/
"המחנך הרדיקלי, שמחויב לשחרור האנושי, לא נעשה אסיר ב"מעגל של ודאות" שבו כלואה גם המציאות. אדרבה, ככל שהוא ביקורתי יותר, כך מעמיקה חדירתו למציאות ומתוך כך משתפרות היכרותו איתה ויכולתו לשנותה. אדם כזה אינו חושש להתעמת, להקשיב, לראות את העולם במערומיו. הוא אינו חושש לפגוש את ההמונים או לקיים עמם שיח ושיג. הוא אינו תופס את עצמו כבעלים של ההיסטוריה או כמשחרר המדוכאים; אבל הוא בהחלט מתחייב, בתוך ההיסטוריה, להילחם לצידם." פריירה, מתוך הקדמה לפדגוגיה של מדוכאים
האנושיות שבוקעת מתוך המפגש עם פניו של האחר. רגישות לעוול, כאב ומצוקה. תיקון חברתי כמעשה יומיומי. מבט ביקורתי שמתוכו נוצרת שפה חדשה. קריאה וכתיבת מציאות שבה מתחדש האמון באדם. יצירתה של תרבות חברתית טובה יותר שתצמח דרך החינוך אל החברה כולה ותציע סוף סוף תקווה לחיים ראויים. כל אלו מתכנסים כרגע למושג - אחריות. מחנכות ומחנכים יכולים לחולל שינוי מהפך במציאות האישית והחברתית דרך כך.
מי שמבקש לדכא את האנושי, מתמקד בהרס מקף החיבור שבין האני לאתה. הזולת מתרחק ונבלע באחר ובזר, בנוכרי. הנוכרי נושא את טבעו של הניכור והחשד. משם, הוא הופך לאיום, לאויב. האויב הופך למבט, לתפיסה ואז גם לעובדה. לבסוף הוא נשקף אליך מכל פינה. החרדה מהשונה והזר הופכת לבדידות הישרדותית - האיומה בכל המחלות. החמלה מבוזה ונשללת ומוצגת ככלי בוגדני בשירות האויב. האכזריות והגסות מנורמלות ומציגות את עצמן כהכרח מוסרי עליון כי הרי בלעדיהן האחר-האויב יגבר עלינו.
קל לרסק את מרחב הביניים העדין שמאפשר את הקירבה ואת המבט אל פני האדם שמולך. קל להשתכנע להפנות את העורף אל פניו של האחר, החשוד, השונה והזר, גם אם מעגל האחרים הולך ומתרחב ללא הרף והחשד משתלט. הרי יש לכך צידוקים והוכחות חותכות ובלתי מתפשרות. "האחר הוא הגיהינום" אומר סארטר, ונדמה שהוא רק גדל סוגר עליך מכל פינה. לבסוף, כל מי שאיננו אתה נחווה כמאורע פוגעני וכל חיכוך עם אחרות מרתיע ומבהיל, וכך אנו נמלטים ממנו או נלחמים בו – וכמעט תמיד גם וגם. ולבסוף, כתעלול אכזרי של הגורל, אנו מגלים שגם אנחנו עצמנו אחרים וחשודים לעצמנו, גם אתה הופך לאירוע פגיעה ביחס לעצמך. המסקנה ברורה – ברח או הילחם.
ולעומת כל זאת - עומדת האחריות, כמאורע של אנושיות, כמרד אותנטי עיקש אל מול כל הסחף המר שתואר כאן, שאנו לא נידונים לו, אלא נקלענו לתוכו במערבולת של כוחות מדכאי אנושיות מבוקר עד לילה, שנים ארוכות.
מדריכה, מחנכת, יכולה לשקם את מקף החיבור בין האני לאתה. ליצור מרחבים של מפגש גועש, מערער, לא תמיד נעים, אך חיוני ומחיה בהם מתעוררת האחריות ופניו של הזולת מקבלות מקום ויחס מאשר, ומתוך כך – מתגלה לפתע הטוב ומנפץ מניפולציות ותעמולה. זהו מאורע שבתוכו האנושיות עוברת מקיפאון להפשרה, ומתחולל שם גם לעיתים כאב של התעוררות מוסרית ושל פתיחת נתיבים שנחסמו בהרבה מאוד ג'יפה. אלו מרחבים, רגעים, שלא מצטמצמים רק ל"חוויה" או תחושה, אלא מעוררים תמונת עולם שלמה שבה המפגש, הקירבה והשלום אפשריים, שבה בני אדם, מתוך אחריותם, נעשים יותר ויותר אנושיים ומוסריים. "מתוך האחריות מתגלה הטוב, לא להפך" אומר לוינס. קודם כל אתה אחראי על האחר, ומתוך אחריותך עליו אתה מגלה את האנושי ביותר שבך, הופך לאדם.
