, עשויים ללמד שהאחריות נמצאת שם בבירור, כל הזמן, גם כשנראה שהילדים רעים או מזיקים, מעליבים ואף אלימים.

ישנם בחיים מצבי קצה, מצבים לא מעטים של רגעי קושי וכאב, של משבר אמיתי, של פגיעה אמיתית, מצבים שבהם הילדים יהיו שם זה עבור זה באומץ לב בלתי רגיל ובעוצמות שיגרמו לך לעצור במקום ולבהות בתדהמה. מכוחם של רגעים שכאלו אתה מבין לאט לאט שבין ילדים רבים מקשר סיב אמיתי של תחושת שותפות. ורגישות רבה לכאבו של האחר, וצורך אמיתי להתייצב בשעת האמת במקום בו הם נדרשים יותר מכל.

יש ילדים שברגע האמת, ברגע בו החיים מכים בהם ללא רחם, ישימו את כל מבטחם, את אמונם המלא אך ורק בחבריהם, גם אם לא שוחחו עמם מעולם שיחה כנה אחת. הם יעניקו להם את מלוא הזכות, את החובה המוסרית והחברית להיחלץ לעזרתם. המבוגרים נמצאים שם, מדברים, מתווכחים, מאשרים, אבל הילדים נותנים לגעת בשורשי הקושי רק לאלו העוברים מחסום מסוים, בלתי נראה. באינטואיציה חדה ומשכנעת הם מצליחים לזהות את העוזרים האמיתיים שנמצאים לידם, ואלו יהיו כמעט תמיד ילדים בני גילם, או מעט מבוגרים יותר. לעתים יקראו שניים או שלושה ילדים למבוגר שנמצא לידם להתייעצות או לסיוע בתחום שבו הם מרגישים חלשים, בעיקר בתחומים המשיקים לשיח ושיג עם מבוגרים אחרים, רשויות או שאר מסגרות שפעילותן סתומה בעיניהם. במקרים רבים תמצא לפניך חבורה נחושה ומבוססת שחשבה על כמה דרכי פעולה וכבר קיבלה מספר הכרעות משמעותיות לגבי האופן שבו דברים אמורים להתנהל מרגע זה ואילך, ועליך להיות שם עבורם, בעיקר עבור מי שצרתו היא המדוברת, ולהנהן בראשך ולרוב פשוט לעשות את מה שהילדים מבקשים  שתעשה.

המצב מסתבך תמיד כשמדובר במקרה שבו מבוגר עשה איזה מעשה שיש בו עוול או פגיעה בילד שלפניך. כאן, הילד זקוק לעתים למצפן של ממש, כי השדה המגנטי העצמי שלו התערער למדי - כיצד זה יכול מבוגר לעולל לי משהו רע ביודעין? היחיד שיכול לתקן את העיוות הנו מבוגר אחר שמגיע ופוסק לטובתו של הילד.

בניגוד גמור למעט האמון וההערכה שהעולם רוחש לדרכי פתרון הבעיות של ילדים, הם דווקא רוחשים כלפי עולם המבוגרים כבוד רב ומתבוננים בו בתשומת לב מרובה. לכן, מקרים שבהם נפגע אנושות ילד ממבוגר, הם מצבים קשים, לפעמים דרמטיים. משהו באמון הבסיסי כלפי סדרי העולם מופר ומשתנה, ורק חיבוק חזק מאוד של ילדים אחרים מלווה בפסיקה נחרצת של כמה מבוגרים אחרים, יכולים להחזיר את האמון הבסיסי שהדברים "בסך הכול מתנהלים בדרך הנכונה". ולפעמים, גם זה לא מצליח. כזה ממש היה הסיפור של ריטה.

 

שנתיים שלמות עברו מאז הפעם הראשונה שבה ראינו אותה, באותו יום בו נפגשנו במסדרון הבית. בחודש האחרון היא נעלמה כמעט לחלוטין. אמרו שראו אותה מסתובבת ליד הבית עם כמה טיפוסים שנראים רע מאוד. סיפרו שהיא כבר אבודה לגמרי.

באותו יום בדרך האספלט מאחורי הבית, היא שוב הגיעה פתאום. עמדה שם מאחור, במגרש החניה, מסתתרת מאחורי כמה מכוניות, עם אחד הילדים שהייתה מסתובבת עמו, אלכס. היא עמדה וצחקקה, טופחת קלות על ירכיה והוא פשוט ישב שם, על שפת המדרכה, מבטו מזוגג ורחוק. לידם היה מוטל הבאנג. שחור, מלא במים עכורים, פשוט מונח שם. אפילו לא ניסו להסתיר אותו.

פתאום הבחינה בי והחיוך נמחק מפניה. בשתי קפיצות מהירות וחתוליות הגיעה אל רכב לבן וגדול שחנה בצד השביל ונשענה עליו, ידה הרזה תומכת את פניה. עיניה הכחולות הצרות היו נעוצות בפני. גבותיה הנעריות התכווצו בזעף והיא סיננה: "אהלן בלאט!". לא השבתי, והיא המשיכה. "נו יא מניאקים, מתי תקבלו אותי כבר אליכם חזרה? נמאס לי ככה, כוס אמק על הכול, על החיים האלו. אני רוצה לחזור אליכם, טוב לי אצלכם אז מה אתם מתנהגים אלי ככה, מה אתם רוצים?" וכאילו גל של זעם גאה מתוכה המשיכה בצעקה, ידיה מכווצות לאגרופים: "אתם חרא, ואתה הכי הרבה חרא! כל הזמן מחייך אבל מניאק חבל על הזמן! מה עשיתי כבר, מה מה?" ועוד לפני שהספקתי להשיב הוסיפה: "ואל תגיד לי סוחרת סמים ומכורה, כי אני אשתגע עוד פעם כמו אז. מאיפה הבאתם שאני סוחרת סמים? מאיפה בלאט? מהרגע שבאתי אתם נטפלתם אלי. רק מחפשים אותי כל הזמן, כמו מנאייקים אתם, יותר גרועים מכחולים. ריטה סוחרת ריטה מעשנת עוד מעט תגידו ריטה מזריקה!", והיא הפנתה את ראשה לאחור וסיננה משהו ברוסית כלפי אלכס הקטן שישב שם, מכונס בעצמו ומנותק מהמתרחש, ידיו מחבקות את ברכיו הקטנות.

לקח לו לאלכס כמה רגעים להבין מה היא רוצה ממנו, ואחרי שסיננה כמה הסברים מדויקים יותר ועוד כמה קללות רוסיות בנימה מאיימת, נראה היה שסוף סוף הבין, ובמבט משועמם, עיניו עצומות למחצה, אמר באטיות: "ריטה לא מעשנת גראס. היא בסדר".

ריטה קפצה ממקומה ונופפה באגרופיה מול פני: "אתה רואה?" צעקה, "גם הוא אפילו אומר! אתה רואה? אני נקייה! למה אתם חרא אתם, ככה זרקתם אותי. תן לי לחזור! מה עשיתי כבר, מה?!"

שתקתי. במהלך החודשים האחרונים ריטה טבעה עמוק יותר ויותר בעולם הסמים. בהתחלה, רק עישונים ומעט אקסטות בסופי שבוע. תמיד עצבנית, כמעט תמיד אלימה ובוטה אבל עדיין ילדה. ילדה שעברה כל כך הרבה, עד שכמעט ניתן היה לסלוח על הכול. אבל בחודשים האחרונים משהו קרה. חבר חדש, כנראה סוחר סמים, מאזור הקריות, הצליח למלא את ריאותיה הקטנות של הילדה הזאת בכל חומר אפשרי, והפך אותה לאט לאט לבלדרית הקטנה שלו, פלש אל כל מרחב שפוי שעוד נותר בה כדי להפוך אותה לחפץ, כלי שרת בידיו.

כמה חודשים קשים עברו עלינו לפני שהחלטנו על הפרידה הזאת. בזמן האחרון המצב היה כבר ממש קשה. השיחות לא הועילו. היא בכלל לא מוכנה לדבר. האלימות החלה לעלות שלבים במהירות. בהתחלה כלפי ילדים אחרים בבית, אחר כך כלפי המקום. הדלתות שנעקרו מהצירים, חלונות שנשברו, קשקושים ענקיים על הקירות. בסוף גם איומים והתפרצויות זעם כנגד המחנכים. קיימנו איתה אינסוף שיחות, הבהרות, מונולוגים שלמים על מה מותר ומה אסור ועל כך שהזמן אוזל והבחירה בידיה. מפגשים עם העובדת הסוציאלית. דבר לא עזר.

בסוף באמת הגענו אל צומת הבחירה. פניה היו נפולות ושבורות כשאמרנו לה בשיחה האחרונה: "או אנחנו או הסמים. אם את רוצה להישאר כאן, את חייבת לרצות לטפל. להשתחרר מהעולם הזה", והיא הכחישה בזעף: "לא עשיתי כלום. מה אתם רוצים יא חארות, בני זונות, שאתם סתם מאשימים! תישרפו תמותו, כוס אמק עליכם!". הסברנו בפעם המאה שהיא נתפסה גם בשכונה וגם ליד הבית עם חומר שמספיק לחודש, שרוב הימים היא פשוט מסטולית עד העצם, שאנחנו יודעים בדיוק מה קורה, מי החבר החדש שלה ומה הוא עושה לה.

היא לא הסכימה לשמוע. לפני שטרקה את דלת חדר השיחות בפעם האחרונה, עוד הספקנו לומר את מה שהיה לה הכי קשה לשמוע: "אנחנו כאן ואוהבים אותך. ביום שתבחרי להתמודד עם הבעיה הזאת וללכת לגמילה אנחנו נהיה פה". היא צרחה איזו קללה לא מובנת וטרקה בעוצמה כבירה את הדלת. הקירות הזדעזעו ופרצופים מודאגים של ילדים החלו להופיע: "מה קרה מה קרה?" הם שאלו, ואחרי שראו אותה מתרחקת בשביל היוצא מהבית אמרו ברווחה: "אה, זאת רק ריטה המשוגעת הזאת עם הקריזים שלה. טוב זה סתם, כבר רגיל".

מאז, כמעט בכל יום היא הגיעה הנה. מסתובבת בשקט ליד הבית. מציצה. מעשנת סמים בחוץ. המשטרה תמיד מפספסת אותה רק ברגע. ילדה זריזה ומוכשרת, שדה ממש. אי אפשר להניח עליה יד. ובכל פעם החיוך הקטן שלה, העיניים הכחולות הצרות שלה, הפנים הילדותיות ושער הזהב. ילדה יפה יפה, מלאה בחיים. מלאה בסמים.

כך כל פעם, לראות אותה כך, לרצות שוב לחבק אותה, לרצות לראות אותה צוחקת, מציירת באצבעותיה העדינות והארוכות. לרצות כל כך שהיא תהיה כאן שוב, שתרקוד בקפיצות ילדותיות יחד עם חברתה לצלילי הרדיו בבוקר. ומן הצד השני, לעמוד ולא להישבר, להראות לה את מזלג הדרכים הזה שעומד לפניה, להאמין שהיא תבחר טוב בסוף, תבחר נכון. לדעת באופן ברור שהבחירה האיומה מכל מוטלת עליה, מוקדם מדי, צעיר מדי, קשה מדי. בין המוות לחיים. איך יכולה ילדה אנוסה ושבורה לבחור בחיים? לעמוד כנגד הכול? איך אפשר לצפות ממנה לדעת היכן הדרך הנכונה, לעמוד כנגד כל התוהו המקיף אותה? ומה אם תבחר אחרת? ומה יקרה כשתפסיק לבוא לכאן יום אחרי יום, כשתתחיל להישאר בבית עם החבר המרקיב שלה? כשהיא תהיה על הסף של להפסיק לחיות? מה יהיה אז?

"רק שתדע יא חרא", התיזה לעברי לפני שנכנסתי אל הרכב, "שאתמול בלילה כמעט הרגו אותי בני זונות", וירקה על הכורכר בכוח. "אמרו לי בואי ניסע לאיזה מסיבת יער, ובסוף בני זונות כמעט אנסו אותי שמה, גם הבן זונה חבר שלי היה ולא עשה כלום.." הנה שמץ תקווה. אולי עכשיו. אולי היא תבין סוף-סוף. רק שתבין...

"אבל השלמנו היום", הוסיפה בהבעת ניצחון, והתבוננה היטב לראות מה עיני אומרות, "ואנחנו אוהבים חבל לך על הזמן, בטח נתחתן, אני רוצה כבר ילדים איתו".

אמרתי לה שוב מה שאמרנו לה בפעם האחרונה: אם תרצי אנחנו כאן, אוהבים אותך. היא הביטה בי ועצמה עין אחת. לרגע שתקה ואחר כך אמרה כמעט בחיבה: "טוב, אתה בן זונה יימח שמך", והתרחקה בקפיצות נעריות אל אלכס שהביט בה בהשתאות. אחר כך סובבה את פניה והרימה את הבאנג. "אתה רואה את זה?" צעקה בחיוך גדול, "זה מורה יותר טוב ממכם, חרא אתם!" אלכס הביט בה ואז בי, ומשך בכתפיו.

 

עוד כשהגיעה בפעם הראשונה לבית, כמעט שנתיים לפני כן, קשה היה שלא להבחין במשהו קשה וכועס בתוך העיניים הכחולות והצרות שלה, כאילו זעם רב ועמוק הצטבר שם בפנים. ילדה גבוהה ודקיקה, תנועותיה גמישות ודיבורה חותך ומהיר. שפתה מלאה קללות ברוסית ובעברית מחוברות יחד במן עירוב שוטף, כאילו לא אכפת לו לפה הקטן הזה מה הוא מוביל דרכו כל עוד הוא פוגע במדויק במטרות החיות שמולו. "כוס אמק בלאט סוקה" בצירופים שונים היה המקצב שבו שוחחנו בפעם הראשונה, עומדים במסדרון ההומה של הבית.

לצדה נשרכה אמא שלה, דמות זעירה וגמלונית, שערה מדובלל ועיניה מתרוצצות בחוריהן, לבושה מעיל שחור וגדול ממידותיה שנראה כאילו נלקח בהשאלה מגבר זה או אחר אי שם בעברה הרחוק. כל כולה נראית כאילו הוציאו אותה בכוח מתוך מקלטה הזעיר והבטוח, דירת חדר אחד בקריית אתא, בשיכונים הצפוניים שליד השוק הנטוש. בביישנות ילדותית ניסתה פעם אחר פעם להחזיק בידה של בתה, שלכסנה לעברה מפעם לפעם מבט מאיים וחודר עד שסמרטוט האם הזו חדלה מניסיונותיה ופשוט קפאה במקומה, נבולה וקטנה, רק עיניה הזעירות המשיכו מתרוצצות סביב סביב ופיה הקטנטן נקפץ בחוזקה.

בימים הראשונים של ריטה אצלנו אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה הנערה הצעירה הזו היא לא פחות מאשר שורה זועקת מתוך סיפור על אובדן הילדות. נערה שגורמת לך לרצות בכל מאודך לשנות את הסדר הקיים, פשוט לעצור את העולם הזה. היא הייתה הדוגמה המובהקת ביותר לניצחונם של מבוגרים על ילדים, נצחונו של הניצול, השיעבוד, הלעג לחלש. ילדה זריזה ומוכשרת, יפה ומלאת חיים, חדת תפיסה ועין, שכל גרגר של תמימות נלקח ממנה. בגיל שמונה, עדיין "שם", באיזו עיר קרובה לגבול הסיני, שבה עדיין מדברים רוסית מוזרה ומשובשת ותושביה מלוכסני עיניים, למדה את שיעוריה הראשונים בעולם המבוגרים.

"זה לא נורא, בלאט", סיפרה כלאחר יד באחד מרגעי השיחה המעטים שלנו. "זה קרה רק כשהוא היה שיכור, רק בגיל שמונה עד עשר. והוא לא זיין הבן זונה חרא הזה שימות, רק רצה שנעשה לו ביד, החרא הזה", ורגלה החלה לרעוד בכעס עצור. "אז חברות פחדו לבוא אלי. אתה מבין איזה בן זונה, מה הוא עשה הבן זונה?" ועיניה ספק שואלות שאלה של ילדה בת שמונה, ספק שונאות שנאה מבוגרת ושורפת.

את החודשים הראשונים אצלנו בבית הצליחה איכשהו לעבור, מגיעה ליום אחד ויומיים איננה. לפעמים מגיעה כשעיניה אדומות מבכי וכתפיה מכונסות, לפעמים עם חיוך גדול וקוצים בלונדיניים בשער, תמיד מסטיק בפיה, מקדמת את פני כולם בחיוך ו"בוקר טוב בלאט", שיוצא מבלי משים. רגעים טובים ושקטים של התבוננות ולמידה ומיד אחריהם כאוס מוחלט. רגע מנסה בכל כוחה ללמוד, להשתתף בשיחה, לצייר, ורגע אחריו פורצת החוצה בזעם, משאירה תמיד אחריה מבטים משתאים של מחנכים וילדים. מה קרה עכשיו? מה עובר על הילדה הזאת?

כמעט שלא משוחחת, כמעט שלא משתפת במה שעובר עליה, במה שקורה בלילה, בקריית אתא, בחיים המוזרים והאפלים שלה. מתחמקת מכל מצב שיכול לחבר אותה אלינו, ועם זאת מבקשת את החיבור, את היחס, את המגע. לא יכולה לתת אמון באף אחד עדיין. מיום ליום, משעה לשעה, היא מקבלת כאן את הזמן והאפשרות להסיר לאט לאט את המגננות והקוצים, את כלי הנשק החדים שלה. ברגע אחד של חולשה וכנות בסיומם של שלושת החודשים הראשונים בבית, כתבה בשיעור שפה אחד בטוש אדום ועבה על נייר גדול עשרה דברים שהחיים מורכבים מהם:

"חרא. סמים. אמא. זיונים (לא עשיתי עוד). לקלל. חברה שלי (יש רק אחת בעולם) . חוי. למות. למות. למות".

גם אמא שלה שותקת. לא מוציאה מילה, רק מהנהנת בראשה ועיניה העכבריות מתרוצצות במבוכה מתחת למשקפיה העבים. בכל פעם שבה מישהו מנסה לדבר עמה, ריטה פורצת בזעקות זעם: "תעזבו אותה! היא דפוקה! לא רוצה שתדברו איתה!" וכששואלים מדוע לא לדבר איתה, הרי היא אמא שלה, האחראית עליה, אוהבת אותה, היא פשוט מושכת בכתפיה ואומרת במבט כועס: "היא? זונה סתם! אל תדברו איתה, לא יודעת כלום מהחיים שלה. מטומטמת. לא רוצה לדבר על הזונה הזאת". ומיד מיד אחרי אותם גילויים של כאב, של אותו פצע הפעור בנפשה, היא שואלת בחטף: "נו עזוב שטויות, אתה גם עם הדברים האלו, מה אתה רוצה לשגע אותי בלאט? בוא נלמד עכשיו ונפסיק לדבר. אז מה, נעשה אולי מתמטיקה?" ומבטה חד וכחול, וחיוך עקמומי של בלבול משוך על פניה.

כך, עדיין קצת אותה ילדה קטנה בת שמונה, מנסה בכל כוחה להחזיר לעצמה את כל מה שאבד, לא מבינה מדוע היא כועסת כל כך, מדוע קשה כל כך. מדוע ממשיך להיות רע בלילות הבדידות שעוברים עליה. לא יודעת לגמרי מדוע לפעמים היא מכבה על עצמה גפרור או חורטת על עורה בסכין, ומה מושך אותה אל הג'וינט המגולגל בחצר העזובה בקריית אתא. לא רוצה לשוחח ולא לפתוח, לא להתחבר ולא להתקרב. מפחדת מאוד מהקשר שהמגע יביא עמו. בודדה כל כך, וזקוקה לכל כך הרבה אהבה, בין שקיות דבק המגע והבקבוקים המפויחים בכניסה לשיכון.

הקרבה אל הכאב הופכת ילדים לשתקנים מאוד או דברנים, הכול תלוי בילד ובסוג הכאב. הקרבה אל הכאב הופכת ילדים לכועסים ואלימים, או לשבירים ומנותקים. החשד מתעורר בך מיד כשאתה רואה אותם, שני הצדדים של אותו מטבע כאב, של אותה רמיסה, של אותה חריטה. בא לו בשקט החשד החודר שמשהו קרה שם, באותה תקופת ילדות אבודה שלא ניתן להשיב. אמון שנפגע אנושות, גוף שחולל, פרידה בלתי אפשרית.

המחנך שחש שהנתיבים אל הילד חסומים, חושש מהיום הבא וממה שהוא עשוי להביא עמו. אבוד במחשבותיו הוא שואל את עצמו שאלות ללא טעם: מה עדיף להיות - מסוגר ושתקן, חצי אדם, צל מהלך אכול ספקות ומחורר כמסננת, כמו האם, או שמא עדיף להיות בוער ואכול, הכאב מזנב בך ונוגס, הזיהום שנצבר שולח גרורות אל כל חלק בך עד שלא תוכל אלא לזעוק ורק לזעוק, והמכות לא יכאיבו והריצות לא יעייפו והשקט לא יבוא, לא יבוא לעולם. מה עדיף כאן? ואיך להפוך את הדברים ולתקן. איך אפשר בעצם לתקן?

להתבונן בה, בריטה, ולא לדעת מה לעשות באמת. רק לחכות לה, לחכות שאולי היא תרצה יום אחד, תרצה להיות בבית באמת, לדבר, להיקשר, להיפתח. ועד אז, מה יהיה כאן איתה?

לאט לאט מצטרפים פרטים נוספים על חייה. כמעט שבעה חודשים היא כאן ועדיין את הרוב אנחנו לא מכירים ולא יודעים. קטעים קטנים שהיא כותבת וזורקת אל הפח, מילים בודדות שיוצאות להם לפעמים מלמדים מעט מדי על מה שהילדה הזו עברה ועוברת. לומדים פרטים זעירים מרגעים קטנים של חסד. הנה פתאום, רגע בודד של קסם כשיושבים מסביב לאטלס הגדול במועדון הילדים, והיא אומרת בהתרגשות: "או הנה, מפה באתי", ובחיוך תמים ושובה לב היא שואלת: "אתה רואה איזה יופי זה שם?" כאילו די ממראה מפת האטלס הצבעונית להבין שהיה שם יפה, שם כשהייתה ילדה, עדיין לא נגועה, לא אכולת כעס על המבוגרים שעשו בה כרצונם.

הקרבה הזעירה הזו מסביב לאטלס מפליאה בעומקה. מישהו מציע שאולי נצייר את הבית שלה שם, כפי שהיא זוכרת אותו. היא מסכימה בניד ראש קטנטן. קווים עקמומיים ומוזרים, הרבה כחול ואדום, פרחים בגובה של בני אדם ונהר גדול, והיא מסבירה בלחש, כדי שאף אחד לא ישמע: "אז אתה שומע אה? שם היה דבר כזה נו, כחול עם מים", ומתבוננת בי בשאלה. "נהר?" אני מנסה. "כן כן, זה מה שאמרת. אז זה הוא הנהר היה ליד הבית ואני זוכרת איך הייתי הולכת שמה להתרחץ בקיץ, והייתי ילדה. היה לי אני חושבת בגד ים כזה, כמו של ילדים, בצבע צהוב, אתה יודע איך זה בגד ים של ילדים? ארוך כזה, נו... אז אני זוכרת יום אחד ראיתי תופסים דגים שם, בהוא, איך קראת אותו? והדגים מתו, אז התחלתי לבכות, ואיש אחד שתפס אותם נתן לי דג אחד, ושחררתי אותו חזרה לאיך קוראים את זה? נו? הנהר הזה. והיא חיה הייתה הדג". והיא מתבוננת במפה הצבעונית ובציור, אצבע בפיה ועיניה בורקות מזיכרון חי ושמור, ופתאום צל קטן מכסה את פניה, והיא אומרת: "אבל אז בא הבן זונה, אחרי שאבא שלי הלך. טוב, עזוב אותך, בלאט יאללה. אני זזה, היה כיף". ובלי לחכות לתשובה היא אוספת את התיק הקטן ובורחת החוצה, רגליה הארוכות והרזות נושאות אותה מהר ורחוק, חזרה אל הרחוב, אל השכונה.

ממשפט ועוד משפט, ממילים בודדות, ממבטים קטנים, אפשר ללמוד המון על ילד. לפעמים יסגירו אותו חבריו. ידווחו לך בשקט מה קורה איתו, יספרו שמודאגים בגללו, שהוא עבר קצת את הגבול לפי דעתם. כך חברתה הטובה היחידה מגיעה לפעמים להתייעץ. "מה לעשות איתה?" היא שואלת בדאגה גלויה, "אני חושבת שהיא משתגעת לגמרי עם כל הסמים האלו כבר, שהיא מעשנת בלילה עם החברים האלו מהבניינים שמה, איפה היא גרה". עיניה הגדולות מביטות בך בציפייה דרוכה. אתה המבוגר, יודע הכול, הכול יכול, עשה משהו, פתור, תקן ומיד. בבקשה.

והסיפורים מתרבים. לאטו נחשף מעגל הרמיסה שנמשך ונמשך גם אחרי ההגעה לארץ, שלוש שנים קודם לכן. הנה ההוא שמגיע, וההוא ששומר, ההוא ששותה ואז בא לבקר בלילה, ושוב ההוא. כיצד לעתים יודעים החיים האלו לכלוא את כל השטניות בגופם של גברים. ואיך שוב ושוב נגזר על הילדה הרזה הזו, בגיל שש-עשרה מר וצורב, לצאת לרחוב ולעשן ולעשן ולעשן, עד שקנה הנשימה נחרך מראשים בוערים, והבאנגים נערמים ערימות ערימות, כי ההוא שוב בבית עכשיו עם האם, שגופה שקוף ותלוי כמו בובת חוטים בעולם הזה. היום זה ההוא ומחר זה אחר, או שוב ההוא, ומה זה משנה בעצם תורו של מי הלילה. ברור רק דבר אחד - שזהו לעולם לא תורה של ריטה. היא, את מקומה לעולם אינה מקבלת. לכל היותר גוש כדורי מכורבל וזעיר, שמיכה מכסה את ראשה, צמודה למיטת האם, שומעת ונושכת שפתיה מזעם ועלבון.

הכוחות הכבירים של הנפש, לא מוסברים לעתים, מספיקים לפעמים כדי לשרוד את השעה הקרובה, את היום האחד. אך עד מתי? מעטה בלתי נראה, דק ושביר מאוד של תקווה ואנרגיית נעורים בוערת מפרידים בינה לבין נפילה מוחלטת, קריסה. היא משתנה מיום ליום. בשבועות האחרונים של השנה גובהת פתאום בכמה סנטימטרים ופניה משתנות ומתחדדות, מבטה הופך בוגר וחד, וזיק הילדות הקטן שהיה בהן נעלם לגמרי. היא מאיימת יותר ומסוגרת יותר, רזה עד כדי שלדיות, מפרקיה בולטים וצלעותיה נגלות מבעד לחולצות הקטנות ממידתה. יום אחד היא מגיעה וקעקוע גדול וחדש על בטנה, מראה של נחש שזנבו בוער באדום וירוק והוא צווח בכאב, עיניו רושפות גיצים. "אז מה אתה אומר על הציור אה?" היא שואלת ועיניה צוחקות. "יפה, בן זונה, אה בלאט? זה כמו איזה זונה אחת ראיתי בסרט כחול של חבר שלי, אז עשיתי גם", ומיד מתקנת, "סתם, סתם אני אומרת. נראה לך? אני נחש עם קריז, אז עשיתי נחש בקריז, בלאט! איזה קרימינלי, אה?" והיא מניפה את רגליה באוויר וצוחקת צחוק חלול וקר.

כמה קל לשכוח לפעמים שגם ילדים אלו, שנפגעו אנושות עוד בינקותם, מתבגרים וגדלים. למרות הפגיעה והנכות, למרות כל הפצעים, הם עדיין צומחים ומתפתחים, נושאים בתוכם סודות לא פתורים, חללים ובורות לא מכוסים. וכך או כך, גם בתוך הכאב והבדידות, האונס והבריחה, השתיקות הארוכות והסמים, היא צמחה וגדלה, יפתה והשתנתה, עד שיום אחד כבר היה ברור לכל העולם שעומדת כאן נערה של ממש, בדרך להיות אישה. כבר לא ילדה וגם לא משהו אחר. בן-כלאיים של הזמן ומוקשי החיים.

הכאב נותר שם, נחקק בה, בפניה ובתנועותיה ובקולה, עד שכל היופי שהיה אצור בה נבלם ונעצר, וכך עומדות מולך עיניים ועומדות הפנים החדות. תוויהם יפים אך צל ניצב מיד מאחוריהן, גלוי לכל מתבונן. ובכל בוקר מחדש: המאבק בין הצל ליופי. מי יפרוץ היום, מי ינצח את הבוקר, את תלאות ואת שריטות הלילה.

ואתה שואל את עצמך כיצד זה אפשרי, איך היא מצליחה עדיין להתעורר בבקרים ולא לבכות ולא ליפול, אלא לנסות, ניסוי על-אנושי וכביר, לגייס את כל הכוח שנשאר ולאסוף את מעט המסכות שעוד אפשר לעטות, וללכת כמו ילדה רגילה, מסורקת ונקייה לבית הספר, לנסות לחייך ולהיות עדינה, כמו ש"אוהבים המורים ברוסיה", כמו שהייתה פעם פעם, לפני שנים, כשעוד הכול היה פשוט וקטן - בית. ילדה. אבא. אמא. בית ספר. לפני שה"הם" באו אל חייה.

השבועות עוברים ביעף. ייאוש מתחיל לחדור אל תוך הפגישות איתה. היא לא נותנת מקום, אפילו לא פתח זעיר דרכו אפשר להיכנס פנימה. מגיעה לעתים רחוקות, וכמעט כל פעם כזו נגמרת בטריקת דלתות ובצרחות זעם במסדרונות על כל דבר, על העולם כולו: "לכו להזדיין אתם!" היא צווחת ומכה באגרופיה השרוטים על הקיר בכוח אדיר: "לכו להזדיין, אתם שומעים, תעזבו אותי בשקט!" והילדים מביטים בה בחשש, ועיניה מאיימות, זרות ומרוחקות.

באחד הימים אנו אוכלים יחד ארוחת צהריים בבית. אחד הילדים מוזג באטיות מרק חם אל תוך ספלים ומגיש לכל השאר, לכל אחד ספל מרק וכפית פלסטיק. היא מקבלת את הספל שלה בפנים חתומות וטועמת. "איחס בלאט, יא בן זונה, זה חם!" היא צורחת וזורקת את הכוס לעברו של הילד. הכוס פוגעת בגבו, והוא צועק מכאב ובהלה. פניו מתלהטות ברגע והוא ניגש אליה ובלי מילים מיותרות מכה אותה בפניה בחוזקה. הילדים מביטים ושורקים. אחת הבנות מתחילה לצעוק: "יא מניאק, חרא, מה אתה מרביץ לבנות חכה מה נעשה לך אחר כך!" פניה של ריטה בוערות מהמכה החזקה, צוחקות צחוק של כאב ודמעות בעיניה. "בוא, תרביץ שוב, יא בן זונה", היא מתיזה לעברו: "זה כיף ככה לקבל, בוא נראה אותך!", והיא יורקת לעברו וקופצת על רגליה, מוכנה לקרב. אך הילד כבר יצא מהחדר, טורק אחריו בחוזקה את הדלת, וילד אחר מביט בתקרה ואומר ספק לעצמו ספק לכולנו: "שמתם לב שכל פעם כשריטה פה הדלתות סובלות?" והיא מתחילה לבכות, עכשיו בוכה באמת וכל גופה רועד, והיא רצה החוצה, אחת מהמחנכות אחריה.

אחרי אותו יום היא נעלמת לשלושה שבועות. הטלפון בבית מנותק, בביקור בקריית אתא האם מספרת בעייפות שהילדה נעלמה. "הלכה. פאף". היא אומרת ומציירת בידיה צורה של ענן, כמו ביקשה לומר שבתה בת השש-עשרה התנדפה לה לאוויר. "אין ריטה", היא מוסיפה, ומבט דואג ומכווץ עולה בפניה, פיה הקטן קפוץ בחזקה עד כדי כך שהוא בקושי נראה. העובדת הסוציאלית לא יודעת היכן היא. "נו, שוב זאת", היא אומרת. "זאת, כבר אני לא יודעת מה נעשה איתה. השתגעה לגמרי בזמן האחרון", ואין לאן לפנות ועם מי לדבר, ועוד יום עובר ועוד אחד, והיא פשוט איננה.

בוקר אחד היא מופיעה, יושבת כבר בבוקר ליד הגדר ומעשנת סיגריה. עיגולים שחורים מתחת לעיניה, וחולצתה דהויה ומוכתמת. היא שותה תה בלגימות ארוכות ומבקשת שנניח לה. היא רוצה להיות לבד עכשיו. לא לראות אף אחד. רק שנניח לה. בלגימות האחרונות היא שואלת: "איפה ויאולה", ומחפשת בעיניה את חברתה האחת. "אני רוצה לדבר איתה", היא אומרת ומביטה בנו בחשש. "רק איתה. בבקשה, תתנו לי?" וחיוך קטן עולה בפניה.

ויאולה מגיעה. פניה עגולות ושלוות ועיניה הגדולות מציצות בריטה בדאגה גלויה. הן לוקחות להן שני כיסאות ויוצאות אל פינה מרוחקת בין העשבים והעצים, בקצה, ליד הגדר. כך פתאום אחרי שלושה שבועות של דאגה, של ייסורים, אתה רואה מן מחזה שכזה, ואתה משפשף את עיניך כחולם. מה קורה כאן? ועדיין הדאגה מכרסמת, חותרת: על מה הן מדברות? האם באמת זה הזמן עכשיו לשיחת חברות? ואולי דרוש כאן תכף ומיד מישהו אחראי יותר, בוגר יותר, חינוכי יותר... מה יכולות שתי ילדות אלו לעשות במקרה קשה כל כך? אתה מבקש להאמין בכך, ועדיין קשה, קשה לך לקבל שברגע האמת, ביום שבו בחרה ריטה לספר את הכול, לא היית שם אתה, אלא הייתה שם ילדה, ילדה אחת. ויחד עם כל זאת, זוהי תמונה מפעימה, נוגעת.

