האם אפשרי מפגש דו-שיחי של "אני-אתה" בשיחה מרחוק?

נדמה שקשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי להפריד את מהותו של המפגש הדו-שיחי בין בני אדם, ובכלל זה בין מחנכות וחניכים מן המישור הפיסי. נראה כאילו המפגש הזיקתי עליו דיבר בהרחבה בובר, אותו רגע ייחודי של 'אני-אתה', נובע ונובט מתוך מבט העיניים, הבעות הפנים והחוויה החושית והפיסית. זוהי אותה חוויה שמאפשרת לאדם, כדברי בובר, לממש את מלוא אנושיותו, לגעת ולשהות במרחב הביניים שבין הנפשות ולחוות דרך כך משהו שחורג מסדר החיים הרגיל, ואולי, מתוך כך, אף להתהלך באותו תחום שהוא שולי אדרתו של המופלא ממנו, מה שבובר מכנה "האתה הנצחי".

  • אך מה כאשר המפגש לא מתרחש במישור הפיסי?
  • מה כאשר אל תוך המפגש חודר 'אמצעי' טכני, כמו הטלפון או מסך המחשב?
  • האם בכך נעלמת לחלוטין האפשרות למפגש 'אני-אתה' או שמא יש עדיין אפשרות לסוג כזה של מפגש?

ננסה לענות על שאלות אלו ולהעניק תקווה מסוימת למפגש אני-אתה שכזה לא מתוך ודאות של תשובה כזו או אחרת אלא יותר מתוך מאמץ  להגדלת אפשרויות הראיה והבחירה. הדברים הכתובים כאן נכונים לכל מפגש אנושי, ואפשר בקלות יחסית לגזור מהם עקרונות כלפי מפגש חינוכי, שייחודיותו מתאפיינת בעמדה דו-שיחית שבה המחנכת מקיפה את החניך, ולא להפך, אך עדיין מתקיימת הדדיות.

לשם כך נתחיל בחוויה מוכרת כמעט לכולנו עוד מימי התיכון – שיחת הטלפון. כנראה שרובנו חווינו במהלך חיינו שיחה או שיחות טלפון 'משנות חיים', שמידת האינטימיות בהן הייתה גבוהה ועמוקה. יתכן שלא היה זה מפגש 'אני-אתה' במובן המקובל של המילה, אך בוודאי יכולנו לחוש בהן חלק מהיסודות עליהם מדבר בובר המאפשרים שיחה כהווייתה, וביניהן – כוונה עמוקה לאותו אדם, מוכנות להשתנות, התייחסות לאדם כאל סובייקט והיכולת להיות מופתע. שיחת טלפון שכזו יכולה בהחלט להיות מצב דו-שיחי שבו נוצר 'ביניים' עמוק, והחוויה אחריה היא של מפגש ממשי ושל מגע בין נפשות.

לעיתים, שיחות כאלו יוצרות אהבות, מעמיקות פרידה או חברות עמוקה, מקדמות רעיונות ויצירות. לעיתים שיחות כאלו יכולות לגעת בשורש האנושיות שלנו – לא פחות. ייתכן אפילו שבאופן מעניין, דווקא צמצום המישור הפיסי אל ממד אחד בלבד – קולו של האדם אתו אני משוחח, מאפשרת לי, ולו לרגעים, להתמסר באופן שלם יותר לתוכן ולמשמעות של דבריו ולהיות אתו לרגעים, בכל ישותי. לבטח, שיחת טלפון שונה מאוד ממפגש ממשי, אך עדיין ככל הנראה יכול להתרחש בה 'קסם' המפגש. כמובן שכדי שדבר זה יקרה, גם אני וגם בן-שיחי צריכים לעשות מאמץ מודע להיכנס אל תוך מצב שכזה. אם ניקח לרגע את הרעיון של 'שיחת טלפון כהווייתה' ונרחיב אותו, נוכל אולי לזקק כמה עקרונות חשובים שיכולים לתמוך ולקדם מצב של מפגש אני-אתה גם מרחוק:

ההתעקשות לנוכחות – להביא את עצמי במלואי גם ללא מפגש פיסי

התנאי הראשוני לשיחה כהווייתה היא המוכנות שלי להתגבר על המכני, התכליתי וה'ענייני' ששיחה מרחוק מושכת אליהם, לטובת נוכחות ממשית בשיחה. גם בטלפון וגם מול מסך, ניתנת בידי אפשרות מסוימת להביא את כל כולי אל הרגע הנוכחי, כולל המוכנות והפתיחות לעבור שינוי. אין ספק ש'להיות בכל נפשי' בשיחה כזו דורש ממני סוג אחר של ריכוז, של מאמץ ושל מוכנות להיפתח לרגעים של חסד המפגש, אך הכוונה כאן היא לב העניין. אם אומר לעצמי ששיחת טלפון או מפגש מרחוק מלכתחילה מונעות את האפשרות למפגש אני-אתה הרי כאן מסתיימת הדרך.