זהו גם הבסיס העמוק של הפדגוגיה החברתית. וכרגע, זהו לב הפעולה הנדרשת ביותר במלאכת החינוך, ממנה יכולה לצמוח גם אחריות חדשה למציאות החברתית כולה בהיבט הרחב. מתחת לנסיבות חיים, שפות, מחשבות ודעות קיים עומק אנושי מחבר שאי אפשר להחריבו לגמרי. כאשר נותנים לו לפרוח, האופק מתבהר.
"ללמד ילד לשנוא היא מלאכה לא פשוטה. כל מורה יודע איך האהבה בהם מסרבת להימס" כתב ויזלטיר. חובת התנגדות, בכל רגע, בכל יום ללימוד השנאה. ומנגד, הגברת האהבה לחיים, לאדם, ואחריות עמוקה עליהם ואליהם.
"אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם הוא המפעל העמוק ביותר של הזיקה המחנכת"כתב בובר. ועוד, "משום שיש בעולם את אותו אדם הרי שצפון האור בתוך האפלה, הישועה בתוך האימה, האהבה הגדולה בתוך טמטומם של הבריות".
הכל מתחיל בהימצאותו של אותו אדם. האחריות על הגדלת האור הצפון בתוך האפלה היא תחילתה של פעולה משחררת, של בניה.
"פּוֹקֵחַ הָעֵינַיִם יְתַקֵּן, הַדּוֹבֵר בְּחֶמְלָה יְתַקֵּן, הַמַּקְשִׁיב יְתַקֵּן, הַמַּשְׂכִּיל יְתַקֵּן, הַמַּמְתִּין וְחוֹשֵׁב יְתַקֵּן, יְתַקֵּן הַמַּדְרִיךְ בְּדַרְכֵי הַנְּדִיבוּת, הַחִבָּה, הַצַּיָּר יְתַקֵּן, הַמְּשׁוֹרֵר, יְתַקְּנוּ תַּלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם, גַּנָּנֵי הַשָּׁלוֹם." כתב אהרון שבתאי. התיקון מתרחש מתוך המפגש, בין ילדים ומבוגרים, במרחב הביניים - סבלני, חומל, מעמיק, חושב, נדיב, יצירתי, שוחר שלום. רק כך נוצר אמון חדש, יצירת מציאות חברתית שאיננה מבוססת על ניכור, עוינות, חשד ומלחמה. מאבק בדיכוי הכולל ויצירת תאים אנושיים וחברתיים חדשים, בכל קבוצה, כיתה ומקום. זרם של תיקון חברתי ואנושי. ילדים יכולים לגלות שמעבר לפגיעה מצויה קירבה חדשה, אפשרית, קיומית.
בכיתה, זלדה קראה לוויתור, כל ויתור בשם ניצוץ. זהו הניצוץ שמחיה מחדש את האמון באדם. את השלום צריך לתרגל. צעד ראשון, שלב אחרי שלב. תנועת הנוער האמינה בכוחם של ילדים ובני נוער, ובכוחה של הדרכה, לתקן את העולם. לרגעים – זוהי אמונה ילדותית ומנותקת. לרגעים אחרים – זוהי אוטופיה שאת איכויותיה אפשר לתרגל ולהגשים במציאות במידת האפשר בכל רגע מחדש. ילדים, בני נוער, מדריכות ומדריכים, מחנכות ומחנכים. וכך - בכל פגישה אמיתית, בכל גילוי של אחריות, בכל אחר שהופך עבורי לזולת, מתגלה לרגע דמותו של העולם כפי שראוי שיהיה.
*
נדמה שהחברה הישראלית ומדינת ישראל נמצאות באחת התקופות המסוכנות, הכואבות והרותחות שידענו. בקצרה, בעינינו השאלה הבוערת ביותר שאנו בתוכה היא האם ועד כמה הישראליות ככלל תשכיל לברוא מתוכה יסודות חברתיים חדשים; רגישים, בונים וחכמים, התכנסות אל תהליכים של שינוי, תיקון ויצירת תקווה, חברה שמבססת את עצמה על יעוד של אנושיות, קדושת החיים, מפגש, חיבור, צדק, שלום ושותפות עמוקה בין שונויות או לחילופין חשד, מלחמה מתמדת, הפרטה כוללת, האחר כאויב, עוול, ציניות וניצול ודאגה אפסית לכל מי שאיננו "משלנו".