שתי ילדות-נערות יושבות להן, משוחחות שיחה של אמת בלב לבו של הקושי. בעצת האחת מצטרפת עוד ילדה אליהן, גדולה יותר רק בשנה, ונדמה לך שמעולם הן למעשה לא דיברו יותר ממילה אחת, אך הנה, הגיע הרגע, וכאן הן לא מאכזבות. הן יושבות ומדברות על כל תלאות החיים, ואתה יכול לשמוע ממרחק את הקולות הצעירים כל כך, המתנגנים, עולים ויורדים, ואת פרצי צחוק שבוקעים לפתע, והצבעים העזים, המעט ילדותיים, של הבגדים שהן לובשות נראים עתה היטב על רקע העשב הירוק סביבן. ופתאום אחת מהן קמה על רגליה, ולקול צחוקן של השתיים האחרות היא רוקדת ריקוד קטן ומצחיק, אולי מנסה לחקות את הקושי הזה ששולט בחייה של ריטה, ואז היא שוב יושבת ומקשיבה, והמבטים שוב מרצינים והשיחה הופכת לחרישית ורחוקה. וממקום עומדך אתה יכול לראות מן רגע שכזה, מצוי כל כך ובלתי מוערך דיו, של ילדה אחת ששמה את ידה על כתפי חברתה ומחבקת אותה, ובאה השלישית ומחבקת את שתיהן, וברור מאוד שלא כל הבעיות ייפתרו כאן ועכשיו, במפגש הזה, בשיחה הזו, בחיבוק הזה, אבל ריפוי גדול יש כאן, ודאגה גדולה יש ויש כאן, ולרגע אחד הבדידות החונקת, שהיא הכאב הגדול מכל כאבי החיים, נסה לה אל מקום אחר, ותחושה פשוטה של "יחד" ממלאת את החללים.

ושוב ברור, שכל בני אדם, גם ילדים וגם מבוגרים, זכאים להכיר את טעמם של הרגעים האלה, רגעי המגע בין נפשות. כל מטרתו של המקום הזה, שאותו ניסינו לבנות ולפתח במשותף, היה לאפשר קיומם של רגעים רבים שבהם זיקה אנושית איננה דבר פלאי ונפרד מהחיים. שרגעי הזיקה לא מוכנסים לחללי תצוגה מוזיאוניים מורמים מהיומיום, אלא שאותה תנועת נפש רגישה מתרחשת כזרימה טבעית ויומיומית בין-אנושית אצל ילדים ומבוגרים כאחד. בכל רגע כאן זה קורה כאפשרות ריאלית שניתן לבחור בה, ויכול לקרות עוד ועוד. כל רגע הוא הזדמנות לכך.

קשה לא פעם להשלים עם כך שלעתים חשיפת הכאב מולידה את היופי שבמגע. קשה לחיות באהבה עם הסתירות המתמשכות בין כאב לפורקן, בייחוד משום שרוב חיינו למדנו שבעיות חייבות להיפתר מיד, שבעיות הן תמיד רעות, שבמקום שיש מלחמה אין יכולת לאהוב. כאן, במקום הזה, נוצרה עם הזמן איזו הבנה סמויה, סוג של סובלנות כלפי אותו קושי, אותה מרה שחורה. לא הייתה כאן הרבה בררה. עם השנים ועם התרבותן של הבעיות והתעצמותם של הפגעים שהילדים הביאו עמם, הפך הבית למקום שדורש מכל הנמצאים בו סובלנות רבה וראייה דקה יותר, עדינה יותר. ראייה שמוצאת את הקרבה בתוך הכאב ולצדו, בלי לחדול מלשמוח, ולרצות, ולחלום, ראייה שמאפשרת לא להשתתק אך גם לא להתעלם מעומק אותו קושי, ולקחת את כל החומרים מהם עשויים החיים האלה ולצאת יחד אל המרד העמוק ביותר, אל היצירה הגדולה של היחד.

זמן רב מאוד אתה מתרגל לחשוב שבעיות של ילדים מוצאות את פתרונן אך ורק בצדה המוחשי של המציאות, או לחלופין לא נפתרות כלל. אבל הילדים מלמדים אותך לא מעט. בעיקר אתה נוכח שלפעמים יש נתיבים סמויים להשתנות והתפתחות, כאלו שבתחילה נראים בלתי עבירים או לא חשובים מספיק, שילדים מצליחים לפעמים לגמוא מרחקים גדולים מאוד גם כשלכאורה לא נפתר דבר, לא השתנה אף דבר מוחשי במה שאנו מכנים "מציאות".

והנה שוב, שלוש ילדות שמבררות את דרכן, יוצרות מציאות חדשה ולו רק לרגעים בודדים. וכך הן הופכות את האם הרעועה מהבית הקטנטן, רגשות התסכול הליליים והזעם האדיר המשתקף בעיניה הצרות של ריטה, לעוד פיסה אחת מהחיים האלו, שאפשר וצריך להתמודד עמה, מזכירות לה שיש לה עדיין מישהו בעולם, מישהו שאוהב ודואג, חברות. שותפות...

כשמונחת היד, נופלת הקורה מבין העיניים ומתרחקת קמעא. אז, באותם רגעים, אפשר אולי מעט, לאחוז בה, להיות אדון לגורלך ולבחור אחרת. זה כוחו של היחד, של היחד המיוחד הזה, ובאופן כה טהור ומדויק - היחד הזה של הילדים ושל הילדות האלה כאן בשיחה הזאת וברגעים האלה.

האם ידעה האחת, זו שהניחה את ידה על ריטה, שמגע היד הזאת מתקן ולו במקצת מגען של ידיים אחרות, שונות, רעות? או שמא מטעמו של איזה ידע נפשי קדום ואיתן, נגעה בה בלי לדעת אלא רק הרגישה, ושלחה יד, אל מצוקה וכאב של אחרת. והתשובה אינה משמעותית ביותר כאן, אינה הדבר המרכזי. חשוב רק החיוך הפשוט שאיתו חזרה ריטה בסופה של השיחה.

ואיך יבחר המחנך המתייסר להביט על המאורע הזה? האם זהו רק עוד רגע דיאלוגי נוסף בתוך הבוץ הכללי של החיים האלה? האם זהו עלה תאנה קטנטנן, משהו להתנחם בו כדי לישון טוב יותר בלילה ולהשקיט את המצפון המייסר, או שמא יש כאן משהו אחר, רגע ייחודי ומשמעותי שהתרחש בין שלוש חברות, חיבור של הנפש ושל הלב, וגילוי של אמת. יש עוד נפש בעולם שדואגת לי. שאוהבת.

המציאות לא מאירה את פניה ולא משתנה אף לא במעט. מחר יהיה יום קשה ורע בוודאי. הכאבים יחזרו, העוול לא ייפסק בן-רגע. עולם המבוגרים ימשיך, באטיות אכזרית, לטפל באופן פורמלי וקר בעניינה של ריטה. אחרי הטלפון המאה, כשהמחנכת תצעק בכל נשמתה שעוד רגע הילדה לא תהיה בחיים אם לא יעשה משהו עכשיו ומיד, יקומו סוף-סוף מרבצן פקידות הסעד השחוקות עד דק ובלוויית שוטר יופיעו, אם ירצה אלוהי הסעד והרווחה, בדירת החדר הקטנטנה בקריות. שם יחקרו בנימה חשדנית ופורמלית את האם עד שישתכנעו שאין ממש בטענות על גבר זר המשכן עצמו ברווח בין האם לילדה.

"אולי בעצם זה כן קורה", תאמר פקידת הסעד לשוטר, "אבל אי אפשר לראות סימנים ברורים של התעללות, או של הימצאות גבר בדירה. חבל, ילדה חמודה". השוטר ימשוך בכתפיו וייעלם אל תוך הניידת. חודשים ארוכים יעברו עד שהמערכת תכיר בכך שמשהו רע קורה, משהו איום ונורא. כל עוד אין צלקות וכוויות על הגוף, ימשיכו המחשבים לפלוט נתונים על רמת סיכון בלתי ברורה. וצלקות הנפש, הכוויות שבלב והכאב שנצבר ובוקע כתרועת שופר בימים ובבקרים, במבט העיניים ובהתפרצויות הזעם, בקללות ובשנאה העצמית, כל אלו ימשיכו את משחקם, יעלו ויתעצמו, עד שהיא לא תוכל לשאתם עוד ומשהו יקרה, ואולי, יש להודות בזה, לא להתעלם - אולי אז זה כבר יהיה מאוחר מדי.

אחד הקשיים הגדולים ביותר של כל מחנך הוא לשאת את הידיעה שלא את הכול ניתן לתקן ברגע, לא את הכול אפשר לסדר, לא לכול יש תשובות פשוטות, ואחרי כל הידיעות האומללות האלו - לא להישבר ולהתייאש מאותם חיים הנגועים באבסורד נורא. לא להתייאש, אלא לבחור בהמשך המאבק הארוך, ובתוכו להעניק את המקום לפריחה אמיתית של יחד וזיקה, של מגע. לעתים נדמה שבתוך הכאוס הכובש של העוולות, פצעיה המזוהמים של החברה, וסיפורי ה"אין מוצא", לא ניתן לעשות דבר פרט לבריחה, התעלמות או הקרבה עצמית אינסופית.

קשה ליצור את השדות המוגנים והשמורים, שיעניקו את המצע להתפתחות חדשה שיש בה מקסם התמימות ומכוח המרד. קשה לדעת להשתמש באנרגיה הצבורה בכאב לטובת מידת הקרבה הנכונה ועוצמת המגע הנכון, לדעת שדווקא התהומות מולידים לא פעם עומקים, ועומקים מולידים אפשרות לתמרון ולמרחב ליצירה, לדעת שכל זה איננו סתם ואיננו לשווא, ושמה שנטמן אי שם, שונה ואחר, ינבוט יום אחד, ויהיה בכוחו להבריא את הקרקע. לעתים קשה מאוד להאמין, ונדמה שאין מחר.

חודש בלבד אחרי אותה שיחה בבית עזבה אותנו ריטה לטובת הרחוב והסמים. הבחירה האחרונה, הסופית והמוחלטת הייתה בידיה. היא בחרה ללכת, לעשן, להזריק, לבלוע. כמה חודשים לאחר מכן היא בילתה עם כמה חברים על אחד הגגות בקריית אתא, מסיבה של הרבה אלכוהול וסמים, איבוד עצמי ולילה קודר ואפל מסביב. המשטרה הגיעה כמה פעמים ולא עשתה דבר. בערך בארבע לפנות בוקר נפל החבר שלה מהגג, הלום סמים, משותק ומרחף, ריסק את גופו על המדרכה האילמת בקריית אתא. באותו בוקר בבית החולים בחיפה נקטעו שתי רגליו מעל הברך. ריטה היתה שם לידו כל אותו הזמן.

בפעם האחרונה בה ראינו אותה היא עמדה בפנת הכביש המוביל אל הבית. פניה השתנו מאוד והיא עישנה בשקט, נשענת על עמוד חשמל. אחר כך הלכה באטיות והושיטה את ידה לשלום. החלפנו כמה מילים, ואז אמרה בשקט לא אופייני: "אולי... אולי אני אבוא... נדבר על זה שאני אחזור אליכם? נמאס לי מהכול, אני לא רוצה יותר סמים וחרא חיים. לא רוצה למות".

פיה התעקם בחיוך נבוך והיא הסבה פניה לצד וכבתה בכוח את הסיגריה. קבענו להיפגש למחרת בבית.

 

פעם נוספת. סיבוב נוסף. בחירה נוספת. מה יהיה הפעם? מה יקרה הפעם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סימור

 

יש ילדים שהעולם החליט בתהליך סטטיסטי קר למדר אותם ולסמנם כמועדים לאשפה. אי שם, כשעוד התהפכו בעצלתיים בבטן אמם, נקבע מסלול חייהם, נקבעו שנותיהם הראשונות, נחתמה ההתערבות בין השטן לאלוהים, וההימורים החלו לזרום - בין האופטימיים, שטענו שהילד יגיע לשנתו הרביעית, ובין הריאליסטיים שהימרו על מוות בטוח בהיריון. הילדים המסומנים האלה, צרובים במספרים של בקר המובל לשחיטה, נורים אל העולם כמו כדורים של עופרת. הם עוזבים באחת את לוע האקדח ומשייטים להם בודדים באוויר, עד שהם פוגעים במשהו, במישהו. תמיד שמים לב לקיומם רק כשהם מקיזים דם או נמעכים ומתרסקים על הקירות שמולם.

כזה ממש היה סימור. ילד מסומן. ילד מיוחד. תוצר מקרי למחצה, תרכובת רעילה של נסיבות וטעויות, עוד פיסה צפה, לא מזוהה, בביבי השופכין של החיים. ילד אחד שכזה, פלא יחיד ומיוחד, הצטרפות מפליאה וחד-פעמית של תאים לתאים, של מוח ולב, של נפש ורוח, נפלט לאוויר העולם בסוג של טעות, בשתיקת מערכות. לא היו שם צהלות של שמחה ולא דמעות של התרגשות אלא ממש כך, בכלומיות אלמונית, הגיע מצווח לעולם היפה הזה, לעולם הרגיש הזה שעתיד היה להיות עולמו, ביתו.

טוב, צריך היה לגמול אותו מסמים, אליהם עוד התמכר כששהה אי שם במעי אמו - זו שבלי חשש הזריקה והסניפה ובלעה כל מה שרק היה אפשר, זאת אותה אם שעבורה היה התינוק הזה ללא יותר ממטבע חולף להשגת המנה הבאה, ששכחה איפה היא שוכבת עוד בזמן החדירה, שבעבור עוד שורה אחת או שתיים פתחה את שתי רגליה, את שתי כלונסאות הבשר והוורידים, עבור מי ומה שייכנס בה, שיבוא אל תוכה, אל הכלום, אל החורבה הפנימית הזאת, ולהרות. ואז לעשן שוב, ולבלוע, ולהזריק, עד שהאפון הזעיר הזה הגדל בתוך בטנה יהפוך לעובר ניסיוני, שמור בפורמלין, מסומם עוד טרם  התפתחה תודעתו.

עבורו, קיר הרחם היה טבול באבקות מלאכים ושדים, מי השפיר היו בריכת הניקוז לאחסון כימיקלים רעילים, וחבל הטבור היה המרזב דרכו חדר כל החרא, טיפה אחרי טיפה אל ורידיו הזעירים ומשם אל מוחו, שהחל זה עתה להתפתח. סימור אין דה סקיי של יהלומים, ילדון עפיפון, שבר של תינוק, קטן וזעיר.

נולדת פג, נפלטת מהר החוצה אולי באיזו הברקה פתאומית על-טבעית של מודעות: "כאן בוודאי לא טוב לי, אז אצא החוצה" - בלי שידעת ששם קר ומסנוור, שם תוחזק במכלים שקופים ואטומים, שם תעבור סדרה של עינויים יצירתיים כדי לנקות מגופך את הרעל השחור שנצבר בו.

ואולי כבר אז היה מישהו ששאל בטעם מלומד וספקני, אם ניתן במסגרת אותו תקציב סעד ייעודי ומוגדר לנקות ממנו גם את הצלקות שנפשו הניצנית ספגה, אם ניתן לטשטש ממנו את עוונות אבותיו שקועקעו בגופו ובשרו, בשמו, בעיניו – "אני. סימור. ילד של נרקומנית, זרג של אנס ופות של גוויה מסוממת, והופ אני כאן, פלאי הטבע וחידושי המדע. אני דוגמה, חלון ראווה להפרעה שמכנים אותה "אנושות", הצצה רגעית אל מאחרי הקלעים, אל האזורים שאסורים לצפייה, אני מייצג כאן את הסוטים והפצועים. אני, סימור. עוד לא נולדתי וכבר אני מכור לסמים".

הילדות הייתה עבורו לקו מקוטע ולא נהיר של דמדום חושים: הבית שבו גדל והוואדי הירוק שלמטה, האם שמשנה לשנה הדרדר מצבה עד שלא ידעה להבחין בין בנה בן החמש לבין בובת ספוג שאפשר לסחוב אותה בידה לכל מקום, להניח אותה ולשכוח, להפשיט אותה מבגדיה ולהניחה בגשם. כך, אותה האם שריחפה על עננים בגלקסיות רחוקות הייתה מוליכה את הילד בעקשנות ובכוח עד שרגליו לא יכלו עוד לשאת את גופו, זאטוט שצרחות המחאה הילדותיות שלו התחלפו עד מהרה בשתיקות ארוכות, כמעט לא טבעיות, מוזרות כל כך לילד בן חמש.

סימור, שבפורים בשנה שמלאו לו שש, היה הילד היחיד שהתחפושת על גופו והאיפור הזול על פניו הקדימו את מועד החג בארבעה ימים, כי אותה אם שכחה והזריקה והתבלבלה והודיעה בעיניים בוהות ובקול נחרץ לכל אדם ברחוב שפורים הגיע. ארבעה ימים לפני הזמן. היו את אלו שגיחכו ואת אלו שצחקו, אך היו גם את אלו שהביטו בדאגה כיצד נשרך אחריה ילדה הקטן, מחופש לאינדיאני ומאופר כמו בובת חרסינה, רק עיניו הגדולות תוהות ופקוחות, מביטות בחשש מבעד למסכת הצבעים, שואלות את הרחובות והמדרכות: "איפה אני. איפה אני אלוהים. ומדוע רק אני, מדוע אני?"

ואז, יום אחד, משטרה וצעקות ואזיקים, וקצת אחר כך אשפוז בכפייה ואמא נעלמת פתאום. והקטן עם עיניו הגדולות והשואלות עובר לגור אצל הסבתא שעשתה את הטוב ביותר שיכלה לעשות עבור הילד שגופו איחר מאוד להתפתח, הילד שתמיד היה נמוך וחלש מבני גילו. הזמן עובר, הזמן חולף כמו בסיפורי אגדות ומשלים, אך כאן אין נמשל ואין נסיכים מופלאים, לא אושר ועושר אלא קוץ ודרדר, בדידות וייאוש.

הנה ילד, מיטלטל לו משבוע לשבוע, מחודש לחודש. ועוד שנה חלפה. עוד בית ספר ועוד מוסד חינוכי, עוד מסגרת משקמת ושוב חזרה לרחוב. שלושים ושמונה מקומות שונים, מתוקצבים ומוחזקים בידי המדינה לא יכלו להחזיק את סימור. המקומות המעטים שהסכימו להתמודד עם "התופעה" שלוחת הרסן בדמות הילד הזעיר הזה נבהלו ממראה האם שהגיעה פעם אחרי פעם בחופשות הקצרות מהאשפוז כדי לקלקל את המעט שעוד נותר מתוקן.

"גנבתם את הילד שלי", צעקה וצווחה אל מול המנהלים המחרישים. "אם אתם חכמים כאלו ורוצים אותו כאן כל כך דברו עם ביטוח לאומי שייתן לי קצבה, אחרת אני לוקחת אותו מפה". וכך היה. הילד נשבר ומחה, ביקש ושאל אותה מה קרה, ולמה שוב, ואולי רק כאן, ושתיתן לו פעם אחת. ולא קיבל תשובה. כך, אוחז בידה של אמו פעם אחר פעם, עד שידיו הופכות מורגלות למעשה העזיבה, וזו גוררת אותו משער ברזל לשער ברזל, ממחלקה למחלקה בעירייה, צועקת ובוכה, ותמיד נעלמת יום אחר כך, חוזרת אל האשפוז, הגמילה או הכלא. משאירה בורות וחורים שחורים, נתיבי מוקשים אחריה, והילד, בנה, יחידה, לא אומר עוד דבר אלא רק מתבונן ומתרגל.

"אני דפוק", הוא אומר לעצמו וחוזר ואומר. "אני זבל. שונאים אותי בכל מקום. אני אפס. אפס". נווד מבולבל, גחל שרוף למחצה, הוא מתגלגל ומתגלגל מפתח לפתח, מהתחלה להתחלה, ממקום למקום. איש אינו רוצה בו. אך לא די בכך כנראה. תוכנית המתאר האפלה וחיי מטוטלת הכשפים של גורלו ממשיכים להפתיע. מתעקשת לה המציאות להנדס ולהתחכם, לייסר שוב ושוב. כך, בנוסף לכול, האם ההרוסה והמהרסת מסיימת לה כלאחר כבוד את תקופת הגמילה והאשפוז וחוזרת אל הרחוב, לתמיד.

מישהו במשרד לבן עם ספות המתנה, סורגים עבים על החלון ותמונה דהויה אחת של נוף שוויצרי מחליט שהגיע הזמן להוציא אותה חזרה אל הביבים, שם תוכל להירקב בשקט ואגב כך לפנות מיטה חשובה למטופל הבא. וכך מדדה לה האם החוצה, כסף לאוטובוס ותיק קטן בידה ועוד באותו היום שוב אל הסמים ואל הסמטאות שקיבלו אותה בחיבוק אספלט קר ושקט.

הילד יודע, הילד מבין, ומשהו מוכר, אפל וחותך קורע בו חתכים שוב ושוב. באים להם לילות בהם אמא שלו חוזרת משיטוטיה וקוראת לו מלמטה ביבבות כאב הקריז, מנוקבת מהחדרות המחט.

"סימור! סימור! תביא קצת כסף לאמא שלך, בחייאת. אוהבת אותך הכי בעולם, מתוק שלי, בוא רד, רד לאמא, אם יש לך לב, אם יש לך לב. בוא, רד, אני אוהבת אותך מתוק שלי, מה עשו לך שאתה לא עוזר לאמא שלך, חרא זבל אחד?" הילד עוצם את עיניו וידיו על אוזניו, לא לשמוע בחושך הנקרע את צעקות הסבתא המגרשת את בתה חזרה אל שיטוט הסמים, חזרה לספסל הציבורי ולזנות מהירה בעשרים שקל, והוא משתנק ונושם בקושי, מבטיח לעצמו שהלילה לא יבכה, שלא יבכה שוב. עוצם את עיניו בכל כוחו, מסיר את תמונת פניה של אמו ואת קולה מראשו, מהדק את אגרופיו הקטנים ושוכב מכווץ ומתוח. לשכוח. לשכוח. לשכוח. הכול בסדר. רק לשכוח. היא איננה. זה לא קורה. לישון עכשיו. לישון עכשיו. לישון עכשיו... והוא נרדם. בכוח רצונו האדיר.

הסטייה הכואבת הזאת של ינקותו - ההתמכרות, הניקיון, ההזנחה, עיצבו ילד שידע להניע הרים בכוח רצונו, ילד מוכשר ורגיש לכל פרט, ילד שיודע מיד מה אמיתי ומה כוזב. כל אותה רגישות מלבלבת בתוך קרקע משוסעת ופגועה, בתוך נפש הפכפכה ושבורה שבכל רגע שני נופלת, נחבלת ומחבלת בגוף הקטן והחלש המכיל אותה.

צלקות הבשר לא איחרו לבוא, עוקבות בנאמנות אחר צלקות הנפש. התהפכויות האופניים בילדות הפכו להתהפכויות אופנועים בנעורים, גניבת השוקולד מהמכולת השכונתית היו לריצות אמוק אחרי פריצה לבתים, משחקי הילדות למכות, מכות, ושוב מכות. לספוג מכולם, לדמם שוב ושוב מהאף והשפתיים עד ששתי צלקות יעטרו את החיבור העדין בין העיניים לפנים, עד שהשפתיים הרכות והחיטובים העדינים של הלחיים יהיו מנוקדים וזרועים בפצעים, ורידים, שטפי דם ושיניים שבורות.

הידיים הדקות, החלשות, שנמלאות לעתים בכוח כה רב ובכעס אדיר על העולם, יתחילו לחבק ואז להכות, ליצור ומיד לשבור. הפכפכות יומיומית, שליטה ושבירה. כתובת קעקע גדולה על הכתף מצוירת כשלט אזהרה בכחול ושחור, לנפח את המעט, את החלש, אל מעבר לגבולות האפשר, עד שנוצרת לה בעולם דמות מגוחכת, עטויה בגדי היפ-הופ רחבים וגדולים, מבט מאיים בעיניים רכות, כוח בוגדני באצבעות רופפות. הנסיך האביון. סימור.

 

ואולי דווקא בגלל כל הכוחות הסותרים הללו וחוסר ההתאמה המוחלט בין הבחוץ לבפנים, הוא הפך להיות שובה לב ומיוחד כל כך. ילד שמושך אליו אהבה ומגע כמו מגנט. קל כל כך לאהוב אותו וקשה כל כך לחיות איתו.

האהבה והקושי התבררו כבר ביום הראשון כשהגיע אלינו. כפות ידיו היו חבושות ופצועות, פרי נפילה קשה מאופנוע גנוב, והעיניים היו גדולות ועמוקות ומגלות הכול, את כל הרצון ואת כל הצורך, את כל הכמיהה למגע של אינטימיות ואת כל חוסר היכולת להשיג את אותו מגע מיוחל. הוא מביט בך בישירות פצועה, קטן ועדין, מפוחד מאוד ושבור, מגלה כמעט מיד את כל כולו למי שעומד מולו, כאילו מעניק הזדמנות להבחין במשהו חמקמק ובלתי מורגש. קל כל כך להיפתח אליו מיד, להקשיב ולשוחח. קל לסלוח ולחייך כשהוא מתנצל בכנות גמלונית על איזו התפרצות בלתי נשלטת, קל  לראות לרגעים בודדים את החלק האמיתי והנקי שבתוכו מהבהב ונגלה. כל כך רוצה אחרת, מבקש שינוי ולא מצליח להחזיק מעמד, לא חזק מספיק לשמור גם על הרגע הבא, על השעה הבאה.

וקשה מאוד איתו באינסוף רגעים אחרים שבהם כל מה ששבור בו ומרוסק יוצא ומתפרץ בשטף בלתי ניתן לעצירה, רגעים שבהם אתה רוצה לרוץ איתו את כל ריצת האמוק הזו, לפרוק את הזעם ואת כל חוסר האמון, לחתוך באוויר את כל העבר, את כאבי הלילות ודממות הינקות, את שתיקות התבוסה, ואינך יכול. אינך יכול להיות שם איתו. הוא שם לבד, תמיד לבד, בודד וקורס תחתיו. רץ במסדרונות ומכה בקירות ובדלתות שנואות נפשו, צועק עליך בעיניים של חיה פצועה: "יא בן זונה מזדיין אחד, לך ממני!" עד שהוא נעלם מחוץ לשער הבית, שבור ואכול.

כמה שקט צריך וכמה נשימות יש לנשום וכמה זמן יש להעניק כדי ללמוד ולהבין שמאחורי כל המילים הנוראיות הוא באמת אוהב, ולא יודע איך לומר זאת, באמת שמח על כך שאתה כאן יחד איתו בכל הרגעים הללו ולא יודע איך להביע זאת, לראות מבעד לכול עד כמה הוא זקוק למקום הזה, לבית אחד, למקום להביע בו את כל הכעס הצבור והשבר הארור בתוכו.

אחרי חיים שלמים שבהם נזרק ממקום למקום בגלל מה שהוא, בגלל שהעז להראות לממסד החינוכי שיש כאן משבר חי ובועט, לא על גבי מזכרים עירוניים חתומים אלא בגופו, בעיניו ובלבו של ילד חי ואמיתי, שיש כאן עדות פשוטה וברורה לכך שלא הכול בסדר, שכולם טעו כל השנים האלה כשהניחו לו לגדול כך, הוא מצא לבסוף מקום שאומר לו שוב ושוב, בוקר אחרי בוקר, שהוא שייך ואהוב ורצוי. והשינוי? לא קורה ביום אחד, גם לא בשבוע ואף לא בחודש. יש עדיין הרבה קושי לפרוק והרבה כאב. עוד הרבה שבועות והרבה חודשים של קללות ושל התפרצויות, של אלימות ושבירת דלתות, עד שמשהו אחר יתחיל לצמוח.

צריך אינסוף אוויר בריאות כדי לצלוח איתו את התקופה הזו, וסבלנות גדולה ואמונה גדולה אף יותר שמתחת לכל התפרצות שוכן פוטנציאל ליצירה וליחד, שמתחת לכל קללה יש בקשה למגע שעדיין לא מצאה מילים נכונות. יש צורך לעתים בכוחות גדולים מאוד כדי לראות דווקא את הרגעים הקטנים והנדירים שבהם משהו אחר מתחיל לצאת החוצה אל האור, ולבקש אותם, לראות בו את הפלא הזה, להתמסר דווקא לאהבה, ולא לקושי. ויש רגעים כאלו, באמת מפליאים.

הוא מפליא במיוחד כשהוא פשוט שם, לכאורה בשולי ההתרחשות בקבוצה, שותק ומקשיב לילדים מדברים, כאילו לא נמצא אבל נמצא מאוד, מדי פעם אומר משהו קטן ופשוט שמשתק את כולם בעומק הכנות והאמת שבו. כך ממש היה באותה שיחה אחת של בוקר במועדון הילדים שבה כל אחד היה צריך לומר דבר אחד שהוא מעולם לא עשה. הילדים דיברו ושאלו וצחקו; ילדה אחת אמרה שלא קפצה אף פעם ממטוס, ואחר אמר שאף פעם לא לקח טריפים. וסימור אמר בשקט: "אף פעם לא אהבתי את אמא שלי", וכולם שתקו.

באותו יום, באותה שיחה, הוא היה שקט ורציני מאוד, וכמו ביקש להכניס את כולנו אל המקום הקשה והכואב ביותר החל מספר על הכוח שלו לאהוב גם כשעוזבים אותו, על הדקות הארוכות שעוברות עליו כשאמא קוראת לו מלמטה ועל כך שרק עכשיו, לפני חודש בערך, היא סיפרה לו שהאבא האמיתי שלו יושב בכלא, חי וקיים וממשיך להזיק לכל מי שרק מתקרב, ולא מת וקבור בירושלים כמו שסיפרו לו תמיד.

כולם הקשיבו לו, העיניים של כל הילדים היו נעוצות בו. ילדה אחת החלה לבכות בשקט, והוא ישב לידה והביט בה שותק. אז דיבר שוב, לאט, והוא אמר: "כשיהיה לי ילד אני אתן לו הכול הכול. נראה לי שאני אהיה אבא טוב", ועיניו הצטמצמו מעט ומצחו התקמט כאילו ניסה להיזכר בדבר מה, או לדמיין בכוח את העתיד שיבוא, ואז כשהיום הסתיים והגיע הזמן לצאת אל סוף-השבוע הארוך בבית עם סבתו, הוא התקרב אלי פתאום וחיבק אותי, וראשו הגיע אל מתחת לכתפי ויכולתי להרגיש את גופו הרזה מתחת לכל הבגדים ואת ידיו הדקות והחזקות אוחזות בי. ופתאום אמר: "אתה יודע, אתה כמו אבא בשבילי", ובאחת שחרר את אחיזתו ובלי להסתכל אחורה פשוט יצא מהר אל ההסעה, וכל הקושי והרוע והבדידות נעלמו בהבזק של רגע מהעולם.

איך אפשר לקבל ולהבין את כוחות חוסר הצדק בעולם הזה, את האנשים הללו שעזבו אותו כך, את אלו שהביטו בו והמשיכו ללכת? איך אפשר להבין את האישה הזו, אמא שלו, שצילמה אותו פעם אחת כשהיה תינוק, תמונת הילדות היחידה שלו, וגם היא מקומטת וממורטת בשחור ולבן, ונראה בה ילד קטן זוחל על השטיח וכל פניו הם רק רק עיניים. הפה הקטן קפוץ ומתוח, אינו מחייך. איך אפשר להבין מה שקרה כאן? והאם בכוחם של החיים ותפניותיהם לחולל כאן את השינוי הנדרש עבור הילד הזה?

 

רגעי הייאוש רבים רבים. נדמה כאילו אינספור ימים חולפים, שבהם הבוקר מביא איתו את הילד הזה, והוא נראה כאסופי הדוחה מעל עצמו כל מגע וכל יד. בבקרים האלה הוא רק מביט הרחק מאחור, הרחק מכולם, ומבטו ריק וכבוי, ואין כל ניצוץ של קשר או תקווה למגע. לא קל להגיע בבוקר שכזה אל הבית ולראות אותו שם כבר מחכה, יושב לבד על ספסל העץ הצבוע אדום וירוק, האוזניות תקועות עמוק באוזניו ורגלו נעה לקצב המוזיקה.

בבקרים כאלו הוא יושב כפוף על מושבו, נראה כאילו כל כובד העולם מוטל על כתפיו, שערו נופל על עיניו ורק הקצה המחודד של חוטמו נראה. אתה מביט בו ורואה איך שפתיו העדינות מפזמות בלחש מילים של שיר, והוא כל כך לבד, עד שכמעט לא ניתן לשאת זאת. בבקרים כאלו הוא כמעט לא מגיב ולרוב גם אינו אומר דבר, והדרך היחידה להוציא אותו מבועות הבדידות הארוכות האלו היא רק לדבר איתו עוד ועוד על כל מה שהיה ועל כך שיש סיכוי, ולנסות לעמוד בתזזית הנפשית הבלתי נשלטת שלו.

אחרי רגעי הנתק באים פתאום שוב רגעי הזעם המתפרץ שבהם הוא קורא לך בפעם האלף: "יא בן בן בן בן זונה שתמות!", ואתה יודע שלא אליך הוא מתכוון, אלא לעצמו, רק לעצמו, ושאין כל בררה אלא להמשיך בדרך הזו שבה לעולם אינך יודע אם באמת מתקדמים או שמא רק התאריך משתנה.

