הזכות לחלום כנגד חוסר האונים

חמלה/ אדם זגייבסקי

דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי,

יֵשׁ רַק חֶמְלָה –

כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,

כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים

קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,

שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא.

הקשר בין הזכות לחלום והזכות לסרב; הזכות לחלום על מציאות אחרת. הזכות לסרב לקבל את המציאות הנוכחית. שתיהן מורדות כנגד חוסר האונים המשתק. שתיהן חכמת הנפש בפעולתה כנגד הכוחות שמבקשים לנרמל את הבלתי נסבל.

בחסות מצב החירום האינסופי שמופעל עלינו כבר מספר שנים וחוסר האונים הנרכש^[1], מגמות הפירוק וההשחתה רק הולכות ומתעצמות; מופעלת מדיניות מובהקת שיוצרת פיחות קיצוני ואגרסיבי בערך חיי אדם; ביד אחת מנהלת זירות לחימה אינסופיות בעוצמה טוטאלית וביד השניה מחלישה ומפרקת מערכות ציבוריות[2] שאמורות לתת מענה לחברה שלמה המצויה במצוקה אקוטית ומתמשכת. מדיניות המעדיפה את תפקודיות השוק על ערך חיי אדם, מבזה את החלש והעני, מפקירה ומתעלמת ממרחב שלם של צרכים אנושיים בסיסיים.

"...אנחנו ברמה כזו של חרדה וחוסר אונים, שרובנו כבר ויתרנו על האפשרות להבין את הקשר בין פעולה או אי-פעולה לבין התוצאה. נראה שכל התוצאות זהות. במובן מסוים, זה הניצחון הגדול של המדיניות הנוכחית. היא הצליחה להפוך אזרחים פעילים, חושבים, לעכברי מעבדה חסרי אונים.."^[3]

פאולו פריירה טען שיש הבדל עצום בין אדם שמגיב למציאות קשה, ל"משבר", פשוט מתוך אינסטינקט של הישרדות ויצר חיים ולעיתים אף מצדיק את המציאות שנכפית עליו, ובין אדם ביקורתי שמודע לכוחות המופעלים כנגדו וכנגד החברה, לומד יותר ויותר "לקרוא" את המציאות ומתוך כך יכול אולי "לכתוב" מציאות אחרת. הראשון כלוא בתוך דיכוי האנושיות וחוסר אונים, בתוך "האווירה שוחרת המוות של הדיכוי" וחווה אובדן ערך כאדם וכסובייקט. השני יוצר פעולה משחררת, נוצר כסובייקט בתוכה, ובתוך כך מחזיר לעצמו את אנושיותו שנגזלה.

הסירוב לחוסר האונים הנרכש, בחסות המשבר שנדמה אינסופי, קשה כל כך - וחיוני כל כך. לנו, מחנכות ומחנכים ביקורתיים וחברתיים, אסור להתייאש ולעצור ממלאכת החיים החינוכית והמוסרית שלנו. העצירה המדומיינת לא מביאה מנוחה, שקט וריפוי אלא מרחיבה ומחזקת את התקיעות ואת חוסר האונים ומקבעת אותם כבסיס ההכרה והתודעה שלנו.  אנחנו חייבות וחייבים – לפעול בגמישות וערמומיות כנגד חוסר האונים, גם אם אלו תנועות קטנות של התנגדות ויצירה. אנו חייבות לנסות ולהעמיד את המקומות שלנו שוב על הרגליים, בפעם המאה, כנגד כל כוחות הכובד וכוחות ההיגיון, משום שהם המצע ליצירת חברה טובה - גם בהווה וגם לעתיד, גם למבוגרים וגם לילדים וילדות. המקומות שלנו ויצירתה של פדגוגיה חברתית, הם הנוגדן הערכי החזק ביותר שלנו כנגד דיכוי האנושיות. עלינו להיאבק על יצירתה - גם עכשיו. לא לבטל את ההתקדמות ולפעול בין הסדקים בכל אפשרות שתינתן. לא להפסיק לחלום, ליזום ולהקים את היסודות לתנועת מחנכים וזרם חינוכי חברתי שישנו את שדה החינוך והחברה. להיאבק מאבק ביקורתי, דיאלוגי, עיקש ואוהב יחד עם החניכים והחניכות על עולם חברתי מוסרי, עתידי ופוטנציאלי אך גם הווה ונוכח בתוך מציאות בלתי נסבלת. לעבוד על פיתוח מבט ביקורתי שמנסה לקרוא את המציאות המשברית ולתהות עליה, לצד פגישה אנושית, תיקון היחסים ועבודה על קבוצה ש"עושה ההיפך מחרם" - קבוצות שמייצרות תרבות של אנושיות שיודעת להציב חלופת-חיים שוות ערך לכוחנות, אלימות ופגיעה באחר ובחלש. וכל זאת, יחד, לצד ולמרות הכובד הגדול של שרשרת המשברים שהפכו לנורמלי החדש, העייפות, הכיווץ, הפחדים, התקיעות וחוסר הסבלנות.