אנו מבקשים להניח כאן שהמושג הקריטי והיסודי ביותר ששדה החינוך חייב לאמץ, עליו מושתתת בניה חברתית הן כלפי העתיד והן כלפי היכולת ליצור הווה מאפשר וטוב יותר, הוא המושג אחריות. אחריות היא המקום בו מתחילה, בוקעת ולבסוף נבחנת האנושיות שלנו. אחריות היא הממד המחבר כנגד פירוק, התייצבות ונוכחות בשונה מהפקרה והיעדר, ראייה בשונה מעיוורון, חמלה כנגד קהות לב, רגישות כנגד גסות וציניות, הרחבה בשונה מצמצום, פתיחות אל מול הסתגרות, תיקון אל מול שבר ותנועה אל מול תקיעות. אחריות היא ככל הנראה המקום העמוק ביותר שבה החברה הישראלית נפצעה וחוסר אחריות שמציגה את עצמה כאידיאל הישראלי האותנטי החדש הוא שמה של פעולת הדיכוי החמורה ביותר שמקננת כאן כרגע בכל רבדי החיים ומשליטה תמונת עולם מחרידה.
מכאן, שתפקידו העמוק ביותר של החינוך, תפקיד המחנכת בעת הזו, הוא חינוך לאחריות במובן רענן ומקיף, אותו נסביר להלן דרך שלושה ממדים -
אחריות כמפגש מכונן אנושיות עם פניו של האחר;
אחריות על למידה ויצירת סיפורים אפשריים חדשים במציאות;
ואחריות כפעולה ממשית יומיומית של תיקון החברה והעולם בכיוון מסוים.
אחריות כמפגש מכונן עם פניו של האחר - על פי לוינס, האנושי בוקע מתוך ההתגלות של פני האחר הפורץ לעולמך. אתה הופך לאדם, והטוב מתגלה עבורך מתוך ההכרה באחר, באחרות, והתייצבות אל מול פניו, התובעים ממך אחריות עליו, גם ולעיתים במיוחד אם הוא זר לך ורחוק מעולמך. עצם המוכנות להיפגש עם פני האחרות ולענות תשובה כלשהי מתוך אחריות היא מאורע מכונן, מוסרי וקיומי. למעשה, האחר יוצר אותך כאדם ברגע שאתה מכיר בו ורואה את פניו בעומקם, ומקבל על עצמך לפעול למענו ואיתו.
בהשלמה לכך, בובר מדגיש שהאחריות היא במובהק פעולה דיאלוגית, פעולה של דו-שיח שבה אתה נקרא ומתבקש להשיב - ככל שהאדם מאזין לתביעת המציאות קטנה כגדולה ומוכן להיענות, לענות לדרישה הקוראת אליך, הרי זו אחריות. בובר ממשיך וטוען שניתן לחנך לכך, ויותר מכך, זוהי תכליתו הגבוהה ביותר של החינוך - לטפח יחידים וקבוצות בעלי אישיות אחראית הנענים באופן עמוק לכל מה שרוחש סביבם ודורש מענה, ובמיוחד לאדם העומד מולנו ושונה מאיתנו שוני מהותי ודורש מאיתנו לגלות דרכים חדשות ליצירתה של חברה טובה יותר. תכונה אחראית שכזו מתרחבת אל מפגש בין קבוצות, קהילות ועמים, ומתוכה מתאפשר לדמיין מציאות של שלום, צדק חברתי, חמלה ורגישות.
בפדגוגיה החברתית, אחריות כזו יכולה להיות מתורגלת בפועל מתוך המפגש היומיומי של חניכים וחניכות עם שוני ואחרות בקבוצתם ובמקום בו הם מתחנכים. עצם המפגש איננו מספיק. צריכה להופיע גם הדרכה עקבית ובהירה ולמידה שלמה של היסוד החברתי הגורמות לכך שזו תהפוך להיות פגישה מיטיבה, משמעותית ומכוננת. ילדים וילדות, חניכים וחניכות שמתנסים בחברות בקבוצה הטרוגנית כזו, ומקבלים הדרכה עקבית ואיכותית על מפגש כזה, נכנסים אל לב עולם האחריות ומתנסים בה באופן דרמטי. המפגש בין ילדים ובני נוער מנסיבות חיים שונות שבאופן רגיל יוצר עוינות, התכנסות פנימה וחשד, יכול להפוך להתנסות עמוקה באנושיות, פתיחות ותנועה ויותר מכך - הוא הופך לנקודה שמשנה את אופן הראייה לחלוטין.