 

ואיפה יש פתח? איפה יש כוח ותקווה? במוזיקה.

אצל הילד הזה הכול יוצא דרך המוזיקה, דרך המוזיקה שהוא יוצר. בערב, לבד בחדר, בבית עם סבתא, הוא יושב שעות מול המחשב ויוצר שירים, כותב, מקליט. משחרר טקסטים קשים לקריאה, בועטים, מתמרמרים. גם כשהוא מתחיל יפה ועדין, גם כשהמילים מלטפות בהתחלה, כאילו חיפש וגילה בתוכו רגע של שקט, פינה להתחבא בתוכה, הכול משתנה באמצע או לקראת הסוף. הכול הופך קודר.

"תמצצי לי יא בת זונה", הוא יכתוב וישיר, "בואי אני אדחוף לך אסימון לתוך הכוס". וכשאתה קורא את המילים ושומע אותן, קולו המלטף משכנע אותך שוב שאין כאן אלא געגוע עמוק שהפך והשתנה ונעכר עד שהפך לאדום ושחור, עד שהתקלקל ונחבל עד שהפך לאלים ולמתריס. געגוע עמוק לאהבה של אמא, לחיבוק שלא היה, לכנף שהייתה צריכה להיות שם ולא נמצאה. אחר כך, אם תשאל מאיפה כל הכעס וכל הכאב הזה, הוא יספר לך על סיגריות שבערו ונכבו על הבשר, על לילות ארוכים כשהיה רק ילד, ילד קטנטן בן שלוש וארבע, לילות שהוא זוכר היטב כי נשאר בהם לבד לגמרי בבית ההוא, ואיך הוא שונא עכשיו, שנאה מבולבלת.

"אני לא יודע", הוא אומר, "אני שונא אותה, את אמא שלי, אבל בעצם לא. אני כזה כאילו אוהב אותה". והכול נחבא שם ב"כזה כאילו" הזה שלו, כל המרחב המטושטש בין שנאה לאהבה מצוי שם ומפרפר, כאילו חוסר ההחלטה בין הצחוק והבכי שמוליד השתנקות לא ברורה. זוהי ההשתנקות שאתה רואה יום אחר יום. פעם היא נוטה לצדה של האהבה ופעם לצדה של השנאה.

ובמוזיקה, במוזיקה יוצא הכול. צריך רק להקשיב לרגע אחד כדי להתמוסס שם, בתוך הצלילים שלו. והוא מחייך ובוכה אליך מבין הטקסטים. ודווקא שם הוא לחלוטין צלול, לא מבולבל, יודע על עצמו שהוא טוב, טוב מאוד. הוא מצליח לזכך חוויה עד לאלפית המיקרון, לשלוף אותה ולהאיר עליה בזרקור עד שלא ניתן לטעות בה ולהתעלם ממנה. נעשה לך חם כשאתה שומע אותו. חם בפנים, ובדיוק כמוהו, אינך יודע אם זאת אש מחממת או שורפת. בעיניים מושפלות וחיוך מבויש הוא ישיר לך אם תבקש. כמו זמר נודד, אבוד, חסר בית, מספר שוב ושוב את הסיפור של עצמו.

ויש ימים שבהם הוא מחזיק אותך פתאום, אינו מוכן להניח לך עד שתשמע את הקטע החדש שכתב, ומשהו אמיתי בוער בו ולא נותן מנוח. כן, צריך להאמין בו ללא הפסקה, צריך לנסות לעזור לו להבין שאם ישמור על עצמו נקי ושפוי בזירה המשתוללת הזו של החיים, בלב הסערה הלא נגמרת הז, הוא יתפתח ויגדל, עד שלבסוף יעמוד כאן יוצר ואמן נפלא, איש. לא ילד אבוד.

מבחינתו אין יצירה בשביל יופי או בשביל תענוג - זה פשוט לא קיים. יש יצירה אחת, זאת שמספרת לעולם שהוא מחורבן ושהחיים אלימים ודפוקים, כדור בראש בסוף כל שיר. המילים האמיתיות שלו מובילות להרבה שיחות בחדר הקטן. הוא מדבר עם כולם, נותן להיכנס, לשהות איתו ביחד. מרתק כל כך לשבת ולשוחח איתו על היצירה שלו. אלו הן ממש שיחות על יצירה ביקורתית ומשחררת, ניסיון לברר אם יש יצירה שמשחררת את היוצר, אם יש יצירה שיכולה לשחרר את העולם משום שהיא חושפת את העוול המוסתר ומראה את האמת, גם כשהיא מרה ושבורה.

הוא טוען בתוקף שוב ושוב שאי אפשר להיות אמן שבועט בכל מה שראוי לבעוט בו בלי לשבור את כל האשליות, אומר שאצלו כל מה שיפה הוא למעשה סוג של אשליה. קשה לו מאוד עם זה שייתכן שיש משהו נקי מאחורי כל הלכלוך. מבחינתו הכול אבוד וגמור, שחור לגמרי, וצריך לשיר את זה בכל הכוח. הוא מביט בחוסר סבלנות ואומר: "אתם לא מבינים שאני לא יכול? כל פעם שבא לי איזה שיר יפה אני חייב להרוס אותו, כי אין מצב שאני אוציא שיר יפה. למה, מה קרה, מי מת, שאני אתן לעולם החרא הזה שיר יפה? שיזדיינו כולם". יש לו שם קוד לזה, לתקווה הוא קורא "התמסחרות". הוא יאמר לך בזעף: "אני? אני לא מוכן אף פעם להתמסחר. זין על כולם!", ובעיניו אפשר לקרוא את המאבק, את תמונת העולם המתעצבת והולכת, את הפחד מחללים שבהם שולטים תקווה וחלום, כי בעולם שהכיר אלו הם האשליות המסוכנות מכול.

"חרא! אני לא מתכוון לתת להם לצאת בזול", הוא אומר ומסביר: "הם דפקו אותי ועכשיו שיידפקו בחזרה עם הטקסטים שלי. לא נעים להם? שלא יקשיבו, בני זונות". חיוך ענק עולה על פניו, ובשתי ידיו הוא מסמן זין על העולם, וראשו זקוף, והוא מתרומם מהכיסא וצועק "פאאאאק", ורץ החוצה, משאיר תמיד את הדלת פתוחה אחריו, כמו סוג של הזמנה, כמו בקשה סמויה: "בוא נמשיך לדבר, בוא נמשיך עם זה, זה עושה משהו".

 

כך, הבית הקטן הזה צריך להכיל את עוצמת המפגש היומיומי בין כוחות היצירה לכוחות ההרס, בין יאוש לתקווה. לדעת להוציא מתוך האבסורד הקורע הזה שבחיים את המדרגות שבהן ניתן להתקדם הלאה. זהו מקום שצריך להכיל בני אדם, על כל מה שקרה להם בעברם, ולהתייחס לאותו עבר כבעל משמעות, אך לא כמסלול שאין ממנו מוצא אלא דווקא להפך - להשתמש בכל אותה אנרגיה של כעס וזעם וכאב כדי להתעלות אל מעבר לו. לדעת לבקר בחדות את הדרוש ביקורת ולהצמיח דווקא מתוך התהומות ראיית עולם שיש בה עומק. לדעת כך, להפוך את התהומות למעמקים. לדעת להתבונן בישירות אל המקום הכואב ביותר ומשם לטפס, משם דווקא ליצור, דווקא מהמקום הכבד ביותר - להתחיל את המעוף הארוך והמשמעותי ביותר.

הילד הזה צריך להתפתח, ולפרוח. לפעמים זה מבלבל ומאוד מעורפל. הדברים שזקוקים לפריחה הם רבים, מקצתם לא ברורים, מקצתם קשים. השנאה. האינטימיות. האמון. השנאה שלו צריכה לפרוח ואז לנבול, להפוך למוכרת וידועה, לגלויה וחשופה, ואז לדעוך, לאט ובהתמדה עד שתהפוך למשהו אחר, לדלק מניע.

ילד כזה, פלא כאוב כזה, שהצלילים נושאים את זעקתו הלאה, מבקש ללמד אותך איך לזעוק עבור כל האביונים, העניים בחום והאביונים במגע, אלו שהעולם ייעד אותם לעבודת כפייה מתמשכת במחנות ריכוז פנימיים, אינסופיים. יש בו משהו כל כך אותנטי ומקורי שאומר בתוקף שהוא באמת החליט למרוד בתכתיב הזה שהעולם הציב לו. מתי בדיוק הפך סימור למורד? אין איש יודע. ייתכן שזה קרה אי שם בעבר הרחוק, עוד כשהיה ילד. אולי בפעם הראשונה ששמע אנשים מתלחשים מאחורי גבו: "כן כן, זה הוא הילד של הנרקומנית מהרחוב ההוא". אולי זה קרה עוד בטרם נולד. לא ניתן לדעת מתי, ובאמת אין זה חשוב ביותר. חשובה כאן רק העובדה, המוצקה אך השברירית - הילד הזה הוא מורד אמיתי. זקוק לעזרה, לסיוע רב, לשקט ואהבה, לרעיונות חדשים ומבוססים, כדי להשתכנע שהדרך שבחר בה היא הנכונה. כאן, הוא אמור להיות כל אשר הוא יבחר להיות. המבחן היחיד יהיה מבחן האמת. כמה נצליח, ביחד, להתמודד עם רעשי הרקע הקשים ולזכך מהם את הקול היציב, האחד, הקול של סימור.

המקום הזה, הבית, אמור לעזור לבני אדם לקלף את קליפות ההגנה, ולעמוד איתנים מול עצמם בתוך זרם החיים. יש כאן תהליך של גילוי משותף של ייעוד, ייעודו של אדם. ומשהו פלאי ומיוחד מאוד קורה בזמן הגילוי - הכאבים מתעמעמים ולעתים מתפרקים לכדי יחידות שמהן ניתן לבנות יצירות גדולות ואינטימיות עמוקה. עד כמה קשורים שני אלו בנפשו של הילד הזה - האינטימיות והיצירה, הוא יוצר מתוך אינטימיות חבולה ומרוסקת, יוצר כדי להגיע לאינטימיות ואמון שאינו מכיר. שניהם קשורים עד לבלי הפרד.

השיחה המתמשכת איתו לפעמים מבלבלת מאוד, נדמית כפוית טובה. לפעמים נדמה שלא מתקדמים כלל. לפעמים אתה מרגיש ממש כמו מכונה לניקוז רעלים, ואתה יוצא משיחות כאלו עמוס ומבולבל, חלש מאוד. יודע שלולא היו איתך עוד אנשים, עוד מחנכים, לולא הייתם כאן צוות, יחד, לא יכולת לעמוד ולו יום אחד בפרץ הקושי השורף הזה. פעמים רבות המפגש איתו, המפגש עם כל הילדים שנמצאים כאן הוא קשה ומר, אפילו עצוב מאוד. אבל יש רגעים רבים של התעלות בלתי מוסברת, של מגע נקי וחשיפה גדולה, ולרוב יום או יומיים אחר כך נולד אצל סימור שיר חדש, שכמו השיחה הוא חזק, אמיתי וקשה.

קשה לדעת אם הוא מבין מה קורה כאן בינינו ויודע לשרטט את התהליך שעובר עליו באופן מילולי ומסודר. אבל ברור מאוד שהוא מרגיש בכך שיש כאן משהו אחר, בוחן את חוסנה של האחרות המוזרה הזו בזהירות רבה. וכך למרות שעדיין הוא לא משוכנע לגמרי, יש משהו בו שכבר מוכן להרפות מעט ממחסום אי האמון.

"אנחנו לא בית ספר באמת", הוא אומר ומחייך. "מה, אתם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה, ולא לוחצים עלי להיות מה שאתם רוצים, כמו בבתי סוהר האלו שהייתי בהם שקוראים לעצמם בתי ספר, מזדיינים", והוא מוסיף בנענוע ראש ומבט שובב: "ויש כאן אנשים קרובים אלי מאוד, שאפילו אני אוהב. טוב, לא אוהב תמיד, לפעמים, כשלא חופרים לי מדי. דווקא מגניב, איזה קטע, אה?" ובין המילים למבטים אפשר לחוש בהשתלבות הסמויה הזאת של נפשות שמשיחה לשיחה מאיצה את צמיחת הגילוי, מגדילה ומרווחת.

ולא כל הגילויים משמחים, לא תמיד מורגשת הצמיחה. יש נקודות גילוי קשות במיוחד ומאוד עצובות, קורעות את הלב. הוא אמיתי ומכאיב מאוד כשהוא אומר בידיעה ודאית שיהיה לו קשה ואולי בלתי אפשרי למצוא אהבה בחיים. הוא יודע בתוכו שאותה האם שצרבה את בשרו, שחתכה בו את חתכי הבדידות הללו, ביצעה בו את המעשה הנורא מכול – צרבה בנפשו כוויית של חוסר אמון, את הפחד מאינטימיות. כך הוא מרגיש, שכל נערה שהוא פוגש היא אמא, ומאמין שכל אישה שיפגוש תהיה אמא, ותמיד הכול ישוב לשם, אל המצולות השחורות ההן של ילדותו, בהן נצרב משהו עמוק ובראשיתי.

המגעים המנותקים של האמון, אלו שלא נוצרו אז, אלו שלא נבנו, לא נבנים בקלות בבגרות, לא נוצרים מחדש באותו האופן. דרושה כאן עבודה גדולה ואהבה גדולה וכמה שנים של חסד וחופש להיות אתה עצמך, ללא הפרעות, ולגלות בפעם הראשונה את טעמה המתוק של האינטימיות המתוקנת, זו שאיננה מאכזבת ונוטשת.

ברגעי השקט והשיחה, בחדר הקטן עם הספות הנמוכות והתמונות הצבעוניות על הקירות, בימי החורף שבהם החלונות סגורים והחדר חם ובאמצע השולחן הקטן והעגול, ודבר לא מפריע ודבר אין עכשיו, אלא שיחה בין שניים, הוא יספר בקול שקט על מה שהיה ועל מה שיהיה, וכולו נכון, וכולו יודע שמה שהיה ימשיך ויהיה קשה ומסובך, תמיד תמיד. המעקב הזה שלו אחרי הפיסה החסרה שבו מעורר ושובה את הלב. לפעמים משהו בו שלם עם הדרך הפתלתלה הזו ומבין מאוד. ברגעים אלו לא נותר אלא להקשיב בשקט למה שיש לו לומר, לחלומות, לרעיונות, להבנות. קשות ככל שיהיו. הן אמיתיות.

במקום ההוא שבו יש ידיעה ויש בהירות, במקום הזה שבו יש שיחה - כואבת ככל שתהיה, שוכנת גם האפשרות למרד ולתיקון. שם, בין השניים המשוחחים עשויה להיבנות היצירה החסרה של סימור ששורשיה, בפעם הראשונה, אינם נטועים אך ורק באדמת הכאב או האכזבה. ועדיין עם כל הידיעה וכל השיחות וכל אותה אמונה בדיאלוג היוצר והמבריא הזה, עולות ובאות שאלות רבות, שלא נותנות מנוח.

האם יהיה לנו מספיק זמן כאן יחד? מספיק אורך נשימה? האם נוכל להעניק את הפנאי הנדרש לצמיחה הרכה הזאת עד שתהפוך להיות לחזקה מספיק לעמוד כנגד שטף הרוע, כנגד תכניתו הקרה של העולם? האם הוא יספיק להתחזק כל צורכו? האם הוא יצליח לעמוד בכל הכאב הזה, להמשיך הלאה, לא להפסיק?

קשה מאוד להיות מחנך ברגעים האלה. קשה לראות בבירור את העיקול הבא, להאמין ושוב להאמין בלי כל סיבה מוצקה שיהיה בסופו של דבר פשוט טוב. קשה עוד יותר, כמעט בלתי אפשרי, להרגיש שכבר עכשיו טוב, ולא צריך להגיע לשום מקום. שכבר הגענו. שכאן, בהווה, בבית הזה, כבר כל הטוב נמצא. קשה לדעת שאין מספיק זמן ועדיין לעשות, עדיין לרצות. לבקש את הכמוס ביותר, את האור השמור ביותר, את הפלא היומיומי.

סימור היה איתנו כמעט שלוש שנים. השנה השלישית הייתה כבר קשה מאוד עבורו, כנראה קשה מדי. המציאות סביבו השתנתה, והוא לא הצליח למצוא את עצמו בתוך הקבוצה החדשה של הילדים. יותר ויותר ימים היא בילה בבית, עם סבתא, עובד על שירים חדשים, או גולש באתרים מוזרים ברשת. "אתה יודע מה האתר שאני הכי אוהב?" שאל פעם בחיוך טומן סוד, ואחרי שנכשלו כל ניסיונות הניחוש, אמר בצהלה: "אתר הנעדרים של המשטרה. אתה יודע איזה דברים מוזרים יש שם? תמונות של כל מיני מתים לא מזוהים, חבל לך על הזמן, אפילו כתבתי עליהם שיר, על כל הנעדרים האלו מהתמונות. לפעמים אני מרגיש כמוהם, מדמיין את התמונה שלי שם. איזה קטע אה? טוב אני שרוט וגם קצת מטומטם אז אל תשתגע פה ואל תעשה מזה סתם קטע, עוד בסוף הדודים המפחידים שלי יקחו לי את המחשב כמו פעם, ואני אשתגע לגמרי".

כשההיעדרויות מהבית הפכו לתכופות ואחרי שהמחנכת שלו עשתה מאמצים גדולים שלא צלחו להתוות לו תוכנית חניכות אישית ומיוחדת, התחיל להתברר שסימור כנראה לא ימשיך עמנו. באחד מביקוריו האחרונים בבית הוא ביקש שניתן לו קצת אוויר לנשימה, להגיע אל הבית רק במקרים מיוחדים, להיות קצת לבד, לקבל עוד מקום ושקט ליצור. בעיניו אפשר היה לקרוא שהוא מחפש עכשיו משהו אחר, שהוא מחפש את ההזדמנות וההסכמה שלנו כדי להפסיק את ההתמודדות המתישה עם כל העולם סביבו. דומה היה כי קולות הרקע של המציאות הכאיבו לו עכשיו יותר מבעבר, הפריעו לו מאוד. "לא רוצה קבוצה עכשיו בחיים שלי, לא מחפש אנשים עכשיו. באמת, תאמינו לי, זה לא טוב לי", הסביר שוב ושוב. "אני מחפש להתבודד ולהיות בשקט עם עצמי. הגעתי למצב שאם אני אהיה כאן כל יום אני אתחרפן ואחרפן אתכם, וזה חבל. סך הכול אני אוהב אתכם". היה בעיניו משהו מאוד אמיתי ועצוב. לא רוצה לקלקל, לא רוצה להרוס. רוצה לזכור את התקופה שלנו יחד כשלמה, וטובה. אולי הדבר הראשון בחייו שנעשה כמו שצריך, מהתחלה עד הסוף.

ובכן, מה אמור לעשות כאן המחנך אובד העצות? מצד אחד מבין ויודע בבירור שכאן הוא המקום הטוב ביותר עבור הילד הזה, כאן ההתמודדות האמיתית עם בני אדם, יחסים, שיחה ופתיחות. כאן מתמודדים על הנפש והחלומות, על הרצונות הכמוסים ומול המוקשים הסמויים. ומן העבר השני – עומד כאן ילד, נער, אמן, קרוע לרווחה. רוצה את מה שהוא מכנה כרגע "שקט", רוצה לברוח, רוצה אחרת מכל מה שיש כאן. הוא פשוט מבקש להיעלם עכשיו, לצלול אל תוך מקום אחר. אתה משוכנע שאתה כבר יודע מה יביא אותו מקום, והפחד גדול. לרגעים, אתה בטוח לגמרי שאתה יודע מה נכון בשבילו, אומר לעצמך בנחרצות: "מה זאת אומרת? אין כאן התלבטות. זהו המקום הטוב ביותר עבורו, כאן הוא חייב לסיים את השנה. חייבים ללחוץ עליו, חייבים להפעיל כל כוח וכל השפעה כדי שיסיים כאן את השנה".

ואז, אתה מתבונן בו שוב. יודע, שהילד הזה, סימור, הוא המחליט האחרון. יודע, שאין באפשרותנו אלא רק לשקף ולייעץ, לבקש ולדרוש, אך לעולם לא להחליט עבורו, כי הוא ורק הוא יעמוד שם גם מחר עם הים הפרטי הסוער שלו, עם חייו, וביכולתנו להציע ולבקש שישתף אותנו שוב ושוב, עוד ועוד, שיעניק את אפשרות הכניסה אל המקומות הכבירים האלו שבהם מתחולל כל המאבק כולו. אנו יכולים לבקש, אך הוא חייב להסכים. חייב לומר הן.

סימור החליט להיעלם אל תוך היצירה שלו, אל תוך מה שהוא קרא "שקט", אל תוך תוכנות העריכה והתופים בבית עם סבתא. נפגשנו עוד ספר פעמים בחדר הקטן. שיחה של חברים. הוא כבר לא באמת חניך כאן, אבל עדיין חלק חשוב. "כמה טוב לי, אין לך מושג!" אמר פעם אחת. "אני מתעורר בבוקר ועושה מוזיקה, זה החלום שלי. ואני משתפר". ועל השאלה אם אינו מרגיש שהוא צריך את הבית, אם המקום אינו חסר לו מעט בחיים שלו, הוא ענה: "רוצה את האמת? לא. ז'תומרת, אני זוכר דברים טובים שהיו. וואללה, זה לא ייאמן בעצם כשאני חושב על זה, שבעצם הייתי אתכם איזה שנתיים וחצי. כי כל מקום אחר היה כבר זורק אותי למאסר עולם. באמת, הכי הרבה הייתי באותו בית ספר אולי חודש עד שהעיפו אותי, וגם זה נראה לי אני מגזים. אבל איתכם הייתי הכי הרבה זמן. איזה קטע. וגם למדתי הרבה, האמת, ואם אני אומר את זה, ואני בנאדם שלא מוכן ללמוד מאף אחד בעצם, אז זאת המחמאה הכי טובה בעולם. אבל שמע, טוב לי ככה. אין לי את הג'ננה שהייתה לי. אני יותר רגוע. באמת".

אמרנו לו שמתגעגעים אליו, שאוהבים אותו, שאם ירצה לחזור יש לו לאן. אבל הוא משך בכתפיו וגלגל עיניים: "איזה חנונים מתקתקים וגם שקרנים. אתם עם כל 'האוהבים' הזה כל הזמן. איך, איך אפשר לאהוב אחד כמוני? מה אתם דפוקים נרקומנים נקרופילים שאתם אוהבים אותי? חסר לכם בורג". מבעד לרצף המילים הלא מובן ולעווית הצחוק שאחזה בו אפשר היה להבין את התשובה: "תודה. וואללה גם אני אוהב אתכם!".

יושב לו המחנך בסופו של יום ושואל: האם עשינו די? האם הספיקו השנתיים האחרונות האלה כדי להנביט את אותם זרעים חבויים? ואולי יכולתי לעשות עוד ולא עשיתי? ואולי יכולתי לשכנע עוד ולא שכנעתי?" ואולי. ואולי. כל אולי שכזה בועט וצובט ומייסר מקודמו. מי יידע כאן לשפוט, מי ידע לומר מה היה, ואם בהשתנות העונות הייתה גם באמת השתנות של הנפשות. יושב לו המחנך וחושב. תשובות אין. קולות של טפטוף על הגג ועל זגוגית החלון. גשם יורד לו. קפה שחור של צהריים, תנור ישן, מעט מוזיקה מהרדיו.

יושב המחנך ומתבונן בעד החלון על החורף. נזכר בחיבוק החזק ובגופו הקטן של סימור. נזכר בשירים, בקול החם והרך שלו. נזכר בחום הגדול. בכנות המופלאה. ברגעים ובשיחות. בעיניים שואלות. נזכר בדיונים על שירים של עמיחי. בוויכוחים על בוב דילן. בכתיבה משותפת של שיר. נזכר איך העז לשיר מול מצלמה כשצילמנו סרט על הילדים. איך התבייש מאוד ובסוף פשוט שר בקול רועד כשמבטו מושפל ארצה: "אמשיך לכתוב עד שתהיה לי מצבה. לא אפסיק לדקה לשנייה, מאיה. כבר הגעתי למצב שאומרים לי מה נהיה..." נזכר המחנך, ומחייך לעצמו.

משהו משתחרר לאטו. לא חייבים עכשיו לדעת הכול, לא חייבים להיות בטוחים. אפשר להיות כאן עכשיו, בבית. להפסיק לרגע לגלגל אבנים במעלה ההר. לזכור שעכשיו הוא הרגע. מגע ידך על האבן. הגשם בחוץ, מאמץ השרירים, יפי הדרך. פלא ההיקשרות בין בני אדם. לא חייבים להמשיך להביט החוצה. יש גם פנים. להאמין שסימור עשה נכון, בחר נכון. להעניק לו את המרחב הגדול מכולם, את האקורד האחרון של התהליך החינוכי – האמונה הלא מובנת מאליה בבחירתו העצמאית, בבחירתו שלו, גם אם אתה חושב אחרת. להעניק, ואגב כך לשחרר, את האישור האחרון והקשה מכולם – "עשית נכון ילד, בחרת נכון. מקומך שמור לעד, ותמיד תמיד אותו כאן שוב ושוב".

עכשיו קצת שקט וקצת רוגע, ואין אשליות. גם נעלמו התהליכים. מבעד לדלת יש עוד חמישה מחנכים ומחנכות. צוות אחד. ועכשיו, לעכשיו, זה חזק. יפה. טוב. פשוט טוב. כך, אין צורך להסביר ולהבין בדיוק איך. זה פשוט מספיק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעוף

 

לפעמים גם הילד הגמלוני ביותר מצמיח לרגע כנפיים. ההוא, הכבד, שנראה כאילו לעולם לא יצליח להשתחרר מהמשקל הזה, המשקל העוטף ומקיף אותו. ילד כבד ואטי, שיהפוך להיות איש כבד ואטי, יחיה חיים כבדים ואטיים וארוכים. אפשר לדמיין אותו עוד כשנולד, גדול מכפי שחשבו. לא בכה הרבה, רק התבונן בעיניים כמעט עצומות על סביבותיו ושתק. ילד כזה, קצת קשה, קצת עצוב, קצת יותר מדי גדול, תמיד רק במעט, והוא נתקל במשקופי הדלתות ולא מודע לכוחו, והוא שוקע בכיסאות ומעלה ענן של אבק, והוא אוחז בעיפרון ואצבעותיו הגדולות והכבדות לא מוצאות את מקומן.

אם ניסית פעם לחבק אותו, האם הבחנת שקשה להקיף אותו, כאילו משהו קטן מאוד בתוכו עטוף בכל כך הרבה בשר וקיום, ואתה שמנסה לחבק ולהרגיש, את אותו מקום, מחבק לבסוף רק גוף, רק חולצה, גדולה גדולה.

ואיך תמיד הציקו לו. ואיך תמיד היה ברור, כבר בהתחלת ההתחלות - עוד כששחה בזריזות זרעו של אביו אל הביצית הממתינה של האם - שהכול יהיה כך, ולא אחרת. שתמיד יציקו לו, לגדול הזה, שיקבל את הכול בסבלנות ואורך רוח, שיעמוד דקות וימים ושבועות וחודשים כך בצל כדי לא להזיע יותר מדי, מביט באחרים משחקים. והם, בתורם, ינעצו בו פעם אחר פעם את חודה הדוקר של האמת, מעוותת ומרה: "אתה כבד ואטי", ויוסיפו בלעג: "וקצת מטומטם".

ואיך יעמוד שם ויביט וישאל את עצמו, באותם רגעים, ומאוחר יותר בלילה, ועוד שנים אחר כך כשיהיה כבר מבוגר מעט יותר וכבד עוד יותר, למה, למה הם עושים את זה, ולמה אני אני, ואני לא שם, לא כמו כולם, לא כמו ההוא. אלוהים, כמה הייתי רוצה להיות ההוא, רק ליום אחד, רק לשעה, להרגיש כמוהו ולעוף. לעוף. לרחף שם במגרש, אל הכדור ואל המרחק ובאוויר, לרחף רק פעם אחת ודי, ואחר כך כלום לא אבקש... אלוהים, לרגע, תן לי להיות שם, כמוהו. ואין.

הימים יחלפו עליו, כבד ואטי ומנותק, יום אחר יום ולילה אחר לילה, לעולם לא מתחלפים ולעולם לא סוערים ולעולם לא מתהפכים באיזה תענוג חושים מפתיע וסוחף. אלא תמיד לקום בבוקר ולישון בלילה, ותמיד לחלום בהקיץ, קצת לאט, על להיות מישהו אחר.

וסימנים רבים יינתנו בו, עדות נראית לחריגותו. אגלי הזיעה הרבים מספור שיבצבצו על מצחו, שבועות ושנים בכיתות המרובעות והמרדימות בבית הספר המחניק. הזבובים שיעצרו על ידיו ופניו שבתנועות אטיות יגרש אותם, פעם אחר פעם, עד שהיד תלמד את מסלולה המדויק. העיגולים השחורים מתחת לזרעותיו בבית השחי. דווקא שם, כמו גם בערווה, פרצו השערות ראשונות, שנה או שנתיים לפני כולם, כאילו דווקא בזה חמד לו הטבע לצון והאיץ את הדבר האחד שהאטיות הייתה מתקבלת בו בברכה. וכך, על כל הצחוק נוספה רשעות חדשה: "לגדול הכבד האטי הזה יש שער שם, למטה, בזין הקטן שלו, ככה ראינו בשירותים של הבנים כשהורדנו לו את המכנסיים, והוא התכופף לאט, הטמבל הזה, להרים אותם. וראינו שם כולנו איזה שחור לו שם, בזין."

עכשיו, בצל בין העצים, עומד לו ילד אחד כבד, שעל כל גמלוניותו ואטיותו נוספה גם השמועה שנפוצה בין הילדים בחצר בית הספר, שמי שיש לו כבר שער בזין בטח חושב מחשבות מלוכלכות על הבנות, וזאת גם הסיבה האמיתית לזה שהוא עומד שם כל הזמן, בצד, בצל, מתחת לעץ. ועכשיו, ובעצם תמיד, ידענו כולנו שהוא מגעיל ונורא, אבל ריחמנו ולא אמרנו, אבל כן, הוא כזה, הוא בטח כזה, כי הרי אם תחבר את טיפות הזיעה הקולחות, את הכובד והגודל, האטיות הקשה והשער בזין, מה תקבל אם לא מפלצת שהתחפשה לאדם, לילד.

המורים רואים, המורים שותקים. יום הולך ויום בא, ובית הספר לעולם עומד. המבנה אותו מבנה, רק הולך ונצבע עם השנים, וגוון הצבע משתנה עם החידושים והשיפורים באיכותם של הצבעים. כבר לא סיד אלא צבע ממש, ורק בית הספר עצמו לא משתנה ולא מתחדש אלא נשאר ועומד ושותק.

העצים גדלים, העצים צומחים, סתיו, חורף, אביב, קיץ ושוב סתיו. המעגל חוזר והעיניים רואות את אותן המראות והאוזניים שומעות את אותם הקולות, ומורים באים ומורים הולכים, והוא עוד עומד שם בצל ומתבונן וחולם שוב ושוב ושוב. הימים לא נספרים, רק טבלאות ייאוש הולכות ובאות על לוחות השנה, וחגים ומעט חופשות, ולעולם לא טיולים, ולעולם לא מחלות, כאילו החוסן והבריאות נובעים מתוכו בחוסר התאמה מוחלט, לעגני כמעט, לחולשה הפנימית. וגופו גדל עוד ועוד עד שגודלו מתחיל קצת להפחיד, כי מי יודע מה יש שם בצורה המגושמת והלא טבעית הזאת, מתחת לחולצות הרחבות האלו, מתחת למעיל שנראה כבר כמו מעילו של מבוגר.

עם השנים החולפות הילדים מפסיקים להתקרב אליו ולהתבונן בו, והוא הופך בהדרגה לבלתי נראה, ועם זאת נראה מאוד, נוכח ומבולבל, לא יודע איך להתאים בין נוכחותו הפיסית שתופסת מקום רב מדי, ובין נוכחותו הנפשית, החברתית, שתופסת מקום מועט כל כך, שמצטמצם והולך עד שכמעט לא נותר ממנה דבר.

לאטם מפסיקים גם קולות הצחוק סביבו והופכים ללחישות וצחקוקים רחוקים, מאחורי גבו, עד שהדבר חותר בו ומכאיב לו ומעיק, עד שעולה בו בקשה מוזרה שכזו, כמעט מפחידה. שיצחקו עליו שוב. שיצחקו בקול רם סביבו. כך לפחות יביטו בו, יהיו לידו והוא לידם, כך לפחות ישמע את שמו מדי פעם עולה בפיו של אחד הילדים. בלילות ובהפסקות הוא מבקש, חושש לומר את המילים בקול רם אבל אומר אותן בלבו, שוב ושוב - לא לא, לא ככה אלוהים, בבקשה. רק שלא יתרחקו עכשיו עוד יותר וייעלמו לגמרי, ולא יראו אותי עוד.

בית הספר הופך להיות עלום וסתמי משנה לשנה, ועם זאת המערכת המכובדת מתעקשת לסיים את יום הלימודים מעט מאוחר יותר ככל שעוברות השנים. והשמש אותה שמש, והגשם אותו גשם, והדרך הביתה היא אותה דרך. הנה בא הצלצול של סוף היום והנה השער הירוק הגדול, והנה השומר העומד שם והקרחת שלו מבהיקה באור הצהריים. האספלט לוהט במאי ויוני, או ששלוליות ענק נקוות עליו בינואר ופברואר וחבורות חבורות הולכים הילדים הביתה ומדברים בקולות גבוהים ורמים וחלק מהבנות הופכות פתאום ליפות מאוד, ומשהו לופת, מוזר ומושך מתלווה לצורת הליכתן, והן מחבקות אחת את חברתה ומגניבות מבטים לאחור, שם הולכים הבנים, שלחלק מהם כבר יש ידיים ואצבעות וכתפיים שזרימה מתגברת של כוח ונעורים קולחת בהן.