זה "השיר" שלנו, האישי, החברתי והמקצועי כפעולה חתרנית כנגד חוסר האונים. השיר, הליריות של הנפש. לבחור שוב, בכל הזדמנות, בתנועת החיים, שמורכבת מאינספור מעשים קטנים של חיים ביומיום.

"היכולת להחזיק אפשרות של אופק היא יכולת שבנויה על הליריות של הנפש: הן הליריות של היחידים והן הליריות של הקהילה. זו לא פעולה אחת של חריגה. זה המאמץ לאפשר שוב ושוב למציאות האקטואלית לעבור בתוכנו טרנספורמציה, כדי שבסופו של דבר היא תוכל לעבור טרנספורמציה גם בחוץ."

עלינו להחזיק בעקביות ובעדינות אפשרות של אופק. הטרנספורמציה של המציאות בתוכנו, וגם בקרב החניכות והחניכים, מחוברת מאוד להרחבת יסוד האחריות והגשמתו ביומיום. "מתוך האחריות מתגלה הטוב, לא להפך" אומר לוינס. קודם כל אתה אחראי על האחר, ומתוך אחריותך עליו אתה מגלה את האנושי ביותר שבך, הופך לאדם והטוב מתגלה. כך גם המציאות משתנה. זהו גם הבסיס העמוק של הפדגוגיה החברתית. מתחת לנסיבות חיים, שפות, מחשבות ודעות קיים עומק אנושי מחבר, אחראי, שאי אפשר להחריבו לגמרי. כאשר נותנים לו מקום לקבל ביטוי ולפעול, האופק מתבהר ואתה משיב לעצמך - את עצמך, את אנושיותך.

"ללמד ילד לשנוא היא מלאכה לא פשוטה. כל מורה יודע איך האהבה בהם מסרבת להימס" כתב ויזלטיר. חובת התנגדות, בכל רגע, בכל יום ללימוד השנאה והמלחמה כחלופה היחידה. ומנגד, הגברת האהבה לחיים, לאדם, לחלש, לאחר, ואחריות עמוקה עליהם ואליהם.

"אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם הוא המפעל העמוק ביותר של הזיקה המחנכת" כתב בובר. ועוד, "משום שיש בעולם את אותו אדם הרי שצפון האור בתוך האפלה, הישועה בתוך האימה, האהבה הגדולה בתוך טמטומם של הבריות". הכל מתחיל בהימצאותו של אותו אדם - אותה מדריכה, מחנכת. האחריות על הגדלת האור הצפון בתוך האפלה היא תחילתה של פעולה משחררת, של בניה. שוב ושוב, גם בתוך מלחמה.

"פּוֹקֵחַ הָעֵינַיִם יְתַקֵּן, הַדּוֹבֵר בְּחֶמְלָה יְתַקֵּן, הַמַּקְשִׁיב יְתַקֵּן, הַמַּשְׂכִּיל יְתַקֵּן, הַמַּמְתִּין וְחוֹשֵׁב יְתַקֵּן, יְתַקֵּן הַמַּדְרִיךְ בְּדַרְכֵי הַנְּדִיבוּת, הַחִבָּה, הַצַּיָּר יְתַקֵּן, הַמְּשׁוֹרֵר, יְתַקְּנוּ תַּלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם, גַּנָּנֵי הַשָּׁלוֹם." כתב אהרון שבתאי. התיקון מתוך המפגש, בין ילדים ומבוגרים, במרחב הביניים - סבלני, חומל, מעמיק, חושב, נדיב, יצירתי, שוחר שלום. רק כך נוצר אמון חדש, יצירת מציאות חברתית שאיננה מבוססת על ניכור, עוינות, חשד ומלחמה.

בכיתה, זלדה קראה לוויתור עבור טובתו של האחר, כל ויתור, בשם ניצוץ. זהו הניצוץ שמחיה מחדש את האמון באדם. את השלום צריך לתרגל צעד ראשון, שלב אחרי שלב. תנועת הנוער האמינה בכוחם של ילדים ובני נוער, ובכוחה של הדרכה, לתקן את העולם. לרגעים – זוהי אמונה ילדותית ומנותקת. לרגעים אחרים – זוהי אוטופיה שאת איכויותיה אפשר לתרגל ולהגשים במציאות בכל רגע מחדש. ילדים, בני נוער, מדריכות ומדריכים, מחנכות ומחנכים.

וכך - מתגלה לרגע דמותו של העולם כפי שראוי שיהיה.

*

נספח: להצליח להפוך את המשבר המתמשך לחומר למידה בהבט הביקורתי והמשחרר:

לרוב, בתוך מצב של משבר ומלחמה החינוך בדרך כלל עוסק בשלושה תחומים:

1. המתנה וניסיונות חזרה לשגרה (למידה מרחוק, מערכת שעות מותאמת, עדכון מתווי בגרויות וכן הלאה).
2. תמיכה חברתית ועיבוד רגשי (מפגשים מסוגים שונים, עבודה סביב מהויות כמו - משמעות, כוחות, חוסן, רגשות שליליים וחיוביים וכן הלאה.)
3. גיוס תלמידים וחניכים לסיוע במשבר (הדרכה במקלטים, התנדבות, פרויקטים שונים..)