במבט רחב יותר, זרם חברתי שיבסס אופן מפגש כזה בכל מקום פעילות, בית ספר וגן ילדים יכול לשנות את המציאות המנכרת, המרחיקה ומלאת החשד, ולהחליף אותה באמון וקירבה מבלי להכחיש שונות ואחרות. זרם כזה יכול להניח מצע חינוכי-מוסרי, התנסותי באופיו, שמתוכו יצמחו צדק, חמלה, שלום ושוויון. במובן הזה, תרגול עקבי של אחריות בשדה החינוך במשך שנות ההתחנכות הקריטיות ביותר, יכול לחולל שינוי תרבותי מרפא רחב היקף בלב הקרע והשבר הישראלי והאזורי.
אחריות על יצירת סיפורים אפשריים חדשים במציאות - פאולו פריירה טען שהשחרור האנושי מכבלי הדיכוי הוא מלאכה בלתי נגמרת, שבנויה על היכולת לקרוא באופן ביקורתי את המציאות סביבנו, לשיים אותה (להעניק לתופעות שלה שמות) ולאחר מכן לכתוב מציאות חדשה - לשיים מחדש, ליצור ולדמיין אפשרויות חדשות ומתוך כך להתחיל לפעול לשינוי ממשי. לדבריו, יצירתן של "מילים אמיתיות" הנהגות במשותף ויוצרות סיפור אפשרי חדש איננה פעולה תיאורטית או מנותקת אלא פעולה משחררת שמשנה את ההכרה ואת המציאות עצמה. למעשה, זוהי היכולת לספר את סיפורי המציאות - סיפורים קיימים, ובעיקר סיפורים רצויים חדשים. המציאות הישראלית הפצועה זקוקה בדיוק לכך - קריאה אמיצה, ביקורתית וכנה של המציאות החברתית והכוחות הפועלים בה, ומתוך כך בנייתה של שפה חדשה ויצירתם של סיפורים חדשים, אולי טובים יותר, שיסופרו במשותף ויהוו בסיס לפעולות רחבות של שינוי מציאות.
בשדה החינוך ובמיוחד בבתי ספר, אנו לכאורה נידונים לחוויה של הישרדות יומיומית וללחץ מתמיד לעמוד במערכת השעות. מורות ומורים נשאבים אל סד של תכניות לימוד מוגדרות מראש שמכוונות לבחינות הבגרות, נקלעים אל חינוך בנקאי ושמרני ומגלים שהתוצר המרכזי של פעולתם הוא הסתגלות למציאות כפי שהיא. אולם לחינוך, גם לחינוך הקיים, יש עוד פנים, עוד אפשרות שמתקיימת כל העת, והיא להוות כוח מניע ליצירות חדשות, לרעיונות חדשים ולגישות חדשות.
אחד הביטויים המשמעותיים ביותר לאחריות אישית, חברתית ואנושית הוא הרעיון שילדים ובני נוער, וכן גם מחנכים ומחנכות, ומבוגרים בקהילות השונות יהפכו ל"כותבי סיפורים" במובן העמוק - יעסקו ביצירת סיפורים, ילמדו כיצד אפשר לספר סיפור חדש סביב אותה מציאות וכיצד סיפורים חדשים-משותפים יכולים לקרב בין אוטופיה למציאות. זהו תהליך מרחיב של שחרור ושל נוכחות יוצרת ופעילה בעולם. זרם חינוכי-חברתי שיקח את המשימה הזו על עצמו, יוכל ליצור תנועה חינוכית רחבה של שחרור תודעתי ושל פעולות תיקון ויצירה שנבראות מתוך סיפורים חדשים. אלו סיפורים שבין השאר יכוונו אל עבר עתידים אפשריים וכיצד היינו רוצים ורוצות להתייחס בהן לאחר, לזר ולמי שנתון תחת כאב ומצוקה. חשוב להדגיש שסיפורים כאלו אינם עיוניים או מנותקים, אלא מהווים מקור של בהירות, כיוון ומשמעות לפעולות ממשיות, ובכך הופכים למה שפריירה מכנה "סיפורים אמיתיים" המורכבים ממילים אמיתיות הנוצרות ונאמרות במשותף. הפדגוגיה החברתית מציעה לכולנו, לכל מי שחווה דיכוי כזה או אחר, ליצור אפשרויות חדשות דרך יצירת סיפורים אפשריים חדשים ולעשות זאת יחד, ותוך כך להתהוות שוב ושוב כבנהי אדם חופשיים יותר, לחוות מקום, ערך ומשמעות, ולחולל שינוי ממשי בעולם.