השער נסגר מאחור ורק אז, מאחר ואטי, הוא מתחיל ללכת, אחרי שכולם כבר יצאו, אחרי שהאחרון עבר את העיקול. השומר מאיץ בו ונועל את השער בקול נקישת ברזל בברזל מאחריו. והוא מתחיל ללכת, מנסה להחזיק את תיק בית הספר על כתף אחת כמו כולם, לזקוף את הכתפיים, להרים את הראש וללכת כמוהם. אבל רגליו גדולות קצת מדי, וירכיו מתנגשות עם הצעידה, והכול אטי ומסורבל.

והוא לבד. והולך לבד כך, יום אחרי יום. ושעות הצהריים השקטות המלוות אותו עד לביתו. ציוץ הציפורים בדרך אל הבית ומעט המכוניות שבכביש, עוטפות אותו ומשקיטות, מרגיעות, כאילו אומרות לו: "עכשיו אתה כאן, בלתי נראה כמעט, בלתי מורגש, ואבני המדרכה ישאו אותך, את משקלך, ולא יתלוננו, ולא יצחקו, ולא יתלחששו".

לבד. תמיד לבד, הוא מגיע אל הרחוב, ושם מדי פעם חוצה את הכביש איזה ילד מבית הספר, והוא ממהר להיעלם אל צד הדרך, אל הצל המחביא של העצים ולא להיפגש, רק לא להיפגש. אם במקרה עובר אותו ילד קרוב אליו, מטרים ספורים ממנו, הוא כובש את עיניו באבני המדרכה ומנסה בכל כוחו לזקוף את גבו וליישר את התיק על כתפו האחת ולהאיץ ברגליים הסרבניות והשוקיים הכבדים האלו, מנסה נואשות שייראו רק לרגע קצת כמו של כולם, קצת דומה, לא לבד.

והוא חולם עדיין לעתים שיום יבוא, בעוד שנה או שנתיים, בעוד שלוש או ארבע שנים, יום שבו הוא יהיה אחר. קל ומשוחרר, יחד, יחד מאוד, עם כל האחרים האלו, הרחוקים כל כך עכשיו. אלא שאז, בימים האלו שיבואו בעוד שנה או שנתיים, הוא יהיה אחד מהם, וערב שבת לא יביא איתו את הלבד והמחשבות המוכרות על הסוף ועל לחדול, אלא דווקא משהו אחר יקרה שם, ובאותו ערב שבת אחד ומיוחד הוא ירגיש שהנה משהו גדול מתקרב וקורה, אולי הערב הוא יהיה שם, במקום ההוא, יחד איתם. אולי יחד איתה.

החלומות מחזיקים אותו, יום אחרי יום. יום הולדת אחד עובר והאחר בא, והשנים נמתחות ומתחלפות. צל העצים של בית הספר היסודי כבר מתעמעם בזיכרון והנה צל העצים של חטיבת הביניים. השיעורים הופכים להיות קשים יותר ויותר עד שפתאום כבר ברור שנוסף על הכול, על הכובד ועל השתיקות, על האטיות ועל הבדידות, בא לו עוד קושי חדש - הלימודים.

הוא נכשל ומנסה, ונכשל שוב. הספרות חגות מול עיניו, המילים באנגלית נעצרות בסמוך לאוזן ולא ממשיכות הלאה, והוא יושב, שותק. הכיסא נאנק תחת כובד משקלו והגב מכאיב לו. העיניים נעצמות שוב ושוב והוא נודד במחשבותיו אל הבית הקטן, שם מחכים לו שלושה חתולים קטנים, שהוא מאכיל ומטפל ומלטף בכל יום.

הוא נודד במחשבותיו ובחלומותיו, ועם חלוף השבועות הוא נודד גםבכיתה עצמה, עובר פעם אחר פעם אל החלק האחורי בחדר הגדול והמרובע. שם, סמוך לקיר, בפינה בין החלון ומדף עץ ישן, הוא נעלם לאטו עד שכמעט לא נותר ממנו זכר.

מורים נכנסים לכיתה ומורים יוצאים מהכיתה. שעה ראשונה עוברת ואז שנייה ושלישית ורביעית. ימים שלמים חולפים כאילו היו נצח מייסר, אך בהתבוננות לאחור הם חולפים במהירות הבזק, כאילו לא הביאו עמם דבר, והוא ממשיך ושותק. שעות עוברות, ומילה לא יוצאת מפיו. שבוע יכול לעבור בבית הספר והוא לא יאמר ולו מילה אחת, שתיקה כבדה. כבדה ונעלמת.

והכול ממשיך והכול זורם. והנה נחגג פסח, וחופש מגיע, ושוב לימודים. והנה פתאום יום הזיכרון בא לו פתאום. היום בערב יגיע יום העצמאות, וכל הרחובות כבר מקושטים וכולם נרגשים. והיום טקס באולם הגדול של בית הספר, וגם הוא יושב שם על ספסל. שוב קרוב לקיר האחורי, ולפניו שורות שורות של תלמידים מתלחשים. הוא מתבונן ושותק, מביט קדימה על שערה החלק והבהיר של אחת מהילדות ועל תנועות ידיה העדינות. יושב וחולם, חושב על החתולים ועל הערב שיבוא, חולם לרגע על הליכה ברחובות המוארים, על לרקוד. על לעוף.

באולם ניכרת תזזית פתאומית, כאילו העבירו חשמל בין המוני הילדים היושבים על ספסלי העץ הארוכים. מורים רצים לכאן ולשם, נעמדים בארשת פנים רצינית וקפואה בין שורות הילדים, ומורה עצבנית אחת, אולי הרכזת החברתית, צועקת ממרומי הבמה המרוחקת: "שקט שיהיה פה! אני רוצה להתחיל". ומצמצמת את עיניה ומשקיפה למרחק, נובחת אל תוך המיקרופון: "אה... סליחה! היי, אתה שם מאחור!", ושואלת את אחד התלמידים בשורה הראשונה מה שמו של ההוא, הענק השתקן שם מאחור, והתלמיד אינו יודע לומר. היא מזדקפת ומניחה ידיה על מותניה וצועקת שוב: "היי אתה! אתה לא רואה שאתה לבד בספסל? בוא קדימה, למלא שורות!"

והוא מביט שמאלה וימינה ורואה שבאמת, הוא לבד לגמרי על הספסל, ולפתע יש גם שתיקה כזו, וכל הילדים מפנים את ראשיהם לאחור, מחכים לראות מה יעשה עכשיו הגדול המוזר הזה, שאיש לא זוכר את שמו, שם מאחור. קולות צחוק ראשונים נשמעים והתלחשויות ואז שוב שתיקה חודרת והמורה על הבמה זועקת שוב באיום "נו! אתה לא שומע?! מה אתה סתום?! " וצחוק אדיר פורץ באולם ואינסוף מילים לא מובנות ומלמולים של שמחה לאיד, ולפתע עומד אחד מהתלמידים וצועק "סתום!", מחקה בכישרון את קולה של מורתו,  וגל צחוק שני מציף את האולם.

המורה שהתייאשה כנראה, קוראת בהנפת יד עצבנית לסגן המנהל, שעולה בצעדים תקיפים על הבמה וצועק: "שקט שיהיה כאן! שמעתם אותי! שקט כאן!" ובן-רגע דממה באולם. עומד לו הסגן ומצמצם גם הוא את עיניו לקצה אולם ההתעמלות, שם יושב הסרבן הענק הזה. המורה לוחשת משהו על אוזנו והוא מהנהן בהבנה וניגש אל המיקרופון: "אתה שמה מאחור, מיד, אבל מיד בוא קדימה. שמעת אותי?! או שתחכה לי ליד החדר!!" ודממה חנוקה באולם, רק רחש מעופם של הזבובים הרבים ורעש הרקע של הרמקול נשמעים. כל המבטים מופנים עכשיו לאחור, אליו.

הוא יושב שם, עדיין במקומו, ומביט. ובפעם הראשונה זה שנים, הוא מביט קדימה, אליהם, עליהם, והוא רואה את מבטם, ומשהו נע בו. ובתנועה אחת הוא נעמד על רגליו, מסיט את שערו הקצר לאחור וצועד כמה צעדים קדימה. והוא רואה בעיניהם של הילדים האחרים משהו מוזר וחדש. והוא יודע פתאום שכך לא התבוננו בו מעולם, וברגע אחד הוא מחייך ופונה אל דלת הכניסה של האולם, ושקט מקיף אותו, את כולו, והוא לוחץ על הידית והדלת נפתחת בקול נקישה, ולפתע מרעים מעל הבמה קולו של הסגן: "לאן אתה חושב שאתה הולך?! אני נתתי לך רשות ללכת??"

והוא מביט שוב אל מעבר לכתפו, על האולם ויושביו, ומעיף עוד מבט אל הבמה, ופתאום עולה ובוקע בו צחוק כאילו נפרץ סכר אבן בין בטנו לחזהו. והסגן צורח: "על מה אתה צוחק? עוף מכאן ואל תחזור לבית הספר הזה! שמעת אותי?! אל תחזור יותר! לך תמצא לך מקום שירצה מישהו כמוך. לך!" וקולו של הסגן נחלש מאחוריו ורעש התלמידים נמוג ונעלם, והוא יוצא מהדלת והולך לאטו בשביל הלבן, החוצה מבית הספר.

מאחוריו מתערפל הכול ונעלם. אולם בית הספר והמדרגות, המסדרונות הריקים, גן המשחקים המיותם וצל העצים. והליכתו קלה פתאום והוא כמו מרחף בדרך הביתה. עף.

 

 

איך לתקן פציעות איומות של שנים? איך לסתום את כל הפרצות? איך לאהוב, את מי שכל חייו היה שם בצד, לבד, לא קיים אלא רק כמטרה לחיצי הצחוק של אחרים? אתה שואל את עצמך ונדהם מאפסיות תקפותן של התשובות. הכול סביבך נדמה לפעמים - ססמאות ריקות ובלונים צבעונים של תורות חינוכיות מבהיקות, או לחלופין תאוריות מחוספסות על מאבקים של צדק חברתי רדיקלי. ומה על החורים בלב? ומה על הקריעות בנפש? מה על חתכי הבדידות? איזו תורה תצליח לאחות אותם?

אתה יודע שכל מה שאתה עושה הוא לכאורה רק בית ספר, בית ספר שהוא בית, בית שהוא מקלט, אך גם שדה לצמיחה של כוחות נפשיים חדשים. אבל אוי לנו, תראה מי מגיע בדרך...

לפעמים הילדים שמגיעים אלינו שבורים ומחוללים כל כך מהתעללותם של החיים בהם, עד שכמעט לא נותר מהם צל-צלם של ילדים. איך אפשר לעבור שש-עשרה שנים של התעללות מתמשכת ולשרוד? איך יכול הניצוץ האנושי להישאר נקי, לא להיעלם? איך יכול מי שהתרגל לראות את החיים כאוסף של השפלות להאמין בקיומו של משהו אחר? לפעמים, אין. לפעמים אין סיכוי.

לרוב אתה פוגש בדרך שלושה סוגים של ילדים. כל נפש וצרותיה, כל נפש ומסעה הייחודי בעולם הזה, אבל עדיין, אפשר להבחין די בקלות וכבר בחודשים הראשונים איזה ילד עומד לפניך. קשה מאוד להתיימר לחזות זאת מן הרגע הראשון וכבר אחרי שיחת ההיכרות הראשונה ואולי אפילו מסוכן לנסות, כי הילדים פעמים רבות מפתיעים. בדרך כלל ייחשפו באמת רק אחרי זמן מסוים, כשכבר אין כוח להחזיק מעמד מאחורי מסכה או שתיקה.

 

הנפשות מהסוג הראשון הן הנפשות עם כוחות ההבראה הגדולים. אלו שרק היו זקוקות למקום המאפשר, לחיבוק האחד, לאפשרות להיקלט במקום שבו יש שמות ויש פנים ויש עדיין משמעות לשיחה ולרצון וליחד. אלו הם ילדי "הנס הרפואי", אלו שמזנקים קדימה מהר למדי.

אלו הם הילדים שגורמים לך להרגיש עד כמה יכולות הגדילה של הנשמה עצומות לפעמים, מדהימות. אחרי כמה שבועות ראשונים של חשש, אחרי חוסר האמון וחוסר המנוחה, הציפייה למכה הבאה, לעלבון הבא, פתאום יש שקט. פתאום, משהו אחר במבט. הילד הזה, שהגיע אלינו חבול ומוכה, שלא פתח את פיו ולו פעם אחת במשך השבועיים הראשונים - מתחיל לדבר. בהתחלה, חשש רב עם כל צעד. הוא שולח מילים קטנות לאוויר, מעשים קטנטנים כדי לראות וללמוד: "לאן נפלתי? מה זה המקום המוזר הזה?" המבחנים הראשונים עוברים כמדומה בהצלחה. "כאן עד עכשיו לא פגעו בי, עוד לא דקרו אותי..." ואז, ניסיונות נועזים מעט יותר, שמתגברים עוד ועוד, עד שאחרי כמה חודשים איזה שקט פתאומי שמגיע, ואיזו התיישבות במקום - מצאתי לי בית. נכון, גם תחושה זו מלווה תמיד בקוצר רוח מסוים, בחוסר נינוחות שלמה, אבל יש בה ביטחון מתגבש ושקט פנימי מהוסס.

ואז לרוב, מתחילים הדברים המופלאים באמת. כישרונות מתחילים להיחשף, יופי וייחודיות. בהתחלה קטנים קטנים. כמו ילד בגן הוא מתבונן בך בעיניים ענקיות: "באמת, באמת אני טוב?" ואתה מאשר לו פעם נוספת, והוא עוד מתלבט אם להאמין או לא, וכבר עושה את הצעד הבא, כמעט בלי לחשוב. הוא מתגלה עכשיו, לאט לאט במלוא אישיותו. מדהים שזהו אותו ילד שהגיע אלינו רק לפני כמה חודשים...

עם הגילויים יש גם תקלות ברורות: חוסר בענווה, אובדן שליטה ונזקים קלים לרכוש. הכול במסגרת המותר, הוא הלא מגלה את עצמו סוף סוף. אין גדילה בלי חריקות, ומולך בוקע אדם מתוך הקליפה. ואתה עומד וחולם בהקיץ - מה כל זה אומר על אותה רוח אנושית בלתי ברורה? כמה יכולת וכוח טמונים באנשים, ושייחנק העולם הזה, מדוע היה על הילד הזה לעבור את כל מה שעבר? והוא, כבר נדמה לפעמים ששכח כל מה שהיה, ועוד יותר מכך, אל תנסה אפילו להזכיר לו את העבר המבייש ההוא. מה פתאום, הוא תמיד תמיד היה ככה, כמו עכשיו, בדיוק. נכון, זכור לו משהו מ"הימים שלפני שהגיע", משהו שלא היה כל כך טוב... אבל נו, זה היה ממש מזמן! כן, עבורו זה מזמן, ועבורך זה רק לפני רגע. כמה כוח יש בזמן הסובייקטיבי ועד כמה בלתי ניתן גם בעוצמת כל הסדרים בעולם להכניס אנשים שונים אל אותו תהליך של שינוי.

בסוף השנה, כשתבוא לסכם יחד איתו את כל מה שעבר עליו השנה, ותמצא את עצמך עומד מול אדם שלם יותר, בריא יותר, אפשר יהיה ולו רק לרגע לשכוח את כל הקירות, המבנים, התהליכים והמטרות של העבר וההווה והעתיד, ופשוט לשמוח יחד איתו בכנות, על הפשטות שבה הוא יכול להביט בך היום, להשעין את ידו על כתפך ולהרגיש, אולי בפעם הראשונה בחייו - מתאים.

 

ויש את הילדים שלומדים לאט לאט, בתהליך קשה ומפרך, איך לפרוץ את מעגל הנפילות וההפלות.

הילד הזה הוא הילד הכבד, המכונס, האטי, אבל בעיניו נמצא כבר אותו ניצוץ שאומר לך: "אחורה אני לא חוזר. משם יצאתי ולשם לא אשוב עוד." הוא הגיע אלינו ועם זאת נשאר קצת מאחור, במעין מצב לא מוגדר של סגירת דלת אחת מאחוריו וטרם פתיחתה של דלת אחרת לפניו. עומד, בשטח המפורז בין העבר לעתיד - עדיין לא מסוגל למצוא בעצמו את הכוח לעשות את הצעד הקטן קדימה, אל עבר משהו אחר, משהו חדש, להרגיש ולחוות את עצמו באופן שונה מבעבר.

הוא לא יעניק לעצמו בקלות את ההזדמנויות לבריאת יום-יום חדש, לשינוי הסדר הסמוי של האכזבות והקשיים. הוא מפחד מאוד לעשות את הצעד האחד הנוסף, להיכנס פנימה באמת. בשבועות הראשונים הוא מקיף את עצמו בחומה בצורה ומאיימת - לא, לא אתן להיכנס. אהיה ציני. אשתוק. אתבודד. צופה מהצד, הוא כבר מתחיל להבין שאולי תימצא כאן דרך אחרת, אבל רחוק עדיין מביטחון, משכנוע פנימי, הוא עדיין בוחר להישאר מסוגר ומאחור, כמו שהכיר, כמו שידע. כבד ואטי, מרוחק. עדיין לא מספר, עדיין לא מדבר, עדיין לא נפתח. ייקח עוד זמן רב, חודשים שלמים עד שהחומות הראשונות יישברו, עד שהימצאותו כאן תהפוך להיות טבעית וברורה. וגם אז הוא לרוב ימקד את כל תקוותיו ואת כל כולו בבלימה אחת שסופה לאכזב. גם כשיתחיל לקוות ולהאמין, בגמלוניות ובאטיות, הוא יפנה את התקוות אל עבר הלא קיים, אל הבלתי אפשרי, רק כדי להתרסק שוב. ואז יאמר לך בייאוש: "חשבתי שאתה קרוב אלי, חשבתי שכאן יש משהו אחר, אבל טעיתי, אתם כמו כולם", ואתה רואה בעיניו את הכאב העצום, את האכזבה האדירה, וקשה לו להקשיב, קשה להבין שאת המוקש הזה הוא הטמין בכוחות עצמו ודרך עליו זמן קצר אחר כך.

קשה לו להבין שהוא פועל פה מתוך איזה ייצר קדום ונצבר - לקלקל לעצמו, כי זוהי הדרך היחידה האפשרית, כי הטוב לא קיים, כי האהבה סופה לאכזב, כי תמיד ינצח הרע והכואב. השיחות איתו נדמות לפעמים אינסופיות ואטיות מאוד. ההתקדמות בהן מועטה. שוב ושוב עליך לרכוש את אמונו, והוא מרשה לעצמו פעם אחר פעם להתאכזב ולהיפגע, גם כשאין שום טעם, גם כשאין כל סיבה. לרוב ייצברו בזיכרונו מקרי הנפילות איתך. "הנה למשל אז עשית לי ככה, וגם ככה, ואז הבנתי שאתה לא אוהב אותי, שלא אכפת לך, שאתה לא רציני".

הוא יזהה את התקלה הקטנה ביותר כסמל לאי אכפתיות ואדישות מצדך. נוקשה ופגוע הוא יאמר לך פעם אחרי פעם בטון שיש בו נימת זלזול: "נו, אתה רואה, אתם סתם...", ועל כל כעס שלך הוא יצהל, יראה בו אות ברור לכך שצדק. לאט לאט, במשך חודשים שלמים, הוא ימצא את הדרך להבין באמת לאן הגיע. להבין באמת שכולם כאן מעוניינים בטובתו, בצמיחתו. ההכרה בכך תגבה ממנו מחיר יקר, לעתים קשה מנשוא, הוא ייאלץ להודות בכך שהסיבה העיקרית לקשיים, לכאבים, לנפילות, היא פשוט הוא עצמו. לעתים כשהכרה כזו תגיע הוא יתנגד לה בכל כוחו, ואז פתאום ישתחרר משהו, והתקופה שתגיע לאחר מכן תהיה נקייה וחופשית מהאשמות ומאכזבות דרמטיות.

בהדרגה הוא ילמד איך לא לבעוט בדליים מלאים, איך לא ליפול שוב ושוב לאותו בור שהעיניים מודיעות מראש על קיומו, איך למנוע את המחשבה שתוביל אותו אל האכזבה הבאה. ואולי, הדבר הגדול ביותר שילמד יהיה איך לשמוח ועם זאת לדעת שהשמחה היא רק חלק, ושיהיה גם תמיד מעט כאב, ושתמיד יהיו חלקים טובים יותר וחלקים טובים פחות, ושיש לבנות את השעות והימים צעד אחר צעד, וכך להתקדם, לגעת, לחיות. הוא יבין לבסוף, גם אם כעבור מספר שנים, שהחיים באמת ובתמים ניתנים ליצירה ולעיצוב, ושתמיד יהיו בהם מקטעים שלמים שאינם בשליטתך, וששם - עליך פשוט לעשות את הטוב ביותר.

הילדים האלו פורצים לאטם. לעתים שנים עוברות, רוב שנותיהם אצלנו, ורק לבסוף נדמה מעט שהנה הם זכו לאיזה סוג של שקט, בגרות. כשילכו לדרכם יבינו, אולי בפעם הראשונה במלוא הבהירות, עד כמה היו השנים האלו גדולות וחשובות. לפעמים הם חוזרים, שנה או שנתיים מאוחר יותר, מביטים בך וצוחקים על מה שעוללו. לפעמים אפילו מבקשים סליחה. יודעים שחלק מפריצות הדרך האטיות שלהם נעשו תוך כאב הדדי. יודעים שהיית שם גם איתם, וספגת לא מעט.

לפעמים הם ישאלו במבוכה: "איך אתם ממשיכים פה עם כל הילדים האלו? וואו וואה, איזו עבודה נוראית, כל היום משגעים אתכם!", ויש איזו הכרת תודה נסתרת בקולם על כך שלא הלכתם להם באמצע, שהייתם עד הסוף, שמשהו הסתיים, וקרה.

 

ויש ילדים שעצם קיומם בעולם מהווה אתגר עצום בפני הלב. יש ילדים שמגיעים אליך לפעמים ואתה שואל את עצמך בכנות - איך אפשר לאהוב אותו? איך?! והלא הוא כל כך... והרשימה ארוכה: הוא אלים וכועס, מפחיד ואפל, מגיב ברוע או בלעג לכל ניסיון של התקרבות. ילד שמייצר רוע וריחוק, מזיק או מעיק כך שקשה להיות לידו, בין אם הוא פוגע בכל השאר או לחלופין נותר לועג, צוחק או שותק גם כשהעוולות הקשים ביותר מתרחשים סביבו, התוצאה היא אחת: ילד שקשה מאוד לאהוב.

בהתחלה תוקפת אותך עווית אשמה: "איך ולמה?! הלא אני, זה התפקיד שלי - לאהוב, לחבק, לקבל בכל מצב, להאמין! הרי הוא לא אשם, ההיסטוריה שלו נוראית, והוא עבר כך וגם כך, כל כך נורא! איך אפשר להאשים אותו? לא לא! אני חייב לגייס עוד כוח". וכך במשך יום או יומיים, שבוע או שבועיים, אתה מרחיב את הלב בפעולות מודעות ונמרצות, מגייס כוחות ומשקיע את מרב האנרגיה שלך רק כדי לחייך אליו, לחייך באמת כשאתה רואה אותו, באמת לשמוח לקראתו, לגעת בו, לחבק.

"כן כן", אתה אומר לעצמך בשכנוע, "עוד כמה ימים יצא הטוב ממנו, ואז, כמו בקסם יראו כולם עד כמה הוא באמת נהדר, עד כמה הכול היה תחפושת עצובה... עוד יום. עוד יום.."

והימים עוברים. הכוח מתחיל להיגמר, מעשה שבשגרת החיים. הפיגומים שנועדו להרחבת הלב מופנים ליצירה של משהו חדש, או פשוט נאכלים על ידי שיני המאמץ הסיזיפי. ועוד יום עובר, ועוד אחד, והנה, דבר לא השתנה. אתה במקומך, והוא במקומו. אתה עדיין לא אוהב אותו, והוא עדיין מוציא מקרבו את כל הסיבות וההתנהגויות שמונעות ממך להתקרב. ועכשיו, באה המציאות ומרימה עוד מחסום - הכעס.

עכשיו, אחרי שכבר ניסית וקיווית, האמנת ורצית, ומי לא בא? החשיפה המיוחלת, המגע המיוחל... בגלל מי? בגללו כמובן! הוא, הילד הזה, הדבר הזה, הוא הוא ולא אחר האשם הבלעדי, כי הנה הרי ניסינו ורצינו והענקנו הזדמנות עצומה לילד שמעולם לא ניתנה לו ההזדמנות, ומה קרה? הוא פספס, הוא דחה אותי. נכשלתי. הכעס הופך לעלבון קטן, לדחייה זעירה, לכישלון שאותו אתה חש היטב, בבטן, בגרון.

מלחציים קטנות לוחצות לך עכשיו על קנה הנשימה בכל פעם שבה אתה רואה אותו, ובלי לדעת כיצד מדוע ולמה אתה מוצא את עצמך פחות ופחות איתו, פחות ופחות לידו, מנסה להתחמק מפגישה עמו, קצת כמו מחזר גאוותן שאהובתו דחתה אותו מעל פניה. כשאתם יחד באותה קבוצה, באותו חדר, אתה פתאום מוצא בעצמך התנגדויות מפתיעות לכל מה שהוא אומר או עושה. אתה רואה בו את הסיבה הבסיסית לכך שדברים לא קורים, או קורים רע: "כן, בוודאי, זה הוא. הוא ולא אחר, עם הזפת הזו שנמצאת שם בתוכו, הוא מרעיל את הבארות והורס את הטוב..." והילד ממשיך בשלו, הכול כרגיל.

הוא ממשיך להציק ולהפריע ולפגוע, דווקא במקומות שכואב. ודומה שאלימותו רק גוברת והולכת. הוא ממאיס עצמו על כולם, מעורב מדי פעם באיזה עניין על הגבול האחרון של מה שתהיה מוכן לאפשר. הוא מתיש אותך ואת הילדים. אתה מתבונן סביבך - אין לו ולו חבר אחד. מי המחנך שלו? כולם שוכחים פתאום... בהדרגה אתה מוצא את עצמך מושך כתפיים כשאומרים לך שחלה ולא יוכל להגיע כמה ימים. תמצא את עצמך חש הקלה אם הקשיים היומיומיים יגרמו לכך שיגיע פחות ופחות, לפעמים פשוט לא תביע כל התנגדות אם פתאום פשוט ייעלם.

הילדים האלו, הילדים הפחות אהובים, הילדים הלא אהובים, הפליאו במשך השנים לבנות לעצמם חומות של קוצים סביבם. הם כישרוניים באופן בלתי רגיל בלגרום לך להדחות מפניהם, לא להתקרב.

באופן קצת שבור ומאוד עצוב, הם ניזונים משאריות האנרגיה הנמצאות ברגע הדחייה, ברגע הנתק. פעם אחר פעם משוחזר הכישלון לגעת, והריחוק מנצח. חומת הקוצים גדלה עם השנים וגובהת, עד שקשה כל כך להאמין שיש שם משהו מאחור, איזה לב פועם, איזו רוח מתוקנת, איזה ניצוץ שלא נחבל. לפניהם עומד העולם כולו, עוד כישלונות לאינסוף, חסרים למכביר, שנאות וייאוש עד בלי די. ואתה, שעומד מול כל אלו, אל מול התממשותה המוצקה של הגסיסה הזו - עם מה תעמוד? עם אילו כוחות?

תחושת האשמה הקדמונית שדורשת ממך בשתיקה את הדבר הבלתי אפשרי, לאהוב כל ילד באשר הוא, הופכת להיות מחסום הקוצים שלך עצמך. האשמה מולידה את הרצון להצליח בבת אחת, או לברוח. כמובן, אי אפשר לעולם להצליח באמת, לא בפעם אחת, גם לא בחודש ואולי גם לא בשנה תמימה. הבריחה היא הפיתוי המוחלט, אימוץ האמירה "אין מה לעשות, אי אפשר לאהוב את כולם..." ומיד אחר כך: "הילד הזה דפוק מדי, רע מדי, מעצבן מדי, די די די!". והנה אתה כאן. איתו, מולו, סביבו.

במקום האינטימי שלנו אי אפשר לברוח באמת. אפשר רק לעזוב ולהעזיב, או לנסות מחדש, וזהו. האפשרויות האחרות מוגבלות מאוד וזמניות מאוד ולא נותנות מנוחה אמיתית, אף לא לרגע.

אז מה כן תעשה? לפעמים ייתכן שתגלה שהאימון הזה בסיזיפיות, בגלגול האבן הזאת שוב ושוב מעלה, רק כדי לראות אותה נופלת, יש ממנו רק מוצא אחד, והוא אהבת התהליך. לאהוב את התהליך על כל הקושי והרוע שבו, על האכזבות והנפילות, בלי לשער או לקוות לתוצאה רצויה, שייתכן שלא תגיע. לנסות לאהוב את הימים והשעות שבהם אינך יודע דבר אלא רק שאתה כאן, בשדה האבנים האדיר הזה, ועליך להרים אבן אחת נוספת. פתאום, עוצמות האהבה הן שונות. נדמות קצת מונמכות אבל לא, בעצם לא. משהו אחר יש כאן, אולי קצת לא מורגש בתחילה. נדמה כאילו התחלת לאהוב לא את הילד שמולך אלא את השדה שסביבו, את ההילה המקיפה אותו, את המרצפת רגע לפני שהוא דורך עליה. התחלת לאהוב את הרגע שלפני והרגע שאחרי, ובהם, בדרך פלא, אתה מתחיל לחוש בהתקדמות אטית ונכונה. וגם הילד שמולך מתחיל להרגיש לאט לאט קצת אחרת. כוחו ניטל ממנו - הכוח לעקוץ ולשרוט, הכוח להכאיב. האיש שמולו כאילו לא מתייחס לכל אותם הדברים שכל העולם תמיד אומר, וחוזר ואומר כמה הם מכוערים אצלו. פתאום הוא מוצא אדם, שרואה אותו כפי שהוא היום, אך גם רואה מטר או שניים קדימה ואחורה, וממקם שם את המפגש הזה, בשטח המפורז של הנפש, לשם לא חדר עדיין השבר בכל חומרתו.

מילים מילים, אך לא תיאוריות, אלא איזה סיב תו חדש, הסוטה מעט מהמרכז וגולש לשוליים, מביא דווקא משם איזה סוג קטן של שקט. אין כאן הפתעות או בשורות מרחיקות לכת, אין כאן קסמים של אומני שיחה ומכשפי נשמות, יש כאן רק חריגה קטנה מהמרחב של היומיום, מהציר המרכזי, וכמו בכל דרך ראשית - השוליים הם המסתור מפני התנועה הסואנת.

 

 

 

 

 

 

 

עגנון קופץ לביקור

 

היום הוא יום שלישי בבוקר והשעה תשע וחמישה, וכולם נכנסים אל הכיתה הקטנה שלנו. היום את מלמדת ואני שותק ומביט, שותף שקט במעגל.

עננים יש היום בחוץ, ומבעד לסורגים הצבועים בסגול ומבעד לזגוגיות החלון, השמים משחקים בכחול ולבן. אוויר טרי וטוב חודר מאי שם ומעט צל ומעט אור, מין מזיגה סודית כזאת, שקטה ונעימה, ונדמה כאילו עדיין לא התעוררנו לגמרי, ונדמה שאין עכשיו טעם להדליק את אור החשמל, אלא להפך, כדאי לרגע לשבת כך, ולהניח לבוקר לחלחל לכאן באטיות.

הילדים יושבים, והמעגל נראה היום פשוט מאוד ומלא מאוד. את מסיטה לאחור את השולחן ויושבת עכשיו בתוך המעגל, הילדים מאחורי שולחנות ורק את ביניהם ללא שולחן. ומשהו מאוד עדין וכמעט בלתי נראה מתחיל לקרות כאן. את פשוט כאן, בלי מגן של עץ וברגים וברזל, בלי מקום להניח עליו את הדפים או את המרפקים, רק את עצמך. ויש כאן מן הזמנה עדינה וכמעט לא מורגשת להניח את המחסומים בצד ולהיות יחד איתך, ולו לשעה קלה בתוך החיים.

הילדים מרגישים בכך באיזה חוש עדין שיש להם. אולי אינם יכולים לומר זאת במילים או להבין במחשבה את מה שבבטן כבר בוקע ומורגש. כאן כתמיד בתוך המעגל, הסמוי מן העין משחק תפקיד גדול הרבה יותר מן הנראה על פני השטח, וכך גם בבוקר הזה, מבלי לדעת איך ומדוע, נוכחת פתאום ומחלחלת תחושה של יחד, של קשר מחייב וחובק. לאט נוצר כאן מגע, ונוצרים מספיק כוח ומספיק חום כדי להשלים את המעגל ולהפוך אותו לחבורה.