אולם יש דבר נוסף שכמעט ולא נעשה … והוא - חינוך ביקורתי ששואל "שאלות גדולות" על עצם המצב. הסיבות לכך ברורות – בשעת חירום קשה לעסוק בשאלות גדולות, אנחנו ב"כאן ובעכשיו" ועושים כמיטב יכולתנו לשרוד את היום. זאת ועוד – לשאול שאלות גדולות על עצם המצב יכול להיתפס כפעולה מחלישה, מדכאת, או כערעור מופגן על מדיניות. אך למעשה – יתכן וזהו בדיוק הזמן לשאלות כאלו, כי סביבן יכול להתרחש חינוך אמיתי, יצירתי, בלתי צפוי ותומך מאוד באנושיות, תחושת ערך ומשמעות שיחבר יחד מבוגרים וילדים. חינוך כזה גם יכול לדון בעתיד אפשרי אחר, כפי שהיינו רוצים לראותו או לדמיין אותו.

פאולו פריירה טען שהתהליך המחקרי הזה (שחייב להיעשות יחד בין מחנכים לחניכים) הוא תהליך למידה אמיתי, אך מעל הכל - הוא תהליך משחרר עבור האדם, גם עבור מחנכים וגם עבור מתחנכים. למעשה, טוען פריירה, רק בדרך כזו אנשים יכולים להשיב לעצמם את אנושיותם בתוך מציאות ששוללת מהם אותה.

כדי שתהליך כזה יקרה צריכים להופיע כמה יסודות:

• הוא לא יכול להיות תהליך של חינוך בנקאי אלא של חקר משותף (אף אדם לא יכול לשחרר אדם אחר, הם משתחררים יחד..).
• יש בו העזה לגלות ולחשוף חלקים פחות גלויים במציאות ואומץ לספר אותה מזוויות חדשות.
• הוא מבוסס על אמון במתחנכים ועל תקווה, על אהבה ועל דיאלוג. סופו, תוצאותיו ומסקנותיו לא יכולות להיות ידועות מראש (התהליך חשוב הרבה יותר מהמסקנות והתוצאות).
• הוא מורכב מסיפורי חיים וקריאת מציאות, שיום העולם ע"י "מילות אמת" שנאמרות יחד, ומפעולות במציאות (לא תיאורטי בלבד ולא פרקטי בלבד).

אם כן, להלן כמה שאלות כאלו שאפשר להתחיל לעסוק בהן, עם עצמנו, בקבוצות של מחנכות ומחנכים, ובעיקר ביננו לבין החניכים והחניכות:

• מהו משבר? לאור כך שהשנים האחרונות מלאות משברים – עד כמה משבר הפך הנורמלי החדש ומה נכון לעשות עם זה?
• יש המון דיבור על "ביטחון" בשנים האחרונות ועל הדרכים להשיג אותו. ראוי לשאול מה זה בעצם "ביטחון" ומה משמעותו? האם או מצב או תחושה? מה יוצר אותו ומה מקדם אותו או פוגע בו? מי או מה אחראיים לביטחון האדם, ובפרט, מה תפקידה של המדינה בעניין?
• אנו חווים משברים שנדמים כנורמלי החדש, למעשה היציבות הפכה לתעלומה. אם כן, מה זו "יציבות" — האם היא אמיתית או אולי מדומיינת? האם היא רצויה או לא? האם היא חיצונית, פנימית או נמצאת במקום אחר? איך, אם בכלל, אפשר להשיג אותה?
• על אויב ואוהב, על אנחנו ו"הם"... מהו בעצם אויב? מי מגדיר אותו? באילו נסיבות אדם, גוף או מדינה הופכים או מוגדרים כאויבים והאם זהו תהליך הפיך? האם בעקבות המלחמה האויב השתנה, או אנחנו? מה בנו השתנה?
• על מהותה של מלחמה - מתי וכיצד נגמרת מלחמה והאם סיומה יכול להיות תחילתו של משהו חדש? מהו הדבר החדש?

^[1] חוסר אונים נרכש הוא מושג שמתאר חוויה מתמשכת של חוסר אונים שגורמת לאדם לוותר על נסיונותיו לפעול במציאות בכיוון מסוים ולניתוק הקשר בין סיבה למסובב.

[2] מתחוללים בהווה (גם כרגע בחסות המלחמה) מהלכים בלתי נסבלים של פירוק מערכות ציבוריות ופגיעה ביסודות ערכיים ומרחבים חברתיים בסיסיים – הרס מערכת הרווחה. שבירת החינוך הציבורי. קריסתה של החברה הערבית. הפקרת החלשים והנזקקים לגורלם. אלימות, פגיעה ועוולות בחסות הממסד. המלחמה כאפשרות הבלעדית לעיצוב העתיד. שבירת מערכת החוק. ועוד ועוד.

^[3] הציטוטים הם מתוך ראיון ב"שיחה מקומית" עם עם ד"ר דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, סופרת ומשוררת.