אחריות כפעולת תיקון ממשית של החברה והעולם בכיוון מסוים - כהשלמה למפגש מכונן אנושיות עם האחרות ויצירת שפה וסיפורים חדשים, הרובד השלישי של האחריות מתגלם בפרקסיס, קרי ביצירה של פעולות ממשיות, קטנות וגדולות, לתיקון המציאות החברתית סביבנו. זוהי ההגשמה בפועל של הרעיונות, תרגול והתנסות ב"חיים עצמם" שמתוכם נוצרות שאלות חדשות וקריאת מציאות חדשה. מלאכת התיקון היא רב תחומית, עצומה בהיקף ובעומק, ויש בה ממד של חיים ושל תקווה שאיננה פריכה או ריקה מתוכן. בשדה החינוך, ההתגלמות המשמעותית ביותר שלה היא מעבר רדיקלי אל הדרכה וחינוך שמאפשרים לילדות וילדים, אך גם למבוגרים סביבם, לשנות את המציאות באופן ממשי. לעשות משהו אמיתי למען האדם שנמצא לידינו או רחוק ממבטנו. לקחת חלק ביצירות חברתיות חדשות שקוראות תגר על המציאות הקיימת ולעשות בפועל, לא רק ב"לדבר על" האחר. לחוש את התנגדותה של המציאות הסרבנית ולמרות הכל לחולל בתוכה דבר שלא היה שם קודם. לחולל שינוי ממשי בחייהם של אנשים. זאת, לא כעלה תאנה אלא כהתנסות אמיתית בראיית עוול, חוסר צדק, כאב, ותיקונם.
הפדגוגיה החברתית מציעה לכך מספר התנסויות "גדולות" לחניכות ולחניכים עצמם - החל משיתוף חניכות וחניכים במשימת בנייתם של מוסדות ומקומות שמציגים כיצד יכולה להראות חברה טובה יותר, התמודדות מול בעיות אמת - פתרון סכסוכים דרך "סולם השלום" ויצירת מקום לכולם, פרויקטים חברתיים לשינוי המציאות, הקמה של מקומות חדשים וקבוצות חדשות בלב מצבים ומרחבים שדורשים שינוי, משימה בחברה הישראלית כחלק מרכזי ויומיומי מתהליכי ההתחנכות, יצירות רב-תחומיות המשפיעות על המציאות החברתית, הרתמות לדרישות המציאות במצבי קושי, חירום ומצוקה, והגשמה בפועל.
לסיום –
שלושת ממדי האחריות שהוצגו כאן והפעולות הממשיות ליישומם מונחים כאפשרות ממשית לשדה החינוך. לא נשלה את עצמנו – כדי לחולל שינוי רחב הקף, דרושה פעולה רחבה ומודעת. תיקון מקיף איננו פעולה למחנכת יחידה בלבד, אלא לתנועת מחנכים, לקבוצות ולצוותים שייקחו את הרעיונות הללו ויוכלו להיאבק עליהם בתוך המציאות הקיימת וליצור אותם בכל מקום באופן מעט שונה. ועם זאת, ולמרות הכל – יש אפשרות ממשית לכל מחנכת ומדריכה באשר היא לקחת משהו מהרעיונות הללו ולהחליט כבר מחר בבוקר ליישמם בכיתה, בקבוצה, בגן או בתיכון – הצורה והגיל לא משנים כמעט. מיקוד המבט על אחריות יוצר כמעט מיידית תנועת התנגדות מבריאה במציאות שיכולה להפוך עם הזמן ליצירה גדולה ורחבת היקף. איכות השינוי משמעותית לא פחות מהיקפו וגודלו. וכרגע, כל פעולה חינוכית בכיוון המדובר היא בעלת משמעות גדולה.
שלושה ממדים של חינוך לאחריות במציאות של דיכוי האנושיות
מניסיון שצברנו בדרור בתי חינוך, רוב המקרים של חרדות חברתיות נובעים מנסיבות חיים שונות שניתן לשנות ולשפר ולא בשל בעיה אישית, פנימית או נפשית של ילד כזה או אחר.
לעיתים, תפקידו של חינוך רגיש הוא לנסות לאחות מעט את קרעי הסיפורים, קרעי הזמן והשפה, שהפכו לקרעים בזיכרון האישי והחברתי של יחידים וקבוצות