אין זה קל או פשוט ליצור בלא מילים את אותה עוצמה של יחד. לא קל ליצור את החיבור המרגיע שגובר לרגע על הרעשים שבפנים ובחוץ, על היומיום ועל החולשות. הילדים הם תמיד המראה המדויקת ביותר, המשקפת ביותר. הם יראו לך ברגע אם הם נעתרו לך, או שמא נדחו מפנייך, מפני התביעה המוסווית ליצירתה של האחדות הזו. הם לעולם לא יבינו מה את מבקשת מהם אם תבקשי זאת רק במילים. הם לא ילכו לשם אם תסתפקי רק בהסבר שכדאי ורצוי להיות כך או אחרת. את, ואת בלבד, חייבת ללכת לשם קודם. את. ליצור את הבקשה ואת הדרך, בגופך, בעינייך, בכולך. שם גם תמיד הסכנה, האכזבה והקושי, מה אם אקרא להם והם לא יבואו? מה אם אנטוש מאחורי את כל כוחה המשלה של הפורמליות וההיררכיה ולא אצליח ליצור מחדש את האנחנו?

כשמורה מפסיק להיות מורה והופך לאדם, לאיש אחד נוסף בתוך חבורה, כשהוא מוותר מרצון על כל הכוח המלאכותי שיש בו ובתפקידו, הוא נותר רק הוא, על אישיותו ועיניו וקטנותו ולבטיו הגלויים. הוא רוצה עדיין מאוד - ליצור ולהפריח, לחוש את הילדים ולהיות עמם, איתם, אחד. אלא שעכשיו הוא עומד חשוף ופתוח ואין מגן, ואין שבילי ביטחון או מקומות מסתור.

הנה, את שם עכשיו. מבקשת ללא מילים להיות איתך כאן, ביחד. מבקשת ללא מילים מהילדים לגדול לרגע, להיות הם עצמם ועם זאת מעט אחרים מבכל רגע אחר. את מבקשת מהם לנטוש את המוכר, את סדרי העולם שקובע עליונים ותחתונים, עדיפים ומנושלים, את מבקשת מהם להתחבר, להתנגד לאותו כוח יומיומי המפריד ומפריד שוב ושוב עד אינסוף, עד שנשאר רק שביב ממה שהיה בעבר שקט של אחדות, להתנגד ולשנות את כיוון הזרימה. להתחבר - ולא רק אחד לשני, לא רק אליך, כי אם גם לרוח שנשכחה ונקברה, למילים, לסיפור, לעולם רחוק רחוק.

אוסף הדפים נמצא בין ידייך. כתובות בהם מילים וכתובים בהם שמות, סיפור חדש, סיפור שיש בו עולם ואנשים ורגעים של פליאה וממשות ופיסות של חול ויומיום. נדמה, שאותו סיפור שואף גם הוא להיות חלק מן המעגל, מהסס ומתבייש מעט להיחשף, ועם זאת גם הוא מבקש - תנו לי את ההזדמנות הזו, להיות שלכם, להיכנס לאי שם, לחיות שוב כמו אז, ביום שבו כתב אותי ההוא שהגה אותי, ואז הייתי חי וגדול, והתקרבתי ונגעתי בבני אדם, אלא שמאז נשכחתי, אבדתי, עד שאותה אחת שמחזיקה בי כרגע קראה בי שוב והביאה אותי אליכם. ועכשיו, מה תעשו בי אתם? האם תמצאו בי עוד דבר שיכול להצית בכם משהו?

והילדים רגועים הבוקר ושקטים. לא שקט של אטימות וחולשה אלא שקט של היפתחות, של נכונות לנסות מתוך אמון מלא בכך שמשהו יקרה כאן היום, ושבאותו מפגש עם הסיפור והעולם שהוא פותח, תעמדי שם איתם, לא תרפי. אחד הילדים שואל מה נעשה היום, ומעיר שבית הספר רגוע מאוד היום, ומעניין מה קרה, והשאר מהנהנים ומצפים לתשובה. ונדמה ממש שאותו הילד השואל, אותם ילדים מצפים, הם כמו זרע שמתעורר עכשיו מכוחו הוא.

לא הנחת לפניהם את הדפים והסיפור בציפייה שימצאו בהם עניין. לא סיפרת והסברת מראש מה נלמד היום ומה נעשה. חיכית. השתהית שם. היית שם איתם, ככה סתם. ואין זה משנה כלל אם הייתה זו שנייה, דקה או מחצית השעה. הענקת להם את הזמן, את ההשתהות המספיקה לכך שמשהו פנימי יתעורר לפתע, שהסקרנות תבקע מכוח עצמה, מכוח הרצון והדחף לחיות וללמוד ולדעת עוד, אותו מקום שקיים תמיד בכל ילד, בלי קשר למה הוא עשה ועבר בחייו.

וכמה קשה להשתהות. לעתים נדמה, שאם לא תבשר בקול תרועה וסמכות לילדים מה יקרה היום ומחר, מה יקרה בשעה הקרובה ובעוד רגע, תאבדי את מבטם, את מעט האנרגיה האגורה בתחילת כל מפגש. וכאן היום דווקא להיפך. ההשתהות, המרחב. האמונה הלא מודעת אך הנוכחת מאוד שעת לכל אדם וזמן לכל חפץ, והם יגיעו לשם, כך או אחרת, בזמנם. אם רצית שלא יהיו לך תלמידים אלא  חניכים, חניכים מבחירה, מרצון, מסקרנות ועניין, לפעמים כל מה שיש לעשות הוא אך ורק להשתהות ולאפשר. לעתים לאבד, לעתים ליפול, לעתים להיכשל. אך כשהם איתך מרצונם, הם איתך באמת לכל הדרך, לא רק בחלק מעצמם אלא בעצמם לגמרי. אז הופכת הדרך ממסלול ברור שיש בו נקודת יציאה ונקודת סיום לטיול חופשי שבו כל דרך היא אפשרית וכל כיוון יכול להתאים לפי רצונם ונטייתם של ההולכים, ואין כאן עוד מורה דרך שיודע בלעדית לאן להוליך את חבורת העיוורים אלא יש כאן חבורת משוטטים ומגלים, ולכל אחד ההזדמנות לסטות מן המסלול, יחד או לחוד, לכל אחד המקום לגלות עולם, ואת עצמו מחדש. והילד ההוא ששאל על מה יהיה היום ועכשיו, ובחר גם לומר שבית הספר רגוע היום אמר כך בעצם – "אני כאן איתך. רוצה. מבקש. ואת יודעת, אני אפילו שומע את השקט. אז קדימה, אפשר להתחיל."

וכך את מתחילה. את מספרת לילדים שהיום נקרא סיפור של עגנון, סיפור ישן, ויש אומרים קצת מסובך, אבל לדעתך סיפור מקסים, שאת מקווה שיגע גם בהם, וממשיכה ומספרת שקראת אותו בעצם רק עכשיו, לא מזמן, ושהוא ריגש אותך מאוד. הילדים מתבוננים, מקצתם מחייכים מעט ונראה שמשהו בדברייך מצא חן בעיניהם מאוד. הפתיחות והכנות שמולם לא מאפשרת להם להישאר אדישים. לא משנה כלל כמה פעמים זה יקרה - אין לה מחיר, לכנות, לפתיחות. הצעד הגדול של חשיפת אהבותיך לילדים, בשעה שהוא לא נעשה כאמצעי אלא כאופן חיים ושיחה, מצליח למוסס התנגדויות ופחדים. אותה אינטימיות שקושרת בין חברים, תיאור של רגע מיוחד, לספר דווקא את הדבר היקר לך, הקדוש לך, משחררים חדרים שבלב.

והדפים עוברים מיד ליד, והעיניים מביטות על המילים הזעירות והבלתי מובנות, והראשים רכונים לרגע על הדפים, מן תמונה מצחיקה כזו של ילדים שיושבים להם במעגל, נראים קצת כמו מתפללים בבית מדרש. את משתהה, נותנת להם זמן לעכל ולבחון את המילים. זהו רגע עדין מאוד, שברירי. הילדים יכולים לבעוט בכול עכשיו, להתנגד למסע הזה ולחוויה הזו, ולכאורה יהיה הצדק עמם... "עגנון? עכשיו? מה לנו ולעגנון, מה לנו ולמילים המסובכות האלו, לאיש המת הזה שסיפוריו לא מובנים ולא נתפסים, ומה עוללנו שמגיע לנו עינוי השבויים הזה באמצעות טקסטים שיכולים לייבש לנו את הגרון כמו חלווה ביום חם לאדם צמא במדבר?" וכאן בדיוק מתרחש הפלא, בוקע לו מאי שם - הבלתי צפוי. כי כנראה לא התוכן הוא העיקר, לא המילים ולא הסיפור, אלא דווקא המעגל בבוקר הזה. את והם, הם ואת, המעגל הזה שלנו, שבו הם בוטחים בך לחלוטין, מאמינים שהבאת להם משהו שיעניק להם איזו מתנה, גם אם אינם יודעים עדיין את טיבה.

ואת באמת בטוחה. שבויה בקסמן של המילים הללו ובעוצמתו הכמעט משתקת של הסיפור הזה, מאמינה כל כך בניצוץ שרץ לו אי שם בין המילים, ובגללו החלטת להביא את הסיפור הזה, זה ולא אחר. את משוכנעת באפשרות החיבור הזה אל עולמם של הילדים למרות המרחק העצום שבתרבות, למרות המרחק העצום שבשנים, למרות המרחק העצום שביכולת. וכך, נגלה הפתח ונוצר לפתע מגע. והילדים שם. איתך. והעיניים  מדברות, ובמקום להיעצם הן נפקחות בסקרנות, ובמקום לפחד הן רוצות לגלות ולדעת, ובניגוד לכל מה שאפשר ומקובל להאמין על ילדים ועל סיפורים, על כישורי שפה ועל תרבות, על חינוך מתוך "ידיעת המצב" ומשמעותה של הרלוונטיות, דווקא כאן עם אדון עגנון הזקן נוצר מעגל של חברותא לומדת. וכבר בתוך הקריאה של המשפטים הראשונים נוצרת אינטימיות מאוד שבירה של סודות שמספרים מבוגרים לילדים על עולם שכבר איננו, היזכרות משותפת במה שהיה ועבר, וניסיון לגעת בפרטים דהויים לפני שייעלמו להם כליל.

את מלאה בזה, במחויבות שלך להעניק להם כאן, בתוך הרגעים הללו, את התחושה של הריחות והמראות, תחושת מגע הידיים על קירות הבתים, והמלנכוליה המחויכת הזאת של עיירה יהודית ענייה ומושלגת, על שלל דמויותיה השבריריות שאור אנושי גנוז בהן, שרשת קורים של אהבות ושנאות מתוחה ביניהן, גאונות עגנונית של תיאור עולם שנשרף וכלה מן החיים. וחשובה מכול, ההזמנה פנימה אלייך, ההסתכנות הזו שעשויה גם להכאיב, פתיחת הדלתות הפנימיות בפני הילדים כדי שייגשו ויראו וירגישו איך את מוקסמת, ומעט מתגעגעת, ושבויה בתוך לפיתת הסיפור עד ללא הפרד.

והם מצדם צועדים קדימה, באים לגעת ולראות מה יש שם, מדוע היא כל כך אוהבת את האיש הזה עם שמו המוזר שמת כבר מזמן, ומה מיוחד ככה שם, ואולי יש שם סוד, משהו שכדאי ללמוד ולדעת, ומרגישים בין הבטן ללב, באותו מקום שבו עדיין לא נוצרות המילים, אלא יש רק הבנות עמומות ובלתי מנוסחות, שאולי באמת יש כאן משהו בה, במחנכת הזו, שכדאי לברר אותו, כי גם אני הייתי רוצה להיות כך כשאגדל, לשמוח ולהתלהב ולאהוב משהו בחיים עד כדי כך שאוכל לשכוח את עצמי בתוכו, להיבלע בו ולצמוח ממנו ולהביא אותו לאנשים אחרים בלי לפחד שיצחקו עלי, ואולי אפילו להלהיב אותם כמו עכשיו... ואפשר ממש לקרוא בעיניהם את המחשבה הסודית המתעוררת -  "מממ... מה יש להפסיד? אז אולי רק אציץ אליה פנימה, אבדוק למה היא אוהבת כך דווקא אותו את העגנון הזה, ואולי גם אני אגלה איזו פינה שיש שם בשבילי.".

וכך, באינטימיות של אמת את חושפת את המקום שיש לכל אדם בסיפור הזה, והם נעשים מחויבים אל הרגע, ונדמה שכמעט כל ההתנגדויות מוסרות ונעלמות. הם מאמינים לך לגמרי כשאת מספרת ומתארת, מוכנים להזדהות ולו רק לרגע עם האור שנדלק בעינייך כשמשהו חדש מתגלה בסיפור, כשמתגלה מילה חבויה בשורה. ופתאום יש עמנו ילדים שמצליחים ממש לצלול למסע של רגע אל העבר, להבין באמת כיצד הרגישה בלומה בלילה הראשון בבית קרוביה, לאחר שמתה אמה, לחוש באמת בקסם הטמון בין משפט למשפט. ואת מעניקה מקום לכול. לילדים, למילים, לחורף בחוץ, הכול הופך להיות מאוד פשוט ושלם ובלתי מופרע.

בתוך המעגל באותו בוקר, הייתה נוכחת לא פחות משכינה עגנונית של ממש. כי אחרת, איך תוכל להסביר כיצד בעולם הציני והלעגני הזה, יושבים להם עשרה ילדים שהחיים חבטו בהם חזור וחבוט יחד עם שני מבוגרים בכיתה קטנה שקירותיה לבנים, בשולי המפעלים והארובות של הקריות, קוראים ברגש, בלחש, מילים שנכתבו על עולם שפרח לפני מאה שנים...

מעשה שהיה כך היה. דומה שבין רגישות הסיפור ורגישות הרגעים הללו נמתח קו ישיר, גשר חוצה היסטוריה רבה ותלי-תלים של סגירות ושכחה. העולם ששכח את עגנון ושכח את הילדים שיושבים כאן עכשיו, אינו עוד חלק באירוע הזה, וכאן, חברו להם יחד הנשכחים מלב ומצאו בפליאה את המשותף והמחבר. כאילו ידיו של הסופר עצמו, עיניו וקולו והשקט ברחוב מגוריו בירושלים בשעה שהיה כותב, מתנגנים להם עכשיו פה בכיתה הקטנה הזאת ולוקחים אותנו למסע לאחור ולעומק, הלאה, והלאה, אל צירל והירשל, ואל בלומה שמתגלית אט אט בעדינותה ובחוזקה, והילדים שקוראים איתך עכשיו מוקסמים כבר לחלוטין, אך עדיין חוששים להודות בכך בפני עצמם כי הלא זה משונה כל כך - להיות שותפים כאן, בבוקר הזה, בבית הספר הזה, בכיתה הזאת, בין שבילים שמובילים מעיירות החיות בעצלתיים, אל מול עיני המחנכת שלהם, שמתבוננת בהם בציפייה עמוקה לגלות את הצפון כאן, בסוד הנעים הזה.

כך, הם כאן. ואת. וברורות גם ומורגשות התנודות במאזני ההתרחשות, ובכל רגע עלול משהו להרעיד ולחבל בשיווי המשקל העדין שכאן. הילדים נמצאים בנקודת האפס הפורייה, במקום בו למידה וחיים מחוברים להם יחדיו ללא הכר, ובכל רגע נוסף שבו האחדות הזאת נשמרת את מרשה לעצמך לנשום בחופשיות רבה יותר, ועם זאת בכל רגע ורגע שעובר את ערנית יותר, ומרוכזת יותר ופתוחה לחוות את כל זה, כדי לזכור אחר כך עד כמה, ועד היכן, ואיזה יופי היה היום, כאן.

אולי במפגש הזה שבין האצבעות האוחזות באותן מילים מודפסות, שעליהן אמר עגנון שהן ניתנות לו לאדם במשורה לכל תקופת חייו שקיבל מאלוהיו, ואולי בגלל הכוונה האנושית הסרוגה בסוד שיוחדה להן, מצליח משהו מאורן להקרין עלינו כאן עתה. ואולי זוהי האינטימיות והזרמים הבלתי נראים שבין קוראים שלבם מנתר יחד, בדיוק באותה נקודה, ואולי זהו החורף, ואולי הדבר הזה שנוצר לעתים כל כך בטבעיות סביב מחנך כשהוא שקט ומתבונן. כנראה אלו שורשיו הבלתי מוסברים של המפגש, קסמה של ההתקשרות ואורה של זיקה שיוצרים את המהות הזאת. וכמה שובה את הלב ומזכיר את העיקר לראות פתאום איתך ילד שהסיפור עורר בו איזה זיק והוא מרגיש, מרגיש בכל נשמתו וחושיו וגופו את המילים הללו שמסמיקות, ומרעידות, ומלטפות ומלמדות, מילים שמנגנות עבורו ממש.

וכל הדברים האלו שהצטרפו להם לבוקר אחד עזרו להכל לחלוף בכזה מן זמן שמחוץ לזמן. בשעון היו אלו רק רגעים קלים, שעה ומחצה טסה וחלפה, אך איש לא עצר להביט ולספור. בפנים היה זה כמעט נצח, שחלף כאילו בן רגע, לא שמנו לב והנה פתאום אנחנו בחוץ, אחרים מעט.

כשיצאו הילדים מהחדר, הייתה כזו מן הרגשה, שאולי מוטב עכשיו לומר לכולם שלום ולהתראות מחר, כדי לשמור את הטעם הזה ולא לטשטשו חלילה. היינו קלים מאוד, מרחפים כמה מילימטרים מעל לרצפה, ושקט בנפש, בלב, של מי שהיה חלק מתזמורת גדולה, בלתי נראית.

 

ומבעד לעשן הארובות ולכביש הקריות, ומבעד לבתי הזיקוק ולמפרץ חיפה, לנחלים השכוחים ולמפעלים האפורים, אי שם בשמים החורפיים, אפשר היה להאמין שעגנון אי שם, מניד בראשו, וכותב וכותב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הילד מדרום לבנון

 

 

מאי 2000

 

הילד הזה, שגומות חן מעטרות את פניו בכל פעם שהוא מחייך, נעור באותו בוקר  ממגע ידיו הגדולות של אביו שטלטלו אותו בחוזקה עד שפקח את עיניו. הוא התבונן במבט נרגז במקצת למעלה, על הפנים הכבדות שהכיר, ומיד הבין שדבר מה אינו כרגיל.

"חייבים ללכת. אל תיקח כלום, רק כמה בגדים. יאללה יאללה!" האיץ בו אביו, מתנשף מן המאמץ והמתח. הילד קם מיד, כמו תמיד, באיזו קלות וחוסן ונכונות לקבל את כל מה שיבוא ויתרחש עליו. הניח על עצמו כמה בגדים שמצא, דחף אל תוך שקית ניילון עוד כמה תחתונים שהיו מונחים על הכיסא הישן ויצא מיד מהבית, הולך בעקבות האיש הגדול שצלע במהירות אל עבר הרכב.

פתע נעצר, כאילו נזכר בדבר מה, ובלי לומר דבר חזר בריצה אל הבית, שם על הקיר הייתה תלויה תמונה מטושטשת בשחור ולבן של עצמו, תינוק, מהימים האחרונים בהם אמו הייתה עדיין בבית, לפני שהלכה.

כשהילד הזה יצא באותו יום מהבית הקטן, הולך במהירות אל עבר המרצדס השחורה והגדולה שאבא קנה רק כמה שבועות קודם לכן ממפקד בכיר בצד"ל, הוא לא חשב ולו לרגע שתהיה זו הפעם האחרונה בה יראה את הכפר הזה שבו גדל, את ההרים הירוקים שפסגותיהם לבנות בחורף, את הנחל הקטן ומלכודות הציפורים שהילדים מכינים מענפי העצים, ואת הבית, ביתו שתוקן והוטלא בידיים אמונות בכל פעם בה נפגע מהירי והפגזים.

כך, כשסגר את דלת הרכב הגדול, נותרו להם עזובים בחוץ חיים עצומים מני חקר, שיהפכו בעוד רגע קט לתמונה נשכחת, עבר. כך ישאיר מאחוריו את משחקי הילדות בשדה המלחמה שהפך תמיד בימי האביב והקיץ לשדה הרפתקאות מופלא - איסוף התיל הארוך של טילי הסאגר, הכנת פצצות מאולתרות מאבק שריפה וברגים, טיולי המחקר וההסתננות אל הוואדי האסור בכניסה, שם תמיד אפשר היה למצוא את שאריות הציוד מהמלחמה הגדולה, קרוע ומפוחם. היה זה המקום שבו גדל. המקום שבו הוא הפך במהירות מילד לנער, ממש כמו כל שאר ילדי המלחמה הארוכה, שניצוץ של בגרות מוקדמת מצוי בעיניהם וצחוקם ובכיים עז מהרגיל, עד שנעלם כליל בבוא יום אסון. היה זה הבית, רחוב החנויות הקצר, דרכי העפר והבוץ, חורשת הארזים ועקבות חזירי הבר בירידה התלולה אל הנחל, המקום שבו אהב בפעם הראשונה את הילדה ההיא עם עיניה הכחולות ושערה הארוך, המקום שבו היה מתגנב בימי הלימודים החמים אל בריכת ההשקיה בקצה השדה שהוריק והצהיב חליפות, כמו הזמן, כמו פניהם של האנשים שהיו הולכים ולעתים לא שבים, המקום שבו חלם על שדים ורוחות בלילות החורף, מתגעגע למגע ידה של אמא, שאותה לא ראה מאז היה תינוק בן שנה אחת.

שם, בכפר ההוא, שקו גבול דק הפריד בו בין חיים ומוות, היה מרוכז כל עולמו, והאנשים בו הפכו להיות משפחה גדולה ומאוחדת בפחד, ברצון לחיות, שותפים באהבה עזה לימי השקט המעטים. שם היה גם בית הספר הקטן שבו למד צרפתית וערבית עם שאר ילדי הקרבות, ילדים שבגופם ניכרו אותות המלחמה האינסופית, שאיש לא ידע עוד לומר בוודאות מתי החלה ובשל מה. היו אלה חבריו, והוא קיבל אותם בלי כל שאלה או תמיהה. זה מדדה בלי כף רגל, להוא שתי אצבעות חסרות, ולשלישי עין זכוכית מקובעת תמיד אי שם באופק, מתבוננת בך בברק מתמיד.

הילדים היו בפשטות רק ילדים ולא שום דבר אחר. כמו כל הילדים הם ביקשו לשחק ולשקוע בחלומות בהקיץ, לריב ולרוץ, להרוויח כמה דולרים מזדמנים ממכירת נחושת התרמילים לסוחר המתכת בכפר ולאכול פיצה לבנונית חמה במאפייה הקטנה. היו להם חיים ברורים למדי עם מותר ואסור, מנהגים פשוטים וידועים. משחקים וצוחקים עד כמה שאפשר, לא מזכירים לעולם את מי שנעלם פתאום כי אביו נשלח אל גזרה אחרת, לא מדברים על זה שנפצע אנושות בפני אחיו ואחיותיו. מנסים לשכוח את הילד ההוא שנהרג.

ובכלל, כך נדמה לו תמיד מאז אותו יום שעזב, כיף מאוד היה בכפר. בערך מחצית מן השנה הייתה עוברת במהירות בלי לימודים. פעם כי המורים ברחו צפונה, פעם כי ירד שלג והיה קר מאוד בצריף הגדול, ופעמים אחדות סתם כי לא היה חשק ללמוד. היו גם ימים רבים שבהם בית הספר נסגר בגלל הפגזות קשות במיוחד על הכפר, או כמו בפעם ההיא, כששרפה שפרצה בחורשת הארזים ליד הגבעה טיפסה במהירות אל צריף העץ הגדול והוא נשרף כמעט לגמרי, והמורה הראשי של הכפר כינס את כל הילדים מתחת לאחד העצים, וכך המשיכו ללמוד עד שהגברים הקימו מבנה חדש תוך כמה ימים.

הוא אהב את המורה הזקן והעקשן ואת בית הספר הקטן ההוא, אף שהיה לא יותר מערמת קרשי אורן וארז ממוסמרים יחדיו. המורה ההוא היה מכה את הילדים על ידיהם בסרגל של מתכת בכל פעם שחוללו איזה נזק או פגעו במישהו, ממש כמו בפעם ההיא כשהציתו בעזרת פתיל ונפץ צבאי זנב של חמור עזוב אחד. חצי מהזנב פשוט נעלם בקול רעם אדיר, וזעקותיו קורעות הלב של החמור הדהדו למרחוק, עד לבית הספר הגיעו, והמורה בא במרוצה, סרגל המתכת הגדול בידו ומבטו זועם ומאיים. הילד חזר הביתה באותו יום וידיו לוהטות ממכותיו של המורה, אך יותר מהן צרב בלבו הכאב על מה שקרה, כי הוא לא התכוון באמת להרע ולפגוע. וכך נשבע לעצמו שלא יזיק עוד לעולם לשום בעל חיים.

הוא אהב את חבריו הרבים שאיזו ברית אחים לגורל קשרה ביניהם, והם אהבו אותו, את הילד שתמיד היה מוכן להתנדב ולעמוד בשער במשחקי הכדורגל, כי ידע שרגליו מסתבכות להן עם הריצה והכדור, שלא רצה לפגוע או להרוס את המשחק, וכך היה עומד ומחכה בצד בסבלנות ומריע בקול רם ובתנועות שמחה בכל פעם שרק אפשר היה. הם אהבו אותו על כך שהיה ישר מאוד ומלא בטוב לב, כאילו קיבל מנת כוח בלתי מצויה עם רגע לידתו, אהבו אותו מאוד דווקא בזכות מה שחשב שהצליח להסתיר מעיני כול, ובעצם היה גלוי מאוד - רגישותו העמוקה לכל קושי או כאב של זולתו.

דומה היה שאפילו הכפר אהב אותו בדרכו המשונה והגן עליו בכל פעם שנחת טיל או פגז. תמיד נמצא לו איזה מסתור איתן בקרבת מקום, חומה או מערה לצלול לתוכה, והילד מעולם לא חשב ולו לרגע שהכפר הזה רע או אינו מתאים. להפך. הכפר הזה היה ביתו המורחב, מן שטח חף מתמימות שהוגדר היטב בימי המלחמה והסכנות, ההמשך הישיר של בית אבא בו גדל.

מעולם הוא לא חשב שחייו אינם מתנהלים בדרך הנכונה, או שגורלו לא שפר עליו. אמנם לעתים נדירות, בערבים, כשהיה יושב ומתבונן בעיניים גדולות, יחד עם אביו, במסך הטלוויזיה, היה רואה ילדים אחרים שנראו בערך בני גילו, ילדים שחיו בבתים נקיים ומצוחצחים עם שני הורים ועוד אח או שניים וכלב קטן ומבהיק שזנבו תמיד מכשכש, אוכלים תמיד בשעות מסודרות והולכים לבתי ספר גדולים עם מאות תלמידים, בארצות רחוקות בהן דיברו בשפות מוזרות. הילדים האלו נראו על המסך שמחים וחסרי דאגות, עוסקים באינסוף תחביבים ומעשים שנראו מוזרים מאוד בעיניו, אך עבורו היו אלו רק תמונות רחוקות שלא אמרו לו דבר, כי מעולם לא חשב שאפשר או נחוץ לחיות באופן אחר. רק על דבר אחד קינא בהם מאוד. על כך שבכל התוכניות האלה תמיד הייתה להם אמא. אמא יפה וצעירה שהייתה מלטפת את ראשם ומשכיבה אותם לישון בלילה. והילד חשב פעמים רבות על כך, איך היו נראים חייו ואיך היה מרגיש לו הייתה לו אמא.

לפעמים, כשהיה חוזר מבית הספר ותחושה עמומה של ריקנות ובדידות הייתה מחלחלת בו, היו רגליו נושאות אותו מבלי משים אל בית אחת השכנות. הוא היה נכנס בשקט, משפיל את מבטו אל הרצפה ומברך לשלום בביישנות. משחק קצת עם ילדיה הקטנים ואז יושב ואוכל איתם פיתות חמות וזיתים. כל השכנות הכירו את הילד הזה מהיום שנולד וראו לעצמן זכות לטפל בו ולדאוג לשלומו. כך, כמעט תמיד אחרי הארוחה הפשוטה הן היו מלטפות את ראשו ומסדרות לו מזרן נוח למנוחת הצהריים ולפעמים גם היו מספרות לו בחיוך של געגוע על אמו ועל כמה יפה הייתה, ועל הימים האלו שם בעבר, שבו היה שלום ושקט וישראל לא הייתה בלבנון, ופגזים לא נפלו על הכפר, ואיך יחזור הכול ויהיה טוב כמו שהיה אז, כי כך היא דרכו של העולם וכך היא דרכו של האדם, להילחם ואז להתעייף ולשקוט. הוא היה מקשיב להן, ועיניו היו נעצמות לאטן, ולעתים ידו הייתה נשלחת כמעט מתוך שינה אל ידה של השכנה, ולעתים היה רואה את אמא בחלום.

זה היה הבית היחיד שהכיר, הבית שאותו עזב באותו יום כשהמכונית השחורה גלשה במהירות במורד דרך העפר, מלווה בנביחות הכלבים של שכניו וברעש המטוסים הישראלים שחגו בשמים, מנמיכים טוס ושוב נוסקים. הוא לא הביט החוצה ולא אמר דבר, רק תקע בזעף את עיניו החומות בגבו הגדול של אביו שנהג במהירות, וחשב לעצמו מתי יראה שוב את חבריו, מתי יוציא שוב את שקית תרמילי הנחושת שמוחבאת עדיין מתחת למיטתו, מחכה להימכר.

באותה נסיעה נעור בו משהו שעתיד להפוך אותו בתוך ימים ספורים למבוגר מאוד. כאב העקירה שעדיין לא הורגש בכל חומרתו החל משתרש וחותר בתוכו בעקשנות. על כל המחסור שידע בחייו הקצרים עתיד להצטרף גם כאב הזרות ומרירותה של הבדידות. דומה שגזר-דינו הוחמר. מעתה לא יהיה זה רק הקושי לחיות בלי אמא, לקוות שהיא תחזור, אולי היום, אולי מחר, הפחד המלווה את היציאה של אביו אל הקרבות, ואת רעשי נפילות הפגזים. מעתה יהיה גם זר, חדש, אחר, בעולם עליו רק שמע סיפורים ואגדות - ישראל.

באותו שבוע היה הילד בן שלוש-עשרה. ובאותו שבוע יהיה לילד שחייו נחצו לשניים, החיים בלבנון והחיים בישראל, חיים שהזיכרונות משמשים בהם בתפקיד ראשי. ילד נוסטלגי וכואב כאיש זקן ששנותיו מאחוריו, אך עדיין ילד, חסר את הבינה וקשיחות הלב של הבגרות המאוחרת, נידון תמיד לזיכרונות שחדותם מוגדלת עשרת מונים מכוח החדות והעוצמה של הנעורים. יהיו אלו הלילות שיקשו עליו במיוחד, הלילות שיעברו עליו במעט שינה, חולם בהקיץ וחושב על כל מה שהיה, על מה שעבר ואיננו, על הכפר הקטן שלו, ועל לבנון, ואמא ואחות שנשארו שם מעבר לאותו גבול ואין דרך לראותן, ואין דרך לחזור.

כעבור זמן, כשכבר היו בישראל תקופת מה, סיפרו לו ולאבא שאת כל מה שהיה בבית ואפשר היה למצוא בו שימוש לקחו החיזבאללה וילדים מהכפר, ואת מה שאי אפשר היה לקחת והיה חסר ערך עבורם, תמונות וכמה ספרי ילדים שנותרו מתקופת אמא, ומיטת תינוק שנותרה משום מה בבית כל אותן שנים, שברו כמה גברים ושרפו בקצה הכפר. הייתה זו אש גדולה שבערה שעות ארוכות. עוד ועוד חפצים הובאו אליה, ובלהבותיה עלו חייהם ושאריות עברם של כל אותם אנשים שנמלטו באותו יום לישראל.

באותה שעה משך אבא בכתפיו וירק בכוח על הארץ. "טוב לא היה שם כלום בעצם, רק כמה דברים ישנים", אמר והתרחק בצליעה, אבל הילד דווקא הרגיש באותו רגע כאילו מישהו הכה אותו חזק בחזהו, ופניו האדימו ודמעות עלו בעיניו, למרות שלא הבין מדוע, כי הרי כמו שאבא אמר, היו שם רק כמה דברים שלא היה להם עוד שימוש, אך הדמעות היו חזקות יותר, והן גלשו במורד לחייו ולשעה קלה נעלמו להן גומות החן של החיוך. היה זה העבר. היו אלו חייו. העבר שנמחה ברגע יחד עם שאריות הזהות האחרונות. דבר לא ניתן יהיה עוד להוכיח ולהראות, אלא רק לספר סיפורים נשכחים ומתקהים על מה שהיה, בתקווה קלושה שיאמינו, כי הכול הוא רק סיפור עתה.

חבריו של אבא מהכפר ישבו לידו על כיסאות הפלסטיק במדרחוב הנטוש בחיפה והניחו ידיים גדולות ושעירות על כתפיו, כאילו ביקשו לעטוף אותו, לצרף אותו לאותו מסלול גבריות עקורה, מנותקת ושבורה, ונתנו לו לשתות עראק זחלאווי יקר ושורף, ובכו גם הם יחד איתו על הכפר ולבנון ועל הבית הנטוש ועל כל מה שאבד וכלה מן העולם. אחד מהם שתה ושתה עד שעיניו הצטעפו לאטן, והוא שר שיר ישן מלבנון על מלחמה ועל ארץ נהרסת ונעלמת, ואז אמר ספק לעצמו וספק לילד שראשו היה מושפל אל המדרכה החיפאית: "ככה זה אנחנו, להיות לבנונים. כל החיים דמעות. זאת הירושה שלנו לילדים שלנו. דמעות".

באותו יום שבו יצאו מלבנון, יום שיהפוך עבורו עם השנים לברור ומובחן יותר ויותר, עדיין לא חשב שמאורעות אותן שעות מוזרות, שנראו כמו שייכים לאנשים חשובים בארצות זרות ולנואמים בטלוויזיה, ישפיעו עד כדי כך עליו, על חייו הקטנים והפרטיים, על שארית ילדותו ותחילת נעוריו, על התבגרותו ועל חייו, לתמיד תמיד. היה קשה לחוש ולהאמין שתזוזותיהן של ארצות וצבאות יעבירו במרכז חייו קו גבול ברור וחד כשער הברזל האדיר שניצב במעבר בין שתי המדינות, שמצדו האחד יעמוד כל מה שהיה שם כשהיה ילד, ובצד השני עולם אחר, אחר לגמרי, עולם נעוריו ובגרותו.

באותה שעה הייתה זו לכאורה רק עוד נסיעה אחת מני רבות שבה צריכים לצאת במהירות מהכפר, תמונה ידועה ומוכרת מהעבר, רגע שחווה הילד פעמים רבות בחייו הקצרים. רכב שחור גולש במורד דרך עפר ואז דוהר במהירות דרומה ומערבה, אל דרך ראשית ואז כביש, וברכב אבא והוא ושקית של בגדים ותמונה אחת, ואבא נוהג ושותק ושקט מתוח במכונית, אין מוסיקה ואין מילים, רק החוץ והגבעות שבין הכפרים ומדי פעם הדים רחוקים או קרובים של פגזים וצרורות יריות. והוא מביט בסקרנות שאין לה גבול מבעד לחלון המושחר ורואה שהנה הם נכנסים אל איזור שלא הכיר, דרומה יותר מהיכן שביקר וראה אי פעם, ולפניו, בלי שידע זאת, היו כבר פרושים נופיה של ארץ חדשה, אחרת.

"מה זה כאן אבא?" שאל פתאום בחטף. "אה, זה ישראל שם", ענה אביו והנמיך את קולו. "לשם אנחנו הולכים. יוצאים עכשיו מלבנון. זהו בשבילנו פה". והילד נצמד אל הכיסא וידיו נלחצו אל עור המושב עד שהדם בהן עצר, והוא שתק, רק גבותיו הזדעפו להן.

בתור הארוך שהשתרך ממעבר הגבול לאחור היו רבים מאוד שאבא הכיר, וגם כמה חברים שלהם מהכפר ומכפרים שכנים שהילד שמח לפגוש. הנה אחד עם מדים חדשים ויפים, מלאים עיטורים של צבא דרום לבנון ושפמו עשוי בקפידה והוא מחייך וצוהל. הנה אחר שהיה מבקר בביתם באופן קבוע לפני כמה שנים ופתאום נעלם ואבא לא דיבר עליו יותר, ופניו קשות וקרות ואינו מברך לשלום, והאנשים מתרחקים ממנו ולוחשים: "זה הוא משתף פעולה עם השב"כ, הוא מלשין עלינו". והנה גם ילדים שהכיר, ונער אחר בן גילו נשרך ונסחב עם מזוודה ענקית ומחייך אליו: "גם אתה פה? איי, איזה דבר זה, הא? מה זה, הבנתי שיוצאים מלבנון, אבל מה, אמא שלי ושתי אחיות שם נשארו כי עשו טיול לביירות. אז לא יודע מה יהיה איתן, בטח יביאו אותן, לא?" והילד שתק, כי לא ידע מה להשיב, רק הניד בראשו, חייך והתבונן סביבו בדאגה.

רוב האנשים היו שקטים ורגועים למדי. חלק מהם אפילו צחקו צחוק מנוסה של כאלו שכבר ראו תקופות משבר רבות. "אל תדאגו, אנשים", הם אמרו, "זה רק לכמה ימים, אולי לשבוע שבועיים. יהיה בסדר, ישראל לא תשאיר את המשפחות שלנו כאן בלבנון". אך היו גם אחרים, כאלו שהתבוננו במבט חושש לאחור, שם כבר היתמר עשן השרפות בכפרים, חגיגות הניצחון של חיזבאללה על הצבא הישראלי שנעלם בן-לילה, משאיר אחריו כמויות עצומות של ציוד ושל כלים. "משהו אחר הפעם", אמרו חלק מהמפקדים המבוגרים יותר בלחש. "הפעם זה אחרת. תגידו שלום ללבנון. לא תחזרו לכאן חיים. אולי רק בקבר תראו שוב את האדמה הזאת".

שם בתור הארוך, בין התינוקות שצרחו והשמש מעל והילדים הקטנים שהתבוננו מבוהלים אל שער הברזל הגדול והחיילים מן הצד השני, עמד הילד ליד אביו והדבר היחיד שהרגיש בבירור היה הרעב שהציק לו מאוד, כי לא הספיק בכל העזיבה החטופה ההיא להכניס משהו קטן לפה, ובלי להתכוון התחיל לדמיין את הפיצה הטעימה שאוכלים בביירות, מלאה בגבינה ובבצל, ואיך היה רוצה עכשיו להיות שם, בים הכחול והקר, ולא כאן ולא עכשיו, בתור המעצבן הזה. מבלי לדעת איך, החל מתקדם ונדחף אל עבר השער, אוחז בידו הגדולה של אבא עד שכמעט היה בישראל, מטר אחד או שניים בלבד מפרידים בינו ובין הארץ החדשה שלו, בה יבלה את כל נעוריו.

החיילים שתחקרו את אבא הציצו בו מדי פעם ודיברו בינם לבין עצמם בעברית שלא הבין, וכשאחת מהם הביטה בו לרגע בעיון, הוא אמר לה בחיוך רחב עד כמה שאפשר את המשפט היחיד שידע בעברית, "שלום. אני שאדי", והחיילת חייכה אליו בחזרה ושאלה משהו נוסף בעברית מהירה שנשמעה לו זרה מאוד ומעט מצחיקה, וכך, מסמיק ממבוכה ומאושר מתשומת הלב הפתאומית, הוא נפנה אל אביו וניסה לשאול אותו למה התכוונה החיילת המחייכת ההיא, אך אבא היה עסוק בשיחה ערה עם אחד מהקצינים הישראלים.

הוא ניסה שוב לצוד את מבטה במשך כמה דקות, אך בכל פעם שעיניה רק התקרבו לכיוונו הוא מיד השפיל את פניו וסובב את גבו. כל כך שבוי היה במשחק המרגש הזה עד שכל המציאות סביבו כאילו נעלמה לה פתאום והוא התחיל לחשוב לעצמו שאולי בעצם יהיה טוב בישראל, כי אם כל הבנות הן כאלה, ומותר להן לחייך ככה לבנים בלי להתבייש, אז בטח החיים שם די יפים ונעימים, ואולי אפילו תהיה לו חברה, כמו שמספרים ומראים בטלוויזיה לפעמים. המחשבות הלכו והתרבו והסתחררו עד שמישהו פתאום נגע בכתפו מאחור וסימן לו להתקדם, והוא אחז חזק בידו של אבא ועבר מחסום קטן עם חיילים שלהם מדים מוזרים בצבעים שונים, והרבה מאוד צלמים ואנשים שנראו מאוד עסוקים ולחוצים, והתור מאחוריהם נעלם לפתע ואוטובוסים גדולים עמדו במרחק לפניהם. כך, בנקישת שער, צליל ברזל בברזל, הוא היה פתאום בישראל.

 

 

 

מרץ 2004

 

אתה מקבל לרשותך ילד, שראה כבר כמעט הכול. מפגש לא מתוכנן, נובט לו ופורח באמצע החיים, במקום שבו דווקא היה צל, צלה של מלחמה, צלו של אובדן וכאב, צל אי ידיעתך אתה כיצד יש לנהוג בילד שכזה, איך לגשת ומה לומר, והפחד להיחשף אל כאב גדול מכפי היכולת להכילו. אתה פוגש אותו יום אחד, בלי הרבה הכנות מוקדמות, פשוט כך. אורית, המחנכת שתלווה אותו בארבע השנים שיבואו מאז אותו בוקר בהיר, אומרת לך בפשטות "או! יש לי הפתעה מעניינת בשבילך! אתה ממש תאהב את זה... הגיע אלינו ילד חדש. נחש מאיפה? מדרום לבנון. היית מאמין?" ואתה נאלץ להאמין, כי בבית שקבע שדלתו תהיה פתוחה לכל נערה ונער, יש דבר מה היוצר את הבלתי ניתן לחיזוי בכל יום כמעט.

הנה מפגש ראשון עמו, עם הילד ההוא מדרום לבנון. הוא עומד מולך ומביט, קצת מבויש, ושקט מאוד. לפתע הוא מחייך וגומות חן עמוקות מעטרות את פניו ואור פתאומי של תמימות ורגישות מונח לפניך כך, פתאום, ממש באמצע החיים. הנה  מפגש שכזה, קצת מחוץ לזמן, שבו משפטים ספורים בעברית מקוטעת, סומק על הלחיים, ומבט מושפל לארץ. ועם כל זאת, משהו בחיוך היודע, משהו במבט הניעור פתאום, גורם לך להרגיש שלפניך עומד ילד שמשהו עמוק וחודר מאוד נמצא בו. ולעצמך אתה חושב - הנה עומד לפני ילד, שראה כבר הכול והצליח להישאר עדיין ילד.

כך, אף על פי שאתה יודע ומבין בשכל ישר שלא ניתן לראות את הכול ולהרגיש בכל מלאותם, יופיים ונוראותם של החיים, ברור לך כשמש בצהרי יום שכאישיות אחת כנפש אחת ויחידה שעומדת מולך, - שהילד הזה ראה כל מה שניתן לראות בלי לאבד את עצם היותו אדם. נכון, הוא לא יספר על כך אם לא תשאל במדויק, ולא תמיד ידבר על כך באופן ברור וישיר. בתחילה, בימים הראשונים, הוא יחלוק עמך את שאפשר לדבר עליו בצחוק ובתיאורים עזים ופשוטים של נערים. אולי הוא דואג לך, דואג לזה שנמצא מולו. אינו רוצה להביך ולהרתיע, לתאר בכל המילים והמבטים והתנועות עד כמה באמת היה אחר שם, עד כמה סתום וחותך הדבר שהביא אותו לכאן מלכתחילה, לישראל, לבית הזה. בחיוך ובלחיצת כתפך בכף ידו הגדולה הוא יאמר לך בעדינות, בעברית הטרייה שבפיו: "עזוב זה, מה זה משנה? העיקר אנחנו פה, וחיים. לא?"

בהתחלה אתה מרפה ושותק, נותן את הזמן והמקום לכך שהדברים ייצאו, למרות שהסקרנות גוברת עליך לפעמים. "שייספר קצת", אתה אומר לעצמך, "מעניין מה עבר עליו, מה קרה שם, איך היה לגדול שם?" ולעצמך אתה חושב, מעניין אם הוא ראה אדם מת. אני לא ראיתי אף פעם. והוא, רק ילד. רק בן שש-עשרה. והוא בטח היה שם, בטח ראה. מה זה עושה לו, מה זה עשה... ואתה מביט בו ומחכה, כאילו ביקשת ללמוד איזה סוד גלוי ומבהיל מתנועותיו וממבטו, כאילו ביקשת לראות לרגע את העולם דרך עיניו וציפית לראות שם את כל הקושי וכל הכאב, את כל הפחד, זה שמספרים עליו בלי הפסקה.

במקום מסוים אתה מצפה לראות בו את "ילדה של המלחמה", ילד מחוספס וקשה, ילד אלים וכואב, ילד שאיבד את יכולתו הבסיסית להאמין בעולם, בבני אדם. אתה מתבונן ומחכה, והוא, רק נער כך נדמה. רק ילד. מחייך, צוחק המון, מביט בעיניים כלות אחרי הילדה היפה החדשה בקבוצה שלו. משחק כמו כולם, מתלהב כמו כולם ואפילו יותר. גם ברגעים השקטים, הבודדים יותר קשה לראות בו את הנפש החבולה שציפית למצוא. נראה כאילו כל בקשתו היא להיות רק עוד נער כאן, כמו כולם. לא אחר, לא שונה.

ואתה מביט ומחכה, מגרד בראשך. איפה כאן הקושי? מה עם האימה? שוב נדמה כאילו המפגש החי במציאות הנרקמת בבית הזה, שונה מאוד מהדימוי, שונה מהציפייה המוקדמת. שוב מתגלה, שהחיים במלוא מורכבותם עשויים להתנהל להם באופן כה בלתי צפוי עד שלא נותר לך אלא להעניק את מלוא העומק ומלוא האפשרות לכך שדברים פשוט יתרחשו מתוך התהוותם, ולא על פי ציפיותיך המוקדמות. ציפית למצוא ילד שבור והנה לפניך חייכן אמיתי. חשבת שתעסוק באיסוף שברי נפש, בקימום שאריות אמון, והנה לפניך לב גדול ושלם. היית בטוח שתפגוש שרדן קשוח ואלים, והנה פתאום אדם חומל ורגיש שכל גילוי כאב מעורר בו רצון לנתינה.

ואם קצת השתהית בקהותך ולא הצלחת להתנתק ממחשבותיך ומתחושותיך המוקדמות, תמצא יום אחד ילד פגוע למדי העומד מולך ומסביר לך בסבלנות: "תשמע רגע אתה, רציתי להגיד לך שאתה לא בסדר אתה. מה חשבת, שבגלל שאני מלבנון אז אני דפוק, אה?" ואתה עומד ושותק ויודע שהוא צודק. והוא מחייך ואומר: "לא נורא, כולם ככה בהתחלה בסרט מזה שאני לבנוני, אבל אז רואים שאני סבבה", והוא מחבק אותך ומחייך, ושוב גומות החן האלו והעוצמה של המבט, ואתה נותר עומד שם, מרגיש פתאום קטן מאוד ומצחיק מאוד.

הנה, עוברים להם השבועות הראשונים. לאט לאט, כמו בלי להתכוון אתה יודע עליו עוד ועוד, מתקשה להאמין ככל שעובר לו הזמן שבאמת הילד הזה חווה כל כך הרבה מלחמות, כמה מוות היה זרוע סביבו. ומדהים לגלות, איך מתחת ומעל כל זה, יש בו איזו אהבת חיים אדירה, שמחה שנשפכת החוצה ורגישות עילאית למצוקה וכאב, כאילו הכול היה רק אימון מתמשך שנועד להביא אותו למצב הזה, לאנושיות הזו. הוא מתחיל לספר בטבעיות ואתה שואל בחשש. מגלה לאטך שעבורו למושג הנורא "מלחמה" משמעות אחרת כל כך. הוא מביט בך בחיוך ומושך בכתפיו: "זה לא ככה כמו שאתם חושבים", הוא אומר לך וצוחק. "כאילו מלחמה ככה כמו בסרטים. אצלנו היה סתם, כאילו, חיים רגיל לגמרי. פעם בכמה זמן משהו קורה וזהו." ואתה שואל: "אבל לא פחדת? לא היה מפחיד?" והוא עונה "לא, לא פחדתי. למה? ידעתי הצליל של הסאגר והצליל של מרגמה והצליל של תותח. הכול הייתי יודע". והוא מביט בך בגאווה וממשיך: "אז ידעתי מתי כל אחד, ומתי להתכופף ואיך לברוח וזהו, זה קצת מפחיד, אבל לא נורא". והוא צוחק פתאום ומתנער ממקומו וצועק בחדווה: "רוצה אני מראה לך?" ובלי לחכות לתשובה הוא מזנק כחתול אל מתחת לשולחן וצועק: "סאגר! להתכופף!" וטומן את ראשו הגדול עמוק בחזהו, וגופו המרובע והחזק רועד מצחוק. ילדים אחרים שעברו באותו רגע במסדרון נעצרו כדי להביט. "אה, שוב שאדי מתכופף מטילים דמיוניים", אמר אחד, ושני המשיך: "כל יום הוא מראה לנו פה איך להתחמק כשטילים באים. אני אומר לך, אם מפציצים את הבית ספר הוא היחיד שנשאר לקבור אותנו!", ושאדי הזדקף פתאום וטפח על חזהו בגאווה: "זה לומדים אצלנו בכפר לפני חשבון וצרפתית, לומדים איך הרעש של מרגמה ואיך פגז. זה יותר חשוב. אבל פה מה? רק אסור ואסור. שאדי אל תלך לפה מסוכן, שאדי שמה מסוכן. אל תלך לבד למה מסוכן. איזה מסוכן, איזה? אתם לא יודעים מה זה מסוכן בכלל! איזה מצחיק זה." והוא מביט בך בתוכחה מחויכת, מושך בכתפיו ונעלם במסדרון, הולך בגמלוניות אחרי הילדים אל החצר.

וכמה הוא צודק. אנחנו מקבלים ילד לרשותנו, לאחריותנו, ונכון, זה מעט מצחיק. כאן, הכול מלא בחוקים ובאיסורים שנועדו להגן על חייו וחיי חבריו. ספרים שלמים נכתבים על חובת הזהירות, מפרטים בדיוק משפטי כל צעד ושעל, כל מותר ואסור בעבודה החינוכית עם ילדים בבתי ספר. חוזר המנכ"ל הידוע לשמצה מחכה לנו בארון הספרים, כרכים על כרכים של חוקים ותקנות ששוקלים ביחד חמישה קילוגרמים וחצי, אותיות בגודל צואת זבובים מנווטים את המורה המבולבל בין אורך הכבל הרצוי בסקי מים תיאורטי, גובהם המדויק של מעקות הברזל במדרגות, בואכה איסורים שונים ומשונים על משחקי חצר שנשכחו מלב עוד באמצע שנות השמונים. כל כך עבה ספר החוקים, כה כבד, כה רחוק ומבלבל, עד שהעמידו עבורו מסביר רשמי במשרד החינוך, אדם פלוני אלמוני, שכל תפקידו לענות לאינסוף שאלות המורים הפונים על מותר ואסור, עוזר להם לחצות את ים האש בדרך אל השלום המובטח, השלום הנצחי בין כתלי בית הספר.

כך, כאן בארץ, כתלמיד רשום במערכת החינוך, חלים על הילד הזה אלפי איסורים ותקנות שלא יכיר לעולם, אבל רגע לפני כן, כשהיה שם, בלבנון, התרוצץ בין מוקשים סורים ישנים לטילי הסאגר, לא היה ולו חוק פשוט אחד ששמר עליו. מעבר גבול קטן, שער אחד של ברזל, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. אתה מרגיש מעט מגוחך לומר לו להיזהר, ומצד שני יש לך מחויבות ענקית לשמור עליו, על הילד הזה שיצא מהתופת ההיא בריא ושלם, ואין בכלל להעלות על הדעת שדווקא כאן יקרה לו משהו.

אתה מרגיש מעט מוזר לומר לו "תבין" או "תראה", כי לעתים ההבנות שלו עמוקות ומגיעות עד לשורשי החיים עצמם. ולפעמים הדברים שראה בעיניו הם הדברים המרכיבים ביסודם את כל חומרתו של הייאוש האנושי - מוות, מלחמה, אובדן, סתמיות. הוא ילד שנולד אל תוך השאלות הטורפות שמהן אין מוצא של ממש. ועם כל זאת, הוא עדיין ילד, כל כך ילד. והוא זקוק לך, זקוק למגע כמו לאוויר, זקוק להכרה ולמקום ולבמה להביא בה את עצמו, את כל כולו, את כל האור הטמון בו. ואתה משתאה: כמה אור יכול להיות טמון בילד-נער שכזה, שצמח כך, על אדמת המלחמה ההיא, מעבר לאותו שער ברזל גדול ונעול תמיד.

והנה, הוא מראה לך שכן. אכן יכול להיות אור ענק ובהיר, שם מאחורי מה שנדמה בתחילה כמעונן ועצוב. אולי התעורר בו החיוך הזה לא למרות הקושי אלא דווקא וגם בגללו. ואולי מכך, בעצם, נוצרים חיוכים אמיתיים, רק מבחירה כזו של הרוח והנפש להיות תמיד רק ילד. לא להתפשר בזיכרונות על האבוד, לא לראות רק מלחמה ורק פחד. להיות נוכח וער, רגיש ופתוח - גם להרים הירוקים בקיץ ולשלג בחורף, גם לנחל ולמלכודות הציפורים, גם למשחקי הכדורגל במגרש הבוץ הקטן. בגבול שבין ארצות ומדינות להיזכר דווקא באותו ים כחול וקריר, ולעבור לארצך החדשה כשבפיך טעם הפיצה עם הגבינה והבצל בחוף בביירות, ולא רק טעם הניכור, לא רק טעם הבדידות.

 

 

 

 

מאי 2004

 

הוא כבר שלושה חודשים איתנו, ושלוש שנים בחיפה. הדירה שקיבלו בשכירות אבא והוא, כשהגיעו לישראל, משקיפה על העיקול היורד מהדר אל העיר, ומשם אל הצ'ק פוסט. "זה מה יש", אמרו להם ממנהלת צד"ל, "עכשיו תתחילו עם הדירה הזאת, אחר כך נראה". וכך הם שם, שני חדרים וסלון קטנטן, רעש מתמיד מהרחוב שלא נח לעולם ונרקומנים מזדמנים מוטלים במדרגות הכניסה. בקומה השלישית פותחים וסוגרים, עם העונות המתחלפות, בית זונות קטן, לא משהו רציני. המשטרה באה פעם אחת, השוטר בדק, השוטר הביט, השוטר דפק על הדלת ומשלא נפתחה משך בכתפיו והלך לו. "אם יפריעו לכם", אמר בלבביות, "תתקשרו שוב. נבוא לבדוק, טוב? אין מה לעשות עכשיו". הילד מביט ושותק. רק בית זונות קטן, לא רציני. רק כמה לקוחות ביום ובחורה רוסיה שהסמים מקהים את זיכרונה. "תבואו גם", היא אומרת מדי פעם לאב ולבן כשהם פוגשים אותה מעשנת בחדר המדרגות, ומוסיפה בחיוך מקסים: "לי לא אכפת".

עוד כמה משפחות של לבנונים פזורות להן באזור, מלקטות יחד פירורי מידע על הכפרים שעזבו מאחוריהם, על חייהם הנשכחים. אחוות עקורים בעיקול העליון של חליסה, תרכובת הזיכרונות של אבק השריפה משם עם ריח רע של מפעלים ועשן מכאן. ריח רע ואוויר בצבע אפרפר דהוי ועוד משהו לא ברור, שבוקע ספק מהמכוניות הדוהרות וספק מהרחוב עצמו ומאספלט הכביש.

הילד גדל לאטו, והרחוב גדל בתוכו, מוצא בו אחיזה ומקום. צפצופי מוניות השירות וחריקות הבלמים מעירים אותו בבוקר משנתו ומלווים אותו בערב, שעה שהרחוב כולו הופך להיות שקט ועזוב ממרוצתו של היום, ואדי הסולר שוקעים והופכים לשלוליות דקות בלתי נראות. קריאות הנרקומן התורן מלמטה הן ברכת "בוקר טוב שאדי, לך אל בית הספר", ורעש טריקת הדלתות בקומה השלישית וצעקות הלקוח שלא קיבל מה שרצה או שרצה מה שלא יכול היה לקבל, מקדמות את פניו בשובו הביתה מבית הספר, אומרות לו שוב: "ברוך הבא הביתה".

הוא נכנס ומניח בצד את התיק שקיבל מתנה ממתנ"ס ילדי צד"ל. מתיישב בכבדות על הספה הכתומה הישנה שהגיעה עם הדירה, ועוצם את עיניו עד ששמש אחר הצהריים באה ומעירה אותו בליטוף אמהי. הוא פוקח עיניו ומתבונן סביב בבלבול, כאילו ציפה לראות שם את חדרו הקטן מאי אז, את הבית בכפר, לשמוע את קולות נביחת הכלבים של שכניו משם. אלא שכאן הכול אחר והכול חשוף וגלוי, עירום. ממש כאילו שודדים בלתי נראים הפשיטו את חייו מכל צבע ומכל חום. הדירה ריקה כמעט. גם אחרי שלוש שנים לא הצליחו הוא ואבא להכניס אל תוכה כמעט דבר. על קיר אחד תמונה יתומה, נוטה מעט על צדה. מאחוריה הקיר הדהוי, שצבעו הלבן מתקלף, ומאחוריו הטיח הצהבהב הישן. בפינה, במסדרון הריק והארוך מונחים להם יחדיו נעלי הבית של אבא ושלו. זה בכחול, זה באדום. מעליהם כלוב קטן ותוכי זעיר המביט סביבו בעיניו השחורות, הזעירות.

הוא הולך אל החדר ומתיישב על כיסא המחשב, מדליק את המסך וממצמץ בעיניו. שם הוא נמצא כל אחר-צהריים, כל ערב, כל לילה. באינטרנט, בחדרי הצ'טים, באתרים לבנוניים וישראלים הוא כותב בערבית, מתבדח, צוחק לעצמו בקול רם, פוגש את חבריו הדמיוניים מעבר לים, את חבריו הישנים מלבנון. הוא מחכה לפעמים בסבלנות עד שמשהו צד את התעניינותו. לרוב זוהי מישהי שכותבת מעט אחרת, מעט עדין יותר, נעים יותר. הוא כותב לה בביישנות ומאדים כולו מול המסך הקר. היא כותבת לו בחזרה ולחייו לוהטות. הוא סוגר את דלת החדר כדי שאבא לא ירגיש, וממשיך לכתוב לה, כולו מלא בתחושה עזה של ריגוש פתאומי. "אני שאדי", הוא כותב לה את שמו האמיתי, ואפילו שולח תמונה. "והדבר שאני הכי הייתי רוצה זה לחזור ללבנון ולפגוש שמה את אמא שלי, שלא זוכר אותה ולא הרגשתי אותה מאז הייתי תינוק. וגם אחותי שם בלבנון, וגם אותה חשוב לי לראות. וזהו. אני כאן בישראל, ואין לי חברים". והיא, שכותבת לו מאי שם, ייתכן אפילו שמהבניין הסמוך בחיפה, מאחלת לו: "אני מקווה שתגשים את כל החלומות היפים שלך ותפגוש את אמא בקרוב". והוא יושב, ודמעות פתאומיות זולגות ונופלות לו על המקלדת, עד שלא נותר עוד, והוא הולך אל המיטה הקטנה, לישון עד למחרת, רעש הטלוויזיה הדולקת מהסלון הקטן מלווה אותו בחלומותיו.

אבא יושב שם בחדר השני על הספה המכוסה בבד, חולצתו פתוחה ומבטו תלוי באוויר. הטלוויזיה דולקת בקולי קולות, והאב לא שומע. שנים של רעשי מלחמה הקהו את שמיעתו. צפצופים באוזניים מלווים אותו בכל אשר ילך. הוא מחייך ומסביר בגאווה: "זה נפל עלי פגז, לא שומע", ומראה גם על אצבעו הקטועה ועל חורי הרסיסים בכתפו ורגלו. "זה אני קיבלתי כמה פעמים, לא יודע איך אני חי", והוא נאנח ומסיים: "כולו מן אללה". גם הוא כך, לילה אחר לילה, אלג'זירה תמיד ברקע, ספק מתבונן במסך המרצד ספק בוהה אל העבר, כאילו מחכה לרגע אחר שיבוא. בין המרקע האדיש שמראה מדי פעם תמונות מלבנון לבין הדירה החיפאית הישנה וחדר המדרגות המלוכלך, נמצאת כל ישותו של אביו. תלויה, מפרפרת בין העבר המפואר לבין ההווה הדלוח שמתעקש להיראות כסיוט מתמשך.

והילד, כוחות הנפש שלו עצומים וצעירים, בונה לעצמו עולם חדש מתוך הריסות העבר. חיפה המתעקלת במסתוריות, הרוסיות החשופות של הדר, מדרחוב נורדאו הריק והזנוח, פיליפיניות צחקניות וערבים נוצרים מטופחים, אתיופים מנקים את הרחובות בסרבלים כתומים בוהקים, פאנלים צבעוניים של מכשירי פלאפון גנובים ואינסוף מאפיות זעירות ובורקסים משומנים במרגרינה זולה. את הסנדלים הפשוטים מלבנון יחליפו הנעליים של פינת רחוב החלוץ בשישים שקל. את הציפורים שבכפר יחליפו התוכים הזעירים בכלוב בבית ופעימות הטראנסים מהחנויות ברחוב הרצל. את הפיצה של ביירות תחליף השווארמה של הדר - הרים של שווארמה, עד שישראל תתקבע בזיכרונו בריח ובטעם של שווארמה מעורבבת בריח אגזוזי הדיזל של פקקי התנועה. ישראל של הכול בדולר ששווה תמיד חמישה שקלים, ישראל של העלייה לרחוב גאולה שם תמיד יסתכלו עליו כעל עוד ערבי שמטה עוד בטיפה את כף המאזניים לרעה, ובירידה לחליסה שם תמיד יסתכלו עליו כלבנוני משתף פעולה עם ישראל. ישראל שלא תאפשר לו אחרת ולא תניח לו עד שילמד להשתמש באגרופיו, עד שיבינו כולם שזה, הילד הלבנוני הזה, ראה וחווה כל כך הרבה הרג ומלחמה בחייו עד שבאמת לא נותר בו ולו נים אחד של פחד מפציעה.

ובין הכפר והעיר, בין לבנון ובין ישראל, יוותר לו עדיין רגש אחד, קבוע, בלתי משתנה, עומד ברור ומובחן מעל לכל השאר - הגעגוע לאמא. אמא שלא הכיר, אמא שנוכחת רק בתמונתה על השידה הקטנה בכפר, ואחר כך בדירה בחיפה, אמא שעכשיו, מפריד בינה לבינו גם גבול הברזל בין מדינות ועמים. לפעמים, הוא מתעורר בלילה מהשינה, יודע שחלם עליה, או לפחות הרגיש בשולי התחושה הזאת של אמא לידו, שומרת ומגינה. לפעמים הוא מתעורר בבוקר ומרגיש כל כך ילד, קטן וזעיר. ולמרות זאת הוא חייב לקום לבד, ולהתלבש, ולדדות אל עבר המטבח הריק, ואין שם אדם מלבדו ותמיד הוא חייב לדאוג לרגע הבא. ילד בוגר, תמיד צריך להיות חזק, גם בשביל אבא, גם בשביל עצמו.

החודשים עוברים, חולפים ביעף. הרחובות המתפתלים של הדר הופכים לאטם לבית החדש שלו. בית סרבני ומקבל, אלים ושקט, מלא וריק באותו הזמן. משהו מפעימת הרחוב נטמע בו ומשתרש. העליות והירידות אל המדרחוב, הגשם שסוחף עמו את שאריות הזבל, ששוטף בדרכו את שלוליות השמן מהכביש, השיפוצים שלאט לאט נגמרים ברחבת התיאטרון הישן, מאפיות נסגרות וחדשות נפתחות במקומן, עוד דוכן שווארמה חדש נפתח וצריך לנסות לאכול שם, ושוב פריצה לדירה הנמצאת מתחת לדירתם בבניין העזוב, ושוב המשטרה המאחרת מאוד להגיע והשכנים המתקהלים בחליפות טרנינג זולות מהשוק, מכירים אותו עכשיו, מברכים אותו בניד ראש.

גם העברית נעשית בהדרגה שגורה בפיו. הוא מדבר עכשיו בשטף, מבטא רך של דרום לבנון מלווה חלק מהמילים. לפעמים משתרבבת לה איזו מילה חגיגית שלמד במתנ"ס מהמורה האחראית על ילדי הפליטים, כמו "לכן" או "בשל", ומיד אחריה אסופת סלנג מהרחוב, דיבור ציני של ילד מקריית חיים שפגש בבית הספר, ואיזה ביטוי בערבית שמתגלגל בפיו במהירות וטבעיות. עברית מוזרה ומורכבת של ילד שכל העולמות נמצאים בו יחדיו, עולמות מנוגדים ומשלימים, סותרים ומחוברים. יום אחד מנצח העולם האחד ולמחרת זוכה דווקא היפוכו בבכורה. רגע אחד הוא עדיין שם, ילד בכפר לבנוני קטן, האומר למישהו שהרגיז אותו "לך תדחוף סנדל לפה שלך", ולמראה המבטים התמהים וקולות הצחוק מכל עבר הוא מסביר: "זה, יש לנו בלבנון איזה משפט כזה שאומרים למישהו אם הוא מדבר שטויות, אז אומרים לו ככה. אבל בעברית אולי זה לא טוב", ומבטו נבוך וגומות החן בלחייו מתגלות במלוא הדרן, וביום המחרת הוא כבר כאן לגמרי, שואל אותך בחיוך: "אתה אוכל סרטים, אה?" ומתגאה: "את זה למדתי אתמול. אח איזה יופי!" ועד לסוף אותו שבוע יחזור ויאמר לעצמו ולכולנו עוד עשרות פעמים: "אתה אוכל סרטים", "הוא אוכל סרטים", "היא יש לה סרטים ממנו".

לפעמים הוא מתבלבל ומתייאש מכל העברית החדשה והמוזרה הזאת, מוריד את ראשו אל השולחן ואומר בקול בכייני ובחיוך קטן: "נו, די די. אין לי כוח לזה, לא רוצה, די!", ומיד כשמניחים יד על כתפו הוא מזדקף ושואל: "נו אז בסדר, יאללה. אז מה זה אמרת? מה זאת המילה הזאת שלמדנו עכשיו? למה אומרים את זה ככה? איזה שפה אוף!", ולפעמים מישהו מאיתנו ממסביר לו בחיוך שהוא לא צריך לומר "בעזרת השם", אלא אם כן הוא ממש רוצה, ש"אינשאללה" בסדר בדיוק באותה מידה ואולי מתאים יותר. והוא צוחק ואומר: "מה אכפת לי ממנו, אלוהים הזה?! מספיק צרות עשה לי. מה אכפת לי ממנו. טוב אין בעיה, נכון, אני אגיד אינשאללה", ואחרי שעה אומר שוב "בעזרת השם".

עם החודשים הופכות החולצות שהוא לובש הדוקות יותר, מבהיקות יותר, צבעוניות. אין כבר חולצות הטריקו הפשוט שלבש כשהגיע אלינו. אין כבר מכנסי הבד ואת השרשרת העדינה על הצוואר. השער המלא שלו מסודר עכשיו בקפידה. כל בוקר ג'ל, כל חודש תספורת. הוא גדל ומתרחב, הילוכו הגמלוני מתעדן מעט. פתאום מופיע בכיסו מכשיר פלאפון. "מאיפה זה?" אתה שואל. "סתם, השגתי", הוא מתחמק בחיוך. אותו החיוך, האחד, המגלה בן-רגע את אותה נקודה אחת ובלתי משתנה, נשאר כשהיה, גדול ורחב, ונשארו גם גומות החן העמוקות שמעטרות את פניו, ומשהו בתמימות שבמבט, מבטו של מי שראה כבר הכול אך עדיין נשאר בו הילד.

ואתה מביט בו ושואל, כיצד יש לילד הזה כל כך הרבה כוחות. לקום שם בבית ההוא בבוקר, מבלי שיהיה לו דבר להיאחז בו פרט לזיכרונות הדוהים ולתמונה אחת נשכחת של אמא. כך להתעורר, קיץ, וחורף, גשם וקור. להתעורר לבד. לבד. ולהחזיק מעמד עוד יום, עוד שעה. בגיל שש-עשרה המתוק שבו ילדים הופכים לנערים ואז לגברים, ואך בקושי אדיר מצליחים לצאת מתוך קליפתם אל העולם, בעזרה עצומה מהוריהם, וזה כשהם נטולי דאגות ובני בית בעולמם, ועדיין כה קשה המשימה. אז איך, איך הוא מצליח? מאיזה מקור בלתי נראה הוא שואב את היכולת הזו שלו - פשוט לקום בבוקר, ולו רק זה? איך יכול ילד שנקרע מחייו הקודמים, למצוא עצמו כמעט יחיד בעולם, בעיקולים האפורים של הדר, עם אבא אחד מצולק רסיסים שהחיים הכריעו אותו מטה, ועדיין לצמוח ולגדול ולפרוח? איך מצליח לו הילד הזה לעבור את הימים, ומי מחבק אותו בלילות, והאם כאבי הבדידות והשפה החדשה והזרות בארץ נכרייה, קלים מכאבי המלחמה הפיסית הבלתי נגמרת? והפלא הגדול הוא שאתה יודע בוודאות בלתי מוסברת שגם מחר הוא יוכל לאותו קרב קשה. גם מחר הוא יגיע אל הבית. ואתה יודע שיחייך אליך ויחבק אותך בבוקר, יודע שגם מחר אם יגלה ולו סימן קטן של עצב בפניך מיד ישאל ברגישות: "מה קרה? אתה עצוב או משהו? אל תהיה עצוב. לא יודע מה זה אבל בטוח זה יסתדר", ואתה מביט בו מתהלך ולומד וצוחק, ועדיין אינך יודע אם באמת יצליח למצוא כאן בית, בארץ הזאת. גר בארץ נכרייה.

 

 

 

ספטמבר 2004

 

בבית הזה שלנו לא קשה למצוא למי להעניק, למי לתת. יש נתיבים רבים שבהם החום יכול לזרום. מקצתם מורכבים וחולפים באוויר מעל ראשי האנשים, מקצתם קרובים ושמישים, קטנים ורגילים, אפילו קצת בנאליים. יש ניסיון לשחרר מעט את היומרה לדעת בכל מקום ושלב כיצד לזרוח באור בהיר יותר, והבנה אטית הולכת ומתרקמת בדבר חשיבותם של כל השלבים וכל סוגי המגע, שנקודה פנימית אחת משותפת להם: היציאה מתוך עצמך אל העולם – הזיקה.

היו תקופות בהן חשבנו שעשייה כמו חלוקת תפוח בדבש לחולים בראש השנה הוא במקרה הטוב סתמית ומשעמת, ובמקרה הגרוע יותר – עשויה לחנך לסתגלנות ופשרנות, לנתינה זייפנית נוסח "אבירי המטרות הנעלות" של קאמי, נתינה על מנת להרגיש נוח עם מצפון מקרטע, נתינה שלא על מנת לחולל שינוי ומרד, אלא להפך.

עם השנים וההתנסויות השונות התברר שהחיים מורכבים יותר, עשירים יותר, ובעיקר אינם מצייתים לתיאוריות מפלחות ומחלקות, ותמיד מגלים שקיימים נתיבים חדשים וגילויים במה שאתה, המחנך, חשבת תחילה כנגוע בסתמיות וברדידות. עבור חלק מהילדים, לעתים עבור ילד אחד ויחיד, הפכו אירועים זעירים, שאנו התייחסנו אליהם כמובנים מאליהם, לאירועים מכוננים שאותם יזכרו כל חייהם. אותה חוקיות כאוטית סמויה, האפשרות לגלות אמת, זיקה, בדבר רגיל שאותו ראית מאות פעמים בעבר, אך ביום זה, ברגע זה ממש, הוא שונה, הוא אחר בכל מובן, היא הגורמת לך להאמין כי בסופו של עניין באמת כל דבר בעולם יכול להיעשות לכלי לשיחה, כי לשם כך נברא. וכך פתאום – תמיד פתאום, בא הגילוי. באה למידה. באה צמיחה.

באחת הפעמים האלה - שאדי היה כבר איתנו יותר מחצי שנה - הלכנו כולנו, בערב ראש השנה לשמח את החולים בבית החולים רמב"ם. בידינו אחזנו צלחות פלסטיק חד-פעמיות ובהן תפוחים בדבש. בלי להכביר במילים או בנאומים על נתינה ומשמעות, התאספנו בחצר בית החולים, הבטנו זה בזה, קיבלנו תדריך קצר ומחוייך מרותי, המחנכת שארגנה את כל העניין ואז מיד פנימה אל בית החולים. אני זוכר שהרהרתי לעצמי שוב האם כל זה באמת כדאי ורציני, לשחק ככה במשמעות של נתינה, כי בטח אצטרך עכשיו לסחוב את הילד שאיתי, לעבור כמה מחלקות בבית החולים הנורא הזה, לחייך חיוכים לא לגמרי אמיתיים... לא בטוח שכל המאמץ באמת שווה. עמדתי לעבור שיעור מעניין ביותר...

איכשהו, כשהתחלקנו יחד לחניכים ומחנכים מצאתי את עצמי יחד עם שאדי. שמחתי, הנה ילד נחמד ומנומס, לא אצטרך לשכנע אותו ולהאיץ בו, הוא יעשה הכול ביעילות, וכך נגמור כאן מהר ונלך הביתה. דומה שהוא קרא את מחשבותיי כי כמעט מיד טרח לומר לי: "אל תדאג אחי, יהיה טוב, יהיה כיף. אתה תראה!" צחקתי. "אני אחיך היום, אה?" שאלתי. "בטח, כולם אחים שלי", ענה בהרמת גבות. "זה לימדה אותנו חנה, בתנ"ך עכשיו, שכולם מאותו אמא, יעני אחים לא? גם פה כולם אחים שלי." הבטתי בו. הוא היה רציני לגמרי.

נכנסנו אל המעליות, והוא חייך לעצמו מאוזן לאוזן. "מה אתה מחייך, מה יש?" אני שואל בתמיהה. "שום דבר", הוא עונה. "סתם, סבבה פה. אני אוהב לעזור". וכך התחיל הסיור שלנו בקומה העליונה, במחלקת הילדים. כבר כשנפתחו דלתות המעלית הוא קפץ החוצה והביט בי מעבר לכתפו כגוער בי, "נו, בוא!" הוא אמר בהתלהבות, "יש מלא חולים פה, צריך לתת לכולם". אני הולך אחריו בצעד מהיר, מנסה לעמוד בקצב שלו, אוחז, כמו נושא כלים, שתי צלחות בידי, באחת תפוחים, בשנייה דבש. הוא הולך, חומק ממני ודוהר, נכנס אל כל המחלקות, בכל החדרים, עובר בקפדנות מיטה אחר מיטה, חולה אחרי חולה, מדבר איתם בערבית או בעברית אטית ומתנגנת, צוחק ומחייך לכל אדם. האנשים מגיבים אליו מיד, מחייכים או צוחקים, מנסים להיות מנומסים, או פשוט יושבים ובוהים בו באי הבנה, והוא אינו מרפה מהם עד שמתעורר בהם משהו, אינו מרפה עד שעינו המנוסה בכאב וקושי קולטת את הזיק שביקש למצוא.

בהתחלה זה היה מחזה לא פשוט, מביך מעט למתבונן מן הצד. נראה היה כאילו הוא מוציא אנשים משלוותם, מעיר בהם דברים שלאו דווקא כדאי להעיר, דורש מהם לחייך ולהביט גם אם אינם רוצים בכך, אך אחרי כמה חדרים כבר מתברר שהתמונה הזו חוזרת על עצמה. בכל אחד הוא מצליח לגעת, להיקשר. פתאום הכול ברור, כאילו התשובה הייתה שם מאז ומעולם - שאין אף אחד היכול לעמוד בפני ילד עם חיוך שכזה, בפני גומות החן שמתעגלות, והוא מחבק ולוחץ את הידיים - זקנים, ילדים, בני אדם.

אחד החולים במחלקה האונקולוגית שפניו היו קשות מאוד ואשתו ישבה שם וליטפה את ידו, הביט בנו כשעברנו. לא חשבתי לעצור שם. משהו אמר לי להמשיך ללכת, לא לעצור, לתת לאנשים האלו להיות שם עכשיו לבד, בלי להפריע. אבל הוא שוב הקדים את המחשבה במעשה ופנה אליהם ישירות, ידיו נפרשות כאילו ברצון לחבק אותם. האיש התבונן בו ואז בי. אשתו הסיטה את פניה ושפשפה את עינייה שהיו קבורות עמוק תחת משקפי השמש הכהים וניסתה לחייך בכוח, ולחשה דבר מה לבעלה. הם לקחו תפוח, והאיש התנצל ואמר שאסור לו לאכול דבש, והילד חייך אליו ואמר לו: "אתה יודע, אני מלבנון, וראיתי הרבה באעסה בחיים שלי, ואצלנו אומרים, עוד תאכל הרבה דבש בחיים. אז תשמע, אולי לא היום, אבל אתם תאכלו דבש. אני מבטיח לכם!". משהו בקולו, בכנות המוחלטת שבה אמר את הדברים, בתמימות שלא היו בה אשליות אלא דווקא אמונה גדולה ושלמה, הפך את הכול לאפשרי באותו הרגע. פתאום היה ברור, וכמו לא הייתה מעולם אפשרות אחרת, שיגיע יומו של הדבש, שיהיה באמת בסדר.

הם חייכו והביטו בו, כמו לא מבינים מהיכן הוא הגיע פתאום, ואני ראיתי אותו מן הצד כמו בפעם הראשונה, והיה ברור לי פתאום, שלעולם כנראה לא אצליח להבין את החוקיות הסמויה שברגעים הללו, כשנדמה שבאמת הותר איזה ניצוץ שבוי מכלאו ובו אתה מבין שאין כל דרך אלא רק זו האחת, המתירה את האפשר, המעניקה מקום לכל רגע ולכל מגע.

המשכנו ללכת, הוא ואני, עוד זמן רב. אינני יודע בדיוק כמה, או את מי עוד פגשנו, אבל אני זוכר היטב ששעה ארוכה אחרי שהכוח עזב אותי שם, כשהסבלנות החלה לאזול ולא נותר אצלי עוד מקום להכיל את כל הכאבים והקושי שהיו שם בבית החולים, המשיך הילד הזה בצעד קליל ובחיוך רחב לעבור אדם אדם, לגעת, לתת, להעניק, בלי תמורה ובלי האדרת עצמו. פשוט כך, כי צריך. כי אפשר. בסוף כבר נשרכתי אחריו, עייף מאוד וגדוש, והוא לפני, הולך ומחייך, נראה כאילו גדלה קומתו וכוח חדש זורם בו.

"תגיד רגע", שאלתי אותו כשחיכינו יחד למעלית, "איך יש לך כל כך הרבה כוח לעזור ולתת לכולם?" הוא הביט בי וחייך. "אתה יודע מה?" אמר לבסוף וקימט את מצחו, "וואללה, אני לא יודע". ואיכשהו, היה ברור באותו רגע שבאמת, יש כאן משהו שהוא מוקדם וחזק הרבה יותר מכל ידיעה. כך, בעיניים תמהות, אתה מביט ומשתאה, שוב ושוב.

אינך יכול להימנע מן המחשבה - האם כל אלה, כל ילדי המלחמה האלה שמגיעים אלינו, לא רק מהמלחמה ההיא בלבנון אלא מהמלחמות כולן, ילדי העוני, ילדי ההזנחה, ילדי השקט הכוזב, ילדי האדישות הפוצעת, הילדים המוזנחים והילדים המפונקים עד לכאב - נחנו בכוחות שכאלה? אולי דווקא בילדים אלה טמון כוח הממתין לגילוי וחשיפה, אולי דווקא שם ממתין אור גדול ובהיר, בתוככי מה שנראה מבחוץ כשבור וחלש. אולי דווקא מתוך כל אותו כאב וקושי, מתוך רגעים רבים ומתמשכים של ייאוש, מתוך כל אותן שנים של תעייה ובלבול, יכולה לצמוח רגישות חדשה ואחרת, דקות תפיסה חדה וברורה, עין הפקוחה תמיד לעוול, ועומק נפשי אדיר המצוי מעבר לערפלי המציאות, עומק המחכה לתורו. אולי דווקא אלה שנפצעו וכאבו יכולים להעניק את ייחודו של המגע המרפא בישירות שלא תמצא כמוה. דווקא הם עשויים להיות מורדים אמיתיים, מחנכים אמיתיים.

במהלך אותה שנה היו עוד רגעים רבים, חלקם קטנים וחלקם גדולים יותר, שבהם אפשר היה לראות כיצד צמח עוד עלה בפרח הזה, איך עוד פיסת קליפה נושרת ונעלמת. לא היו אלה הרגעים, אלא דווקא התהליך הסמוי, הבלתי ניתן לתיאור, שעיצב לאטו את אחת ממערכות היחסים היפות ביותר שמחנך יכול לקוות לה, יחסים דיאלוגים שלמים של אמת ואמון, של חשיפת הקושי והפחד, יחד עם חיזוק הדדי, בכל פעם גדול ועמוק יותר, בין אנשים.

אי אפשר לציין מתי בדיוק הוא הפך מחניך לשותף. לפעמים, ממבט של שנים, נדמה כאילו הוא תמיד היה כזה, תמיד יחד, תמיד גדול. כעבור נצטרך לשבת ולהיזכר איך הגיע אלינו, ואיך שתק שלושה שבועות רצופים כי פחד לדבר, ואיך התבונן בנו בחשש וברתיעה בפעם הראשונה שבה ביקשנו ממנו שייכנס לשיחה. התהליכים נראים לפעמים כהבזקים של רגע, וימים רבים רבים, שעות אינסוף, נדמים כלא היו.

 

 

 

פברואר 2005

 

הוא הופך להיות חבר. שותף. אתה עדיין שבוי במחשבות ישנות ובתפיסות עולם של החודש שעבר, אבל הוא כבר לפניך, צועד בעתיד, בשטח לא מוכר. בביטחון גמור הוא מפלס לעצמו דרך שם. בהתחלה - בקטנות. מביא סוכר בבוקר כך שאפשר יהיה לשתות קפה כשהיום מתחיל. דואג לחייך לכולם, לשאול מה שלומם ואיך עבר עליהם סוף השבוע. כולם עונים לו מבלי משים, לא עוצרים לרגע כדי להבין או לתהות מה פתאום מצא לו זה לנכון לעמוד כך סתם, באמצע המסדרון בבית, ולשאול אותם לשלומם, שאלות רציניות, מלאות. הוא מתכוון באמת - לכל מילה ולכל מפגש של עיניים. אולי למד את זה באיזו תפיסה רגישה מרוח המקום, אולי זיקק את הטוב מן המפגשים היומיומיים עם האנשים כאן סביבו, שבאמת רוצים לדעת מה קורה אצלו בפנים. כך או כך - הוא גדל ולומד. ממתין לשעות כושר, לרגעים שבהם נוכחותו נדרשת, חשובה. ואז הוא מתחיל, בעדינות, לתפוס מקום של ממש. מוכן לפתע, בלי שידעת כיצד, לפעול גם ברגעים קשים.

הנה ריב בין שניים, צעקות וכוח, ועוד רגע כבר מכות. והוא שם פתאום, מחבק את האחד בכתפיו ומרגיע את האחר. פתאום הוא צץ - בדיוק כשזקוקים לו, בדיוק ברגע הנכון. את הפעולה הוא משלים באומנות מחנכים, משתמש בכל נוכחותו, כוחו, רגישותו, אנושיותו. הוא משקיט ומדבר בחיוך. הנה, עכשיו כולם רגועים. לאט לאט, אתה רואה לפניך, צץ לו מתוך סבך היומיום, מתוך רשתות הקורים האפורים של המציאות – מנהיג. אישיות חיה וערה.

כאילו פלא הדבר, אך ככל שאתה חושב על כך יותר, אתה מתחיל להבין. מדוע, בעצם, לא? אם כיוונת למרכז נפשו באמת, אם רצית שיצמח ויגדל, אם הייתה בך המחשבה הגנוזה ההיא, שיום יבוא והוא יהיה לאדם העומד כל כולו מול זרם הריקנות הקשה, הזרם הפועל נגד כל מה שהוא ראוי וטוב וסוחף עמו הכול למקום הנמוך ביותר - אם רצית באמת שהוא יעמוד שם איתן ויידע בכוחות עצמו למצוא את הקשרים ואחיזות המגן, את העוצמה לפעול נכון, ולהתמיד בכך - לא יום ולא יומיים אלא זמן רב, עד שהדבר יהיה אחד עם חייו, אם קיווית לכל אלו - מדוע אתה מופתע כל כך כשאלו מתרחשים?

אולי, כך נראה, קל לקוות אך לא לממש, לרצות אך לא לחיות כאילו התממש כבר הרצון. וכאן, שיעור מאלף בחיים המדביקים במרוצתם את מרב התקוות. הנה כאן - באו החיים והראו, שיש טוב שיכול להתגשם עוד בטרם כל המקווים לבואו משוכנעים שאכן הוא יכול להתרחש. ועוד שיעור של ממש על הדרך שבה ילד הופך לאיש, ואיך קורים הדברים, בכל פעם בצורה ובדרך אחרת, בכל פעם זה אישי ומיוחד ויחיד. כך זה קורה, לא אצל קבוצה ולא אצל המונים, אלא אצל אחד, בדרך הזאת, באופן הזה. ייתכן מאוד שהמשחק של המציאות ועוצמת המגע שהביאו לפריחה המואצת הזו לא יפעלו בדיוק באותו אופן על הילד הבא, בשנה הבאה. אלא שכאן, ועכשיו, קורה דבר יחיד ועצום, לאדם אחד, וסביבו, כמעגלים מתרחבים, מרחפת תחושה שהנה הכול אפשרי.

ושוב, כבסרט שנע מהר מדי ולאט מדי בו-זמנית, אינך יכול לזכור ולהעלות בראשך את כל ריבוא אלפי הרגעים שלו כאן, בבית. את כל אותם הימים הארוכים-קצרים שבהם קרה הכול, או לחלופין קרה מעט מאוד. איך תוכל לאמוד תהליך שכזה? השתנות שכזו? כל שנשאר במבט הכללי לאחור הם פסגות ההרים ומעמקי הוואדיות של ההשתנות, ההתבגרות, איך הפך שאדי מילד לאיש.

וכך, מתעוררות וצפות להן תמונות מעורבבות, ואתה זוכר אותו עומד בלב החורף בנחל אחד בגליל העליון, ירוק וכחול אדירים בוהקים סביבו, לגופו רק תחתונים וחולצה אדומה דהויה, והוא שר אל השמים, ובצווחה צולל אל מימי הנחל הקפואים, וחיוכו רחב ועיניו גדולות, ואיך שבוע שלם אחר כך לא הגיע כי שכב חולה עם חום גבוה במיטה, ואביו, רגזן ועצבני, אמר בתוכחה שלא היה צריך להרשות לו לצאת אל הטיול הזה, והילד החייכן הזה השיב: "עזבו אתכם, נו, לא נורא, העיקר זה שקפצתי ככה למים בחורף. למה את זה אני לא אשכח אף פעם, ואת המחלה הסתם הזאת כן אשכח", ואיך אותן עיניים שהביטו וצחקו בתענוג הצטעפו שוב ושוב כשעלו בו הזיכרונות משם, ולילה קיצי בכנרת וכולם יושבים סביב מדורה קטנה ותה וקצת ניסיונות בוסר של גיטרה, והוא פתאום - ראשו הגדול הקבור בין רגליו, ידה של המחנכת שלו על גבו, ודמעות גדולות זולגות, וגעגועים לאמא כמו תהום ללא תחתית, ומאות הרגעים של שיחות ושל קושי שאין לו מענה - "אני רוצה לחזור ללבנון", הוא אומר במבט מושפל לרצפה, "די, באמת, כבר אין לי כוח פה. אין כוח. נמאס. לא שייך. אף פעם לא אהיה שייך, אף פעם". ואין לך מה לומר. אין. ומאות ההתגוששויות הגופניות איתו, ספק חיבוקים ספק צורך עז לחוש בכוח את הקרבה, לא לעזוב, לא להרפות, להחזיק באדם שמולך, וידיו הגדלות מיום ליום מזכירות לך שהוא מתחזק ומשתנה, הופך לגדול וכבד עד שהוא מצליח להניף אותך באוויר בלי שום קושי, וקול צחוקו מהדהד למרחוק, ואיך עמדת איתו יחד בשדה התעופה כשטס לפולין, ועברת איתו חדר אחרי חדר כשתעודת המעבר המשפילה בידו, והוא הביט בה בעיניים כבויות ושאל "איך רק לי יש כזה ולכולכם יש אחר? נו מה לעשות", והוא נבדק שוב ושוב, מתפשט מבגדיו ונעליו, וכל חבריו היהודים מהבית כבר הרחק, ואנשי הביטחון מביטים בו ומתנצלים, והוא אומר בסנטר קפוץ: "אתם יודעים שאבא שלי מצד"ל, אנחנו שמרנו על ישראל!" ומבטו שקט ורציני, ואז פנה אלי באומץ: "אולי גם אתה תלך קדימה? אני יכול להישאר כאן לבד, לא נורא, זה בסדר, אני לא נעלב. יעני אולי אתה רוצה לקנות איזה משהו? לא נעים לי שבגללי תישאר כאן", ואיך כתב בסוף המסע על הגזענות שהוא חש בה, על העבר והעתיד, על חיים אחרים.

אתה זוכר את קצות הרגעים, שאריות חשופות של תהליכים שרוב מצויים אי שם מתחת לפני השטח, זוכר מעט ומרגיש הרבה, אינך מבין איך זה עברו להן כמעט שלוש שנים במהירות כה אדירה, והכול מתערבב בך עד ששתי תמונות, לכאורה לא קשורות, הן היחידות שנותרות, קרסים בודדים בחלל משני קצותיו של הזמן. מן העבר האחד – תמונת ילד קטן, נמוך ושמנמן מגיע בוקר אחד אל הבית בחיפה. שרשרת זהב דקה על צווארו ופלומת שפם מצחיקה מעטרת את פניו המבוישים, והוא בא ומושיט ידו לשלום, ואומר לך: "שלום, ברוך הבא, אתה שאדי". ואתה אומר לו: "שלום שאדי, מאיפה אתה?" ועיניו זורחות פתאום והוא עונה: "אתה מלבנון, שתי שנים בארץ ואתה באתי ללמוד כאן, אמרו לי מקום טוב". והמחנכת שלו לוקחת אותו בידו אל חדר השיחות לשיחה ראשונה, ופניו מאדימות ממבוכה והוא צוחק ואומר: "איי, איזה בית ספר מצחיק זה!", ובעיניו שאלות: האם יהיה לי טוב כאן? האם אמצא כאן מקום? האם יאהבו אותי?" והתיק הקטן על כתפיו מיטלטל מעלה מטה.

ומן העבר השני עומד בחור צעיר וחזק על במה. זהו ערב הסיום של שנת הפעילות בבית, שלוש שנים מאז אותו יום שבו נפגשנו באמצעם של החיים. שערו עשוי בקפידה, חולצתו הדוקה, וחיוך גדול ובוטח בפניו המגולחות למשעי, והוא עומד וקורא דברים בעברית ברורה ומלטפת, מספר מה עבר עליו בבית הזה בשלוש השנים האחרונות, עובר ממחנך למחנכת, מודה ומגלה: "ממך למדתי איך לאהוב גם כשקשה... ממך למדתי איך לא להתייאש כי אני שונה..." ולבסוף הוא אומר: "חלמתי שאמצא כאן בית בארץ הזאת, ואני עוד לא יודע עד הסוף אם אמצא, אבל אני יודע עד הסוף שמצאתי בית אתכם", וגומות החן מתגלות שוב. כך, מרעשי הפגזים והסאגרים, אל הערב האחרון כאן, איתנו. ולא תם ולא נשלם דבר.

 

 

 

אוקטובר 2006

 

כמה שבועות עברו מתחילת השנה בלי לשמוע ממנו. הוא סיים את פרק התחנכותו בבית והחליט לצאת לשנת שירות. ידענו מרחוק שקיץ קשה עובר עליו, שתחילת השנה החדשה באה לו פתאום, בלי כל האנשים שהתרגל אליהם במשך כמעט שלוש שנים. אורית, המחנכת שלו, לקחה על עצמה לשמור על הקשר עמו. פגישה של פעם בשבוע, חיבוק כשצריך וניעור כשדרוש. וכמה קשה לו! בפעם הראשונה הוא עומד מול חיים שהוא עצמו בחר בהם, חיים שאינם מובנים לו לגמרי. הוא מתמודד בכוחות עצמו, מסתבך, מתבלבל, נקרע בין הדירה הקטנה והישנה בהדר, שם אביו צועק עליו שיתחיל כבר לעבוד בשוק או במסעדה, לבין חייו החדשים, שנת שירות, הדרכה, חניכים.

היו ימים שבהם נפגשנו כמעט במקרה וימים רבים אחרים של שקט כוזב, של התרחקות מבחירה כדי להעניק את האפשרות למרחב חדש לפרוח. ואז, עם בוא הסתיו, הוא התקשר פתאום: "בוא, אני רוצה שתכיר את הילדים שאני עובד איתם. טוב?" והוסיף בגאווה: "אלה החניכים שלי".

נסעתי לשם, אליו. שם, עכו. שם, שכונת חרמון. שם הספסלים מקושקשים בערבית וקווקזית, וקצת עברית, בין יער המזרקים והאמהות הצעירות מדי שתלמים של קושי חרושים בפניהן, מקום שהדשא צומח מעט וצהוב והזבל הצבעוני צומח לגובה, מקום שדלתות המקלטים הם הכניסה אל מאורות הסמים והדרכים מובילות רק אל הכביש או אל דוכן הירקות הקטן שבפינה. שם הוא נמצא.

כמעט כל יום הוא מגיע, להיות עם הילדים. ילדים ערבים קטנים שלא יודעים מילה בעברית וילדים קווקזים עם עיניים גדולות ושחורות, זאטוטים שהנזלת זורמת על פניהם, לבושים בגופיות גם כשקר או בחליפות טרנינג מהוהות גם כשחם, ילדים שיודעים לחקות קולות של ציפורים וכלבים וחתולים עד שאינך יודע להבחין בין החיקוי למקור, ילדים שסקרנות עצומה בעיניהם וסוליות הסנדלים שלהם תמיד שחוקות מדי. שכונה עמוסת ילדים, כאילו כל העקמומיות ושברי הבטון והמנורות המנופצות בחדרי המדרגות לא הצליחו להאט את זרם החיים האדיר הזה, ילדים ועוד ילדים ועוד ילדים, מכל פינה, מתרוצצים ומשחקים ברחבה בין הבניינים.

שם הוא מדריך, בשכונת חרמון. עם שני נרקומנים קבועים באחת הפינות וצרחות גרוניות מהדירות שמעל, עם לוח פליז קטן על קיר אחד הבתים: "מקום זה שופץ בסיוע שיקום שכונות בתקופת ממשלת רבין ז"ל", שמישהו קשקש עליו בטיפקס "ג'וני שמאילוב המלך", שם בין בניני הרכבת שמהם אפשר לראות מדי פעם בכחול כהה אפל את הים. שכונת חרמון. ממש ליד מכון הביוב של עכו, מרחק של מאתיים מטרים בלבד מהמתנ"ס העירוני ומגרשי הטניס הריקים.

המתנ"ס ההוא, עומד כמו פיל לבן, אפרפר, ריק ומת, אליו לעולם הילדים לא יגיעו, אלא תמיד יישארו בדשא הזרוע זכוכיות בקבוקי בירה, תמיד שם, בין הבניינים לעגלת הירקות. את משחקי הילדות בעשביית הקוצים המצהיבה יחליפו עישוני הסיגריות והנרגילה, משם ימשיך מי שירצה, מרחק שני צעדים קטנים, אל זולת הסמים השכונתית, שכולם יודעים על קיומה והיא כולה רק עוד תחנה אחת במסלול הגדילה במקום הזה.

בשכונה הזאת הוא נמצא יחד עם הילדים. וליד זולת הסמים יש מקלט אחד שעליו כתוב: "הנוער העובד והלומד". כאילו מישהו התעמר בחוקי השכונה ובאיזו כמיהה נסתרת ביקש לאזן בין הכוחות, או לפחות לחזות באיזו התגוששות לא הוגנת ומבדרת. וכך דלת ליד דלת, סמים מכאן ו"הנוער העובד" משם, בשכונת חרמון בעכו, חדר וחצי צפוף וצר, מלא בכיסאות פלסטיק צבועים ובחומרי יצירה מגובבים בערמות, וטייפ קטן להשמיע מוזיקה לעשרות הילדים שנדחקים פנימה בימי הקור, מתחבאים במבט שובב בכל פעם שהמדריך מנסה לנעול וללכת, כאילו אומרים לו "בבקשה, תישאר פה רק עוד קצת... לא רוצים לעלות הביתה, טוב לנו ככה...".

באותו יום כשהגעתי לשם, ראיתי אותו עומד ומחכה לי עם שתי ילדות קטנות תלויות לו על זרועותיו. לאחת היו תלתלים בהירים וארוכים וחיוך רחב ועיניים גדולות ושמחות, ולשנייה צמה פרומה ותווי פניה עדינים ויפים, ושתיהן מחבקות אותו וקוראות בשמו בקולות דקים ובמבטא ערבי גרוני: "שאדי... שאדי... יא ג'מיל", והוא מברך אותי לשלום בחיבוק, והולך אל תוך השכונה, והילדות אוחזות בידו ושואלות אותו שאלות בערבית וקופצות קדימה מדי פעם. ופניו, מאירות מאיזו התרגשות ועייפות, נפנות לרגע אלי ולרגע אליהן כדי שלא להחמיץ דבר, לדאוג לכל מה שצריך, לכל רגע.

היינו שם עם הילדים שעה ארוכה. הוא ישב שם ושיחק איתם, החולצה הכחולה שלו מלוכלכת בטביעות ידיים ורגליים של ילדים ששיחקו בבוץ במקום שבו נבקע צינור המים. הם עלו עליו, טיפסו, צחקו ומשכו בידיו מכאן לכאן, והוא, פעם עוטה פנים מבוהלות ופעם פנים צוחקות, נותן להם לגבור עליו ואז מתנער בבת אחת לקול צחוקם. היה שם "יחד" והייתה שם פשטות של הימצאות משותפת, בלי תוכנית או מטרה, פרט לעצם ההימצאות המתקנת הזו שבכוח ההחלטה והלב, וניתן היה לחוש בכך, בכל העוצמה, בכך שהוא בחר בכל לבו להיות שם, דווקא שם, במקום ההוא עם הילדים האלו.

איך זה ייתכן? הוא, שזכאי אולי יותר מכולם לדאוג לעצמו ולאביו, מחליט לעשות אחרת. במקום לעשות רק לעצמו, במקום לרדוף אחר השקל הבא, לבכות ולהתמרמר על כל מה שאין לו, על כל מה שחווה ועבר על בשרו, על הילדות שניטלה ממנו בין חוטי התיל של הסאגרים במארג'עיון, על אמא שאיננה, על העקירה מהבית אל ארץ זרה, על הדירה הריקה בהדר, על קריאות הגנאי של הערבים ומבטי הזרות של היהודים, במקום ליפול אל תוך הכעס הזמין והמתבקש כל כך, במקום להיטמע לגמרי במדרחוב נורדאו בין הפיליפיניות הבודדות והפועלים הרומנים שיושבים במזנונים הפינתיים ושותים את עצמם לדעת - הוא בחר לגעת בילדים, לחנך. ללכת אל השכונות, אל הילדים, להיות שם, הוא עצמו במלואו. להיות עם כל אלו שסומנו, ממש כמוהו, שמוסללו אל תוך הנתיבים ללא מוצא מרגע לידתם.

הוא החליט להיות אחר, לעמוד כנגד, פשוט להיות היכן שצריך כי כך נכון לעשות בעולם הזה, להיות אדם, בן אנוש, ולהעניק את כל מה שניתן לתת ולהרחיב בעוד מעט את הלב, את המקום הנפשי, הפנימי הזה, שנותן לך את שמך ונותן לך את פניך, כך שתוכל להתבונן במראה בכל בוקר כשאתה קם.

הוא והילדים, ודשא צהוב, בוצי. זה נראה פשוט כל כך, ועם זאת מפליא כמה הם אוהבים אותו וכמה מיוחד עבורם הילד הגדול הזה, שמדבר ערבית לבנונית מיוחדת ועברית רכה ומחויכת, הילד הזה שמתגלגל איתם עכשיו על הארץ, הילד הזה שהגיע לכאן רק לפני כמה שנים, אל מדמנת הגזענות הזו, אל מגרש הניכור הזה, והחליט להיות אחר, להיות שונה, כאילו משהו שהיה בו תמיד נעור וזורח עתה, באור בהיר.

ועדיין כמה רוע יש לפעמים... אחת האמהות הצעירות מדי שהתבוננה במחזה מן הצד, עיניה הירוקות והגדולות  מצליחות להסתיר ארשת הקושי המשוכה על פניה, אמרה לשכנתה בקול רם וצלול: "באמת, כל הכבוד לנוער העובד הזה, באמת יופי. רק מה חבל, שיש פה הרבה ילדים עראבושים". שכנתה הנהנה בהסכמה, נענעה את עגלת התינוק, ולא השיבה. והוא, התבונן בהן לרגע ואז בי, כאילו שואל מה לעשות, מה לעשות כאן עכשיו, במקום הזה שבו הרגישות והרצון והאמת נעכרים שוב ומתעוותים.

ראיתי את פניו. לרגע ניכרה בהן כל האכזבה על מה שבא להעניק ולא התקבל, על אהבה שניתנת חינם ונשארת ללא מענה, על בני האדם בארץ הזו שכל דבר טוב מתקמט בתוכם, באיבריהם הפנימיים, והופך לשחור ולמלוכלך. לרגע אחד כיסה מסך של כעס את עיניו.

אבל ברגע הבא, זינקה עליו בצחוק ילדה אחת שהתקרבה בשקט מאחור, ותפסה בצווארו ובכתפיו, והוא הפך אותה באוויר לקול צווחות שמחה, והיא הניחה ידיים על עיניו ופניו, והוא הושיב אותה על ברכיו, וצחק איתה יחד, וכל הכעס נעלם כלא היה.

נדמה היה, באותו רגע אחד, כאילו קולות צחוק מכל פינה ליוו את השמש ששקעה מאחורי הבניינים אל תוך הים, בשכונת חרמון בעכו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פחד ופריצה

 

פעמים רבות מפחד המחנך מהילד, הילד שלא בחר להיות חניכו, הילד שהופך לאטו, אם לא נזהרים, ל"גוש הילדים". המחנך, שרצה בכל לבו להיות ולעשות, לברוא וליצור, לאהוב...  הופך לאטו למורה. המחנך שמפחד מהילד, מפחד בעצם ממשהו אחר, עמוק יותר, קשה יותר. אותה זרימת מעמקים הנמצאת תמיד במירוץ נגד הרצונות הטובים, מצליחה לפעמים לתפוס מאחזים של ממש במציאות. זרימת המעמקים של הייאוש, של הרצון בשקט הכוזב, ב"סדר" הכיתתי. ואז - הקבוצה עשויה להפוך לכיתה. החניך לתלמיד. המחנך שרצה וחלם כמעט ואיננו, כמעט נעלם מהעין. עתה נמצא כאן מורה מיושב ורב ניסיון, עייף ומשועמם מגוש הילדים.

מהחיים הפשוטים והבלתי צפויים מתקבלת דיאגרמה שלטת של משבצות וחללים וירטואליים של זמן. משבצות וחללים מוחשיים של תבניות אפייה - אפיית האופי, אפיית השכל. מבלי משים, מבלי להתכוון, מתרחש תהליך הקיפאון, והכול שואף אל חוקיות ממוסדת. מתוך חומו ודלתו הפתוחה של הבית קורם לאטו עור וגידים המפלץ המצויד בשער ברזל סגור תמיד - בית הספר. בית הילד הופך לבית הספר, והספר הופך לחוברת הלימוד. כך גם הופך השטיח ללילונאום מוכתם, הספה לכיסאות מתכת ופלסטיק, בד הציור ללוח מחיק והמטבח המשותף לכיור מעופש בחדר המורים. קריאת הספר המרתק שאי אפשר להינתק ממנו מרוב סקרנות ועונג בחדר השירותים השקט בבית, הופכת לניסיונות נואשים להחזיק את דלת המתכת האפורה עם המנעול השבור, כדי שלא יפרצו באמצע עשיית הצרכים. המוזיקה החביבה מהרדיו בבוקר הופכת לצלצול, החולש על לוחות הזמנים ולוחות הכניסות, ועל לוח היציאות - היציאות מחלל בית הספר והיציאות שבאסלה, הכול שבוי בידי מערכת הכריזה שלעולם אינה חדלה לנבוח.

הזמן הופך ממאורות ערביים, צהריים, זריחה ושקיעה לשעון אלקטרוני חמור סבר, ארבעים וחמש דקות כאן. עשר הפסקה. עוד ארבעים וחמש. יציאה. אכילה, חזרה. ארבעים וחמש. יציאה. צהריים. אחת עשרים וחמש. צלצול אחרון. סוף. הביתה. צהריים, אחר-צהריים ערב, לילה. בוקר - ושוב. שמונה. ארבעים וחמש. תשע. וחצי. חמש הפסקה. צא. בוא. צא. בוא. לעולם לא תספיק, לעולם לא תתחיל, לא כדאי להתחיל כי הנה עוד רגע. צא. בוא. התחל. סיים. שב, קום, שב.

והמורה הופך לאטו לשעון. עיניו המשוטטות תדיר מעל ראשי הילדים הן מחוג השניות; זרועו האחת, היא מחוג הדקות, משרטטת בקצב מהיר על הלוח, זרועו השנייה היא מחוג השעות - טמונה עמו בכיסו, ממששת את הטלפון ומפתחות האוטו, עוד חמש שעות מסיימים והביתה. רק לבו הוא התאריך, עוד יום ועוד יום ועברה עוד שנה, והזדקנות בטרם עת ויבלות במיתרי הקול, ואין סוף ל"תרים את זה!" ו"צא החוצה!".

הוא, המורה, חושב לעצמו מחשבות מעייפות בשעת הנסיעה חזרה מבית הספר, והדרך מתארכת לו, וגבול חד וברור נמתח בין החיים שלו בבוקר, בבית הספר עם הילדים, לחיים שלו בערב. ומבלי דעת הוא שואל את עצמו איך: איך עברו עלי כל השנים האלו?! ואולי היה עלי לומר יותר "וואו" או "אלוהים" או אפילו "אני אוהב", ולא כל כך הרבה, או כמעט בלבד, "תרים את זה" ו"צא החוצה"? איך עברו עלי כל השנים האלו, ומול עיניי התחלפה התלבושת האחידה - משתנה, נעלמת ושוב חוזרת, והבנות עם הבנים והבנים עם הבנות, ואהבות שם והתרגשויות כאן, ואיך כל הזמן, כל הזמן, אני רק גיאוגרפיה, רק גיאוגרפיה לימדתי. איך קרה לי ככה?

המחנך שעדיין לא הפך למורה עדיין חולם בלילות על הילדים, ילד ילד. רוב החלומות הם סיוטים קטנים של מבוכה. מיעוטם טובים. הוא עדיין אוהב וחולם, והאמת מכה בו מיום ליום – די! תפסיק לרצות ולחלום, שא את עצמך אל ממלכת השנים המאפירות, שם יפסיקו הסיוטים והשקט יבוא. רק אל תשכח לומר, אמור כבר מחר "צא החוצה!", "תרים את זה!". נסה! זה יעזור לך, ואז יהיה שקט, שקט בכיתה!

המחנך, זה שעדיין לא הפך למורה, מפחד. לפעמים הוא רועד מרוב פחד לפני הפגישה בבוקר עם הילד. הוא חושש ושואל את עצמו: מה יקרה אם אפגוש חניך ברחוב? וגרונו משתנק. אבל המורה כבר איננו חושש. אם יפגוש תלמיד יברך אותו לשלום וימשיך בדרכו, תלמיד הנו פריט משרדי זמני ומתבלה. יש להשתמש בו ולייעל את תפקודו עד למשלוח הפריטים הבא. המחנך עדיין מפחד. הילד נראה לו גדול פתאום, ודעתו חשובה מאוד.

פחד, הפחד מהילדים. הנה הם עומדים שם, מתבוננים עליך. מחכים. המחנך שעוד שעה אחת בחיים נשארה לו בטרם יהפוך להיות למורה, רוצה כל כך למצוא את הנתיבים שיהפכו בדרך פלא לדרך אחת, לנתיב אחד, אל כל הלבבות שמולו. הוא מבקש למצוא את הפתח ומוצא דווקא את הלחץ. פתאום הוא נבלם. משהו רועד בגרון ובחלל הבטן. הקול מתרומם אך כאילו נחלש, לא נשמע. הוא מבקש מיד ועכשיו ובכל הכוח את הנינוחות הפשוטה הזו של בית, של מיטה, של כוס קפה, של פינה מעט מבולגנת ועם זאת נקייה, ומוצא מוסד, ריבוע שפינותיו קרות וחדות, סדר וארגון.

הם, הילדים, יושבים מולו ואינם רואים אותו, גם אם הוא מנופף בידיו וברגליו. רק אחד מהם מדי פעם מביט בו לרגע כאילו נזכר בקיומו וממשיך הלאה. המחנך הסחוט, בעווית כמעט אחרונה של תחינה, מחפש להרגיש את ה"אנחנו" ומוצא את ה"הם", מחפש להיות אחד ושלם ומגלה את קו השבר הפשוט בינו ובינם.

שקט, רעש, דיבורים או שתיקה מעיקה – קולות הרקע אינם משנים את התחושה הפנימית. גם כששקט יש מרחק. כך לפעמים, כשכולם פועלים ועובדים, מרוכזים ושקטים, דווקא אז הם הכי "הם", והוא מרגיש הכי רחוק וזר. צבעים, צורות, אפור או לבן סיד - לפעמים רקע הקירות אינו משנה דבר. הכיתה שנצבעה בתשומת לב בידי ידיים לא נראות היא מלכודת דבש, מראה מעושה של תמימות חביבה מסתירה מאחור דווקא את החללים החסומים ביותר.

המחנך המתכלה לאטו מייפה בצעד נואש את הסביבה, מרכז את הילדים, עמל שוב ושוב על חיזוק השורות. מטפח את האחריות, דואג למאחרים ומתקשר לנעדרים, משוחח עם הורים שלומיאליים ומנקה את השאריות, כך שיום המחרת יהיה נקי יותר, מאיר יותר, בריא ומחדש, ומאחורי כל זה הוא מוצא שהשקט הוא רק אשליה חולפת, שהסדר אינו מייצר קירבה, שהאחריות תלויה ועומדת בחלל האוויר כבועה לא-חדירה - גם אם עמד בכל דרישותיה לא בהכרח תבוא האהבה, לא בהכרח יישברו החומות.

אותו הילד שאולץ אי אז בעבר להיות לתלמיד, שהלך ולמד שנים אחר כך הוראה כדי לחזור ולשנות ולחנך ולברוא וליצור, שרצה כל כך לגעת, גילה בבגרותו הממוסדת שמה שידו כמעט אחזה בו, חמק ברגע האחרון ונעלם. בית הספר הפך אותו לאסיר, לטנטלוס המפליא לעבור יום ועוד יום בלי יכולת לטעום מהפירות המופלאים הנמצאים לכאורה בהישג ידו, סוהר מחייך הנשחק ונשכח משיעור לשיעור ומכיתה לכיתה.

האם חשב שכך יהיה? וכבר שנים עברו מאז התחיל ללמד. חוש הטעם שלו, שהיה מפותח כל כך בצעירותו, גוסס לאטו. עכשיו ייתכן, שגם אם יטעם את טעמה של ההתקשרות, של פתיחת הלבבות, לא יוכל להתפעם מעומקה ויופייה. כל כך ביקש למצוא נתיבים רבים ההופכים לנתיב אחד בין נפשות ולבבות, ומצא פתאום, כששערו מאפיר ועיניו מאחורי זגוגיות המשקפים, את מרחק הגילאים ואת זרות המילים.

והמרחק - מביא איתו לעתים בעוצמה גדלה והולכת את הפחד. הם תמיד רק "הם". רחוקים ממנו, אחרים. צבעם אחר, ריחם שונה, עיניהם שונות וחיוכיהם אינם מכוונים אליו - כך נדמה. הוא והם, הם והוא. קרובים, יושבים באותו מעגל אך בעצם מבינים כולם שכאן לא פחות ממלחמת חפירות, הוא בחפיר הפרטי שלו והם שם, בשלהם. הוא פותח בחיוך ועם זאת משהו בו לא מחייך. הוא פונה אל ילד אחד ובאותה שעה מביט מזווית העין באחרים, שוקל ומחשב את תגובתם הצפויה. רחוק מהם ורחוק גם מעצמו, הוא מפחד שכבר לא ניתן יהיה לבנות כאן בית, לברוא מעגל אמיתי, ואין עוד באמת סיכוי ליחד.

בהפרדה הסמויה הזאת, מפחדים כולם, אך הוא מפחד יותר מכולם, כי הוא גם הממונה הרשמי על המשך קיומה של השגרה ועל מימושה של האחריות. המרחק מפחיד באמת. יש בו פוטנציאל אדיר ליניקת האוויר, ואקום פנימי של חוסר במגע, שם לא ניתן לנשום, לא ניתן לחיות, לא ניתן לשהות יותר מרגע אחד. חוסר המגע מפחיד - כי כשאין מגע אין באמת גם חיכוך. הכול הוא רק לכאורה, חיכוך לכאורה, חיבוק לכאורה, ליטוף או סטירה - הכול לא נוגע, הכול מרפרף.

 

המחנך שנעלם לאטו נזכר לפעמים במה שרצה לחולל, באפשרות, בחיים, וחזהו מתכווץ. מחשבה עולה בו אז, מרדנית, משתוללת. מתחילה כגל של תסכול וכעס והופכת למערבולת של מציאות ודמיון, מעיין של חיות.

לשחרר. לשחרר הכול ולהיות באמת, בכל עצמיותו והווייתו וישותו שם, איתם, שם בעצמו. לנפץ את הפחדים ולהתעלות אל מעבר. שם, שמים ריקים, נצחיים, חסרי ענן. שם תבוא הרגיעה, השקט האמיתי. הפחדים ימשיכו, אך הם יהיו לעננים עליהם יתבונן מלמעלה למטה, חולפים, עוברים, מתפוגגים ונוצרים, אך לעולם לא משפיעים על בוהק הכחול הנצחי, הממלא. שם, בעלייה אל מעבר, בביטול הגבולות, בפריצת החיץ, שם מקום חיותה של האהבה האמיתית, ההתמזגות המלאה של תחושה ומילה, שם לא יהיו "הם" ולא יהיה הוא, אלה יהיה "אנחנו", תרכובת פשוטה בתכלית, נפלאה יותר מהתערובת המורכבת ביותר. "אנחנו" פשוט וחסר גבולות, לא רגעי, לא חולף.

המחנך שטרם הפך למורה מתבונן והוזה וחולם, רוצה כל כך להיות שם. בפנימיותו אולי כבר יודע ומבין איך לעשות את המעשה, איך להגיע לשם, איך לפרוץ את הדרך, איך להפוך את הנתיבים הרבים לנתיב אחד, בוקע מלב אל לב. יודע שיהיה שם טוב, טוב ואמיתי. יודע גם ממה הוא מפחד יותר מכול - מאובדן השליטה, הקושי לוותר על אשליית השליטה במציאות היחידה שהוא מכיר. הוא מפחד שיאבד את הקיים, את דמותו היציבה והמרשימה, את החלל התבניתי הזה שבו הוא שולט בדינמיקת הכניסות והיציאות, בתנועת הנפשות. מה יהיה? מי ינווט את התנועה? מי יישב במגדל הפיקוח ויעשה סדר בין הילדים המתנגשים זה בזה אם לא הוא, המורה?

הוא רועד מפני הכאוס הצפוי, מהחולשות והפחדים שעלולים לצוף. ממה יגידו עליו, לא רק בתור מורה אלה בתור אדם, בשעה שיעמוד יחד עם כל ילד וילד למבחן החיים האמיתי. ועם זאת, הוא כמה כל כך לטעום, לחוש באמת, לחבק בכל הלב. מה יעשה? לאן יפנה? השעון החביב מייעץ לו "לקחת את הזמן", ולעשות את השינוי באטיות. "זה מהלך של שנים", לוחש השעון המאיים. "לאט לך. שלא תרסק את הכול..." ומן הצד השני עומדת הנפש המהבהבת של הילד שמולו, ונפשו שלו המתעתעת ודורשת שוב ושוב -

"שמע נא. אם לא עכשיו, בדקה זו ממש, ברגע זה בדיוק, הרגע הזה, בהווה זה ולא אחר, אם לא עכשיו - אז מתי? מתי?! כי הכול אוזל, והכול נעלם, והכול נגמר, ורק עכשיו ישנה האפשרות האמיתית, התמידית, להיברא ולברוא מחדש".

המחנך שעדיין לא הפך למורה עומד עכשיו בין שני אלו - השעון והנפש. שעת ערב עכשיו ומחר עוד יום עם הילדים, שוב כיתה ושוב צלצול או הפסקה, שוב מדרגות ושערי ברזל, שוב מזכירות ושוב התעמלות.

מה יעשה מחר? מה יהיה מחר?

 

המחנך שבחר להיות למחנך משחרר, שעוד לא נפל את נפילת הבגרות והכובד, שעוד נותר נאחז בשיבולי השיפון  האחרונים, נאבק יום יום על קיומו של הפלא, מצליח להישאר עוד שעה קלה תלוי בין העולמות, כאילו מרחף. הוא יודע שהחיים עם הילדים אינם סיפור מעשייה או משל, אלא הם החיים, החיים בכבודם ובעצמם. שאין פלאים כבירים באמת, אלא רק אלו שהוא יעניק להם את המקום והשעה.

כי הרי מאיפה באים הפלאים הגדולים? מאיפה באות ההפתעות הגדולות?

בחלומות, בלילות, בסיפורים, באגדות הילדים, הכול קורה עם הכול, אין פרט שלא משתנה, שלא נסער ומלבלב יחד עם ההתרחשות המפתיעה ועם זאת הצפויה כל כך - ניצחונו המוחלט של הטוב, שבירתו של הרע, הסוף טוב, הכול טוב. הכול טוב!

ומה יעשה אותו מחנך, והוא רק אדם אחד בעולם של אינסוף רגעי סתם, לא גיבור באגדה גדולה? החיים דוחקים בו להודות שאינו יודע את משמעותה של המילה "הכול", כי מעולם לא טעם מאותו "הכול", אלא רק פעימות מפוזרות, נגיעות חפוזות, מאותו כול מופלא. המציאות דוחקת בו להכיר שעד רגע מותו לא יבין כנראה את משמעותו של "הכול" אלא יחיה רק בחלקים, ויצרף חלק לחלק, פיסה לפיסה, וחייו לעולם לא יהיו אגדה כבירה, שסופה חירות וניצחון על הקיים, אלא תמיד, במכוש ובידיים חשופות, יניח אבן על אבן ויצרף פיסה לפיסה, וכתפיו יכאבו, וצווארו יזקין, וקמטים, תחילה זעירים ואחר כך עמוקים, יעטרו את פניו, ועם המעט שיצר, בעצמו או יחד, ילך לבסוף אל הכול הגדול, האחרון.

אם ישפר עליו מזלו ימות מתוק, "מות תאנה" כמאמר המשורר - "מלא בעצמו", באוסף מעשיו, במעט שהותיר, גרגרי האבק מצטרפים לאטם לדרך לבנה-לבנה, לא נגמרת לעולם, והוא - עוד גרגר, קטנטן או קטן, בשוליה או במרכזה, ינוח לו.

המחנך שבחר להשתחרר ולשחרר מתמרד תמיד. הוא מסיט בכוח רב את מבטו אל מקום אחר. הוא טוען ומאמין שאולי הגרגריות הזו שבנו, דווקא היא, מסיטה את הכול מהחוץ אל הפנים, כי בפנים, כל גרגר הוא עולם ובאותו עולם דווקא כן יש הכול, ואין קטן, ואין זעיר, וכל מגע הוא חיבוק, וכל מילה היא שיר, וכל אהבה היא הבטחה לשלום בין כול לכול. שם, בקוסמוס הזה, שבו לכול הזדמנות להיות עצום ומאיר, חי גם הזמן האחר. אי-זמן, מעל הזמן, גדול מהזמן - הוא שם, ובכוחו לכווץ או להרחיב אירועים ונקודות לכל גודל לפי שיעור האור בהם - וכך נקודות זעירות, שניות הופכות לפסגות של הרים, ושנים של מדבר מתכווצות אל גרגר של חול צהבהב ויבש.

המחנך המשחרר יודע גם את הסכנה הגדולה שיש ברשות הנתונה הזו, שבה הכול מותר ולכול יש סיכוי. הוא מבין שדווקא כאן אורבים בלי הפסקה העלבון הצורב ביותר וטעם המרירות הקשה ביותר. הוא יודע שבלב המרחב החופשי שבו אתה הוא הבורא, לכישלון ולסתמיות אין סיבה ואדון אחר זולתך. ואתה, אתה בלבד, תיאלץ בסוף הדרך לומר מדוע קרה כך ולא כך ומדוע החמצת, ולא נגעת, ולא אהבת וראית, ולא היית פתוח וסבלני ורגיש מספיק, לקבל וליצור את כל מה שניתן, ולכווץ את הדרוש כיווץ, ולשכוח ולהרחיב את הזועק מכלאו, ולהפכו לאור גדול גדול.

המחנך יודע שעל הכול יצטרך להשיב, ואם תשובותיו יהיו חסרות לא יהיה דיין ולא תליין, לא שופט ולא מוכיח נורא ממנו עצמו, ועוד הוא יודע שהוא שייך אל המעגל המסוכן של אלו שהגזרה תפעל עליהם עשרת מונים - כי מהו להיות ולהישאר מחנך משחרר וחי?

להפוך את עולמך הפנימי למקום שבו נדלקים המאורות, ובו לכול יש מקום, שבו סערות של אמת ושקר אינן מוחבאות, שבו אינך חדל מלבקש, מלחפש, ולתת את העולם הזה, לא מראית ממנו אלא אותו עצמו, כמו סרט תיעודי מרתק ומכאיב, מעורר תקווה ובוער, לקהל אלמוני סביבך, ילדים, ילדים, אנשים. לתת להם לא להציץ במחבוא אלא לראות ממש, ואולי אף לגעת, לא כמו מוזיאון קר שקירותיו לבנים ובמרתפיו נמצאות יצירות האמנות האמיתיות שמורות בכספת, אלא דווקא כמו הים שמגלה את הכול בכל רגע, את כל שלל הצבעים, את הגל המתנפץ והאדוות השקטות, את משחקה של השמש ואת צל העננים.

להראות את הכול ולעמוד בלי מחסום אל מול אדם אחר שבוחן ומתבונן ולעתים אינו מבין ולעתים מסב מבטו ולעתים צוחק ולועג, וכל זאת באיזו אמונה בהחלט לא ברורה, שממחזה העולם הזה שאתה מעניקו אל הילד הנמצא מולך תתעורר איזו פעולת גומלין, איזה חסד פתאומי וגם הוא, אותו ילד, היא, אותה ילדה, יסיטו את הצוהר ויעמדו כך, חשופים, עם הים הסוער הפרטי שלהם.

שם, תמיד משהו יקרה, משהו שיש בו יותר ממגע. כי מים מלוחים יתערבבו במים מלוחים, ועננים מצבעים שונים ישתנו וינועו, ומערבולות אדירות וכואבות אצל האחד ימצאו מקור של שקט אצל האחר, וכך יתרחש מעשה של פלאים גדולים בין שני גרגרים זעירים שאין הם ולו כלום אל מול הדרך הגדולה והלבנה, אלא שביניהם, במקום שבו נפגשו העולמות הפנימיים, משהו ביסודות העמוקים זע, ומשהו התווסף והשתנה. זוהי חגיגה עצומה, אדירה, כמעט אגדת ילדים שלמה שבה הטוב מביס את הרע - לא פחות.

ואם לא חגגנו רגעים שכאלו, ואם לא ידענו או התביישנו לשאול, ואם העלמנו עין, ואם לא היינו ערים וחדים מספיק כדי להבין עד כמה ועד היכן - הרי שאור גדול היה מול עינינו ואנו עצמנו אותן, או התבוננו על קצות נעלנו והנה הוא חלף ונבל, כי אם אין מתבוננים עליו ישירות ומעניקים לו בתוקף החלטה אדירה של רגע מעמד של פסגת הרים, הוא יעלם ויתאחד שוב עם זרם האירועים האינסופי שחוצה בנו נתיב, ולא יחזור עוד, ולא יאיר שוב.

מיהו מחנך משחרר?

כזה שפסגות ההרים בו מובחנות וחדות, כזה שלא מצמצם את עיניו כשאור רב מגיע, כזה שלא חושש לפתוח את הדלת אל הפנימיות הזעירה והעצומה של חייו, כזה שמרגיש בכל נימיו שהנגיעה בין ים לים ממתיקה באמת את המלוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סופים והתחלות

 

אין סוף. נדמה תמיד שהכול בתהליך, שהכול עדיין מתהווה. הילדים הקטנים שהגיעו אלינו בגיל חמש-עשרה, מבולבלים וסחוטים ממשא החיים, נמצאים עדיין בדרך. בונים, חולמים, נופלים ומנסים שוב, כמונו ממש. מקצתם כבר בני עשרים ושש היום. ילדים גדולים. בפגישות עמם עדיין ישנה אותה תחושה בלתי ברורה – קושי מעורב עם כוח, יופי יחד עם דאגה, שאלות מעורבבות בחצאי תשובות. בית. כך הוא. הבית.

שאדי עדיין חי עם אבא בהדר, באותה דירה. הם קיבלו אזרחות זה עתה, תעודת זהות כחולה ובוהקת. שניהם מתבוננים בה ולא יודעים מה לומר. אורית עדיין מלווה אותו בהתמדה, שנתיים אחרי שסיים אצלנו. פגישה אחת לשבוע, שיחה, חיבוק, ניעור כשצריך... שאדי הזמין אותי למאפייה לבנונית, שם עושים פיצה "כמעט כמו בביירות, אז יאללה בוא". באתי, הקשבתי. "אני רוצה להתחתן אחרי שעושה שירות לאומי בבית חולים, לעזור לאנשים", הוא אומר ומחייך, גומות החן שלו עדיין במקומן הקבוע. "רוצה לתת לילדים שלי משפחה ככה כמו שלי לא היה, דבש". הוא מתבונן סביבו וממצמץ, ואז רוטן: "עוד פעם אני נהיה שמן, צריך לעשות בטן בבית". באבירות וגאווה הוא מתעקש לשלם על הפיצה שאכלנו יחד. "תאמין לי, יותר טעים מביירות", הוא צוחק.

אלינה וריטה נעלמו. ביקרו אצלנו בבית לתקופת חיים קצרה, לפרק קשה וכואב. רק רסיסי שמועות מגיעים מפעם לפעם. עדיין, כשנזכרים בהן קשה לכולם. תחושת כבדות לא ברורה, פרידה בטרם עת שלא רצינו בה אך היא התרחשה בכל מקרה. קשה להיפרד כך, קשה לדעת שלא הסתיים התהליך והן יצאו אל דרך שלא ברור מה יהיה בסופה. איננו יודעים מה שלומן היום.

סימור עדיין עם סבתא, עושה מוזיקה, מקליט ושר. גדל, לומד. מבטו רציני ומעמיק. הוא מתקדם, צעד אחר צעד, בדרך הארוכה והמפרכת שלו. ציפינו מאוד לראותו במסיבה שערך שטול, החונך האישי שלו, איש רגיש ויקר שבמשך שנים טיפל בו כאב, כאח גדול, ממש מאז היה ילד מבולבל שדהר על אופנועים גנובים. סימור לא הגיע. אולי עדיין קשה לו עם חום, אהבה. הרבה אנשים, קהל גדול, חיבוקים רבים מדי.

ז'וליאן נסע לקנדה, למשפחתו. חי שם. מתקשר לפעמים, שוב באמצע הלילה. משהו בקולו עייף, לא ברור. "מתגעגע כל כך להיות תלמיד", אמר בשיחה האחרונה והוסיף בעצב, "אתה לא יודע כמה!". ביקשתי שיכתוב את סיפור החיים שלו בהדר חיפה, איך הגיע לבית שלנו ומה קרה לו שם. שיספר על הכול. הוא כתב שני פרקים, מבריקים וחדים בעומק התיאור שבהם. "אני אכתוב, אכתוב", הוא מבטיח. "לא היה לי זמן עם העבודה, נו..." ובמבוכה משעשעת הוא שואל שוב: "ומה עם שיר? אתה יודע אולי?" אני צוחק ועונה: "היא בצבא, וטוב לה שם. כבר בטח קצינה", והוא ממלמל: "איך מתאים לה זאת לטרטר חיילים מסכנים", ואני מציע: "אולי תתקשר אליה", והוא שוב מתחמק. מה יהיה הסוף עם שני אלו?

אבי ובטי בילו יחד קצת בארצות הברית. עבדו ובילו ושבו לארץ. אבי מתחיל לימודי רפואה בקיץ הקרוב. בטי עדיין מצחקקת ולומדת עיצוב בחיפה. אבי ביקש: "תגידו בבקשה לכל הילדים ב'מישלב' שיש לכם חניך שיהיה רופא. שילמדו. שלא יעשו שטויות! טוב, קצת שטויות זה בסדר, אבל שיראו!"

 

וילדים חדשים מגיעים. כל שנה.

והשנים – גם הן עוברות ומתחדשות, ובתים חדשים מתפתחים ברחבי הארץ. כבר לא רק בית חינוך בודד, זעיר ומוזר, שם בבת גלים בחיפה, בקומה השנייה ההיא עם המסדרון הארוך, שלושה קווי טלפון שמהם נותר רק אחד, כמה דלתות וחדרים ומועדון חניכים. כבר לא רק בית אחד. כי הנה, במאמץ גדול של מחנכים מקימים, של תנועה, צמח לו לאטו מעגל שלם של בתים ברחבי הארץ. שישה-עשר בתים. כל אחד מהם – יחיד ומיוחד ושונה מחברו, אך בבסיסם וברוחם הם זהים. השאיפה למגע, לקשר. הדיאלוג הכן והער, האמיתי והחודר, זה שמעמיד את חיי המחנך יחד עם חיי החניך, אותה ברית חיה, אותו אישור ואותו חיפוש נמצא בכולם. כולם רוצים, מחויבים, מחפשים – איך להיות לבית.

ודבר לא תם ולא נשלם. הכול בדרך. ושוב לקום בבוקר ולבוא אל הבית, ולהמשיך לחנך ולהיות עם ילדים. שוב מבטים מסתגרים חוששים של בני חמש-עשרה, ושוב גילויים מפליאים, בכל יום כמעט, של קשר, של אהבה, של גדילה שאין לה תחליף ואין לה סיבה פרט לרצון אחד, שאיפה אחת פשוטה בתכלית – להיות נאהב, למצוא את הדרך הייחודית לך עם ואל העולם הזה, לדעת שגם אתה חשוב, נחשב, שיש לך מקום אמיתי, שאינך עוד צל חולף בעולם הזה. ושוב ההצלחות האדירות של רגעים קטנטנים וזעירים, ושוב הכאבים המתמשכים של יומיום קשה ותובעני. לפעמים נדמה שלא קורה דבר. לפעמים נדמה שהדברים אף נסוגים. ילד שהיה במסלול צמיחה מואץ מאט פתאום ומתבלבל, נופל ומועד. לפעמים נדמה שאין, אין בית. ואז, רגע אחד, שיחה אחת, מבט אחד, ואתה חש בה שוב, באותה זרימת מעמקים. היא שם, כל הזמן, גם כשנדמה שנעלמה. היא נמצאת שם.

 

ואתה, יותר מעשר שנים מאז היום שבו הגעת אל אותו רחוב קטן בבת גלים, מה יש לך לומר?

לא ניתן לסכם כל זאת בספר. כלא של נייר לא יצליח להכיל את הכול - את כל הרגעים והימים, הפגישות והחלומות, את כל הנפילות והפסגות, את כל היצירה האנושית הזו, הכל כך מקיפה בעומקה, מקיפה דווקא בשל הפשטות שבה, הרצון ליצור בית. את כל עשרות ומאות הילדים שעברו בבית הזה, את כל אינסוף השעות של הצוות והיחד, של הטיולים והמסעות, את כל האנרגיה שנכנסה אל מקום אחד, קטן, פשוט. את זאת לא יצליחו להכיל דפי נייר וסימני דיו.

את זאת יכול ויודע להכיל אולי רק הים. וכך, עם בוא החום והימים הכחולים, בכל רגע שתוכל ובמיוחד לפני האחד בספטמבר הקרוב - אל תשכח ללכת אל הים.

אל אותו הים, ודווקא אותו הים. רק כמה צעדים, ואתה שם. אל תשכח!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד סיפורים ויצירות

ללכת אל החניכים שלי / אודי יעקב

ללכת אל הרחוב, הרחוב בנפש, הרחוב הפיזי, הרחוב המאיים, המטלטל, המקסים, השקוף והמופקר. הרחוב המשתק והרועש, הרחוב החי, הצבעוני והדיס-הרמוני. הרחוב המדמם, החשוך והרחוק ממבטם של מבוגרים. ללכת אל הרחוב שהחניכים שלי בו, ואל הרחוב שנמצא בהם, בתוכם, וגם לשוב.

לקריאה »

"שמעון ביטון" / רעות אביב

בסוף שנה שעברה, שאלתי אותך אם תתן לי להיות המחנכת שלך, אם תסכים להיות חניך.

במחצית הזו, אנו הולכים במעגלים, כאלו שלא נגמרים, מעגלים של קשר שנקשר, קשר בין חניך למחנך, קשר בין מחנכת לחניך.

 

לקריאה »

הפדגוגיה
החברתית