על השאלה כיצד ליצור נוכחות עמוקה בשיחה שכזו, לצמצם את רעשי הרקע ולהתגבר על התכליתי, אצטרך לענות לא רק לפני השיחה, אלא גם ברגעים רבים בתוכה. ממש כמו בשיחה פיסית, עלי לאמוד מתי הרגע 'חומק' ולנסות שוב ושוב להיכנס לתוכו באותו משחק עדין והדדי של יצירת ביניים עם האדם שעמו אני משוחח. אלא שכאן הקושי גדול יותר, מפאת הפיסיות החסרה. נותר בעצם רק ממד אחד, שארית פיסית ממלאות המפגש השלם – והוא הקול. עלי להתרכז בעומק בקולו של האדם שעמו אני משוחח ובקולי שלי, ובשפה בה שנינו משתמשים. המפגש של הדקויות בין הקולות, השפה ותוכן הדברים הופכים להיות כאן הציר המרכזי ליצירת המפגש. אני יכול להביא את עצמי במלואי, גם ובעיקר דרך קולי, באופן דיבורי, בצליל, אך גם בתוכן הדברים ובעומק ההקשבה שלי. בן השיח שלי יוכל לחוש זאת בקולי, מתי אני נמצא כל כולי יחד איתו, ברגע זה ממש.

להתכוון לאדם זה דווקא, להיעתר לממשי ולא לאמצעי או לווירטואלי

בכל מפגש שלי עם אדם אחר אני עומד מול האתגר של 'להתכוון לאדם זה דווקא' ולא להיעתר לדימויים שונים שיש לי עליו, לתפקידים ששנינו נוטלים בהם חלק, להיררכיה או להגדרות חיצוניות אחרות. מרכז האתגר התמידי ב'כוונה לאדם זה דווקא' היא לנסות ולפנות מליבי אל ליבו, אל 'מרכזו הדינמי' ולא אל קליפת התנהגותו, מעשיו ואפילו דבריו. זוהי היכולת לחדור במבטי את השכבות החיצוניות ולאשר את עצם אנושיותו ברמה העמוקה. אין ספק שפעולה זו קשה מאוד גם בשיחה רגילה, אלא שבשיחה מרחוק משתתף גם גורם שלישי שמסבך את הדברים. מעתה לא רק אני והאדם והאוויר שביננו אלא נוסף לנו אמצע בדמות מכשיר, ויהיה זה טלפון או מחשב. משקלו של השותף השלישי הזה (בשיחה קבוצתית הוא הופך לשותף מאוד דומיננטי) גדל או קטן בהתאם למידה שאנו מעניקים ומאפשרים לו. הוא כנראה לא יכול להיעלם לחלוטין, אך אין סיבה לתת לו יותר משקל מהמינימום הנדרש. כאשר מלוא כוחות הנפש שלי מכוונות למרכזו של האדם שאתו אני משוחח, אני מגדיל את הממשי ביננו ומקטין את האמצעי. איך מתכוונים ל'אדם זה דווקא' ועוד מרחוק? עלי לעשות מאמץ גדול לראות בו, מבעד לקולו ולדבריו, את מלוא אנושיותו, להזכיר לעצמי שכרגע אני חווה רק חלק ממנו אך יש בכוחי, לבטח אם יש ביננו הכרות קודמת, להתעקש בכל רגע אפשרי שהוא לא רק מילים, דברים, צליל ותמונה אלא הוא אדם שלם שאת מרכזו כבר חשתי ופגשתי בעבר ומשהו ממנו אני מסוגל גם עכשיו לחוות ולחוש.

מחנכי אדם, חברה וטבע מתכוננים לבאות

המאבק בין חום הלב לקור המדיה – מקומן של רגשות והבעתם

על פי בובר, רגשות מהווים חלק מהמפגש אך לעולם אינם מכוננים אותו ולא עומדים במרכזו. ניתן יותר לדמיין אותם כביטויים שעולים וצפים ומשתנים מתוך המפגש ומתוך הביניים, מעשירים אותו ולעיתים מקשים עליו. רובנו נוטים לייחס משקל גדול מאוד לרגשות בתוך מפגש, אך בובר חוזר ומזכיר לנו שרגש, ויהיה זה אפילו רגש עמוק כמו אהבה, שוכן ובוקע מתוך הזיקה והפגישה, ולא להפך. קרי – לא צריך קודם 'לאהוב' כדי להיפגש. האהבה יכולה להיווצר ולבקוע מתוך מפגש אמיתי. כך גם הכאב, הסקרנות ועוד.

אלא שבשיחה מרחוק, תפקידם של הרגשות וההבעה הרגשית מקבל מקום מעט אחר. מדיה אמצעית 'קרה' כמו טלפון או מחשב מצננים במידה ניכרת את חום המפגש. אפשר לדמות מפגש אנושי למעין ריקוד; רגשות עולים ומשתנים, מחשבות, הפתעה, שעמום, רגעי גילוי ורגעי סתם מתחלפים להם במהירות רבה מתוך מבט עין או תנועת יד, מגע פיסי או ריחוק. המדיה נוטה להרחיק ולקרר את כל אלו ולפנות אל התכליתי ואל התיאורי, וכך יכול להיווצר מצב שבו הרגשות אינם ברורים, לא מובעים ולא מוסיפים טעם, משמעות ועושר לשיחה ולפגישה. לחילופין עשוי להיווצר מצב ידוע שבו שיחת טלפון רגילה לכאורה על עניין כזה או אחר יוצרת לפתע פתאום ריב קולני שלא ברור מהיכן הגיע. גם זו תוצאה של מדיה 'קרה' שבה לא תמיד ברור מה מרגישים ומתי – וכך יכולה להיווצר אי הבנה והתלקחות פתאומית או לחילופין תחושת ניכור וזרות.

לכן, עלינו 'לחמם' במודע במעט את המדיה, על ידי שימוש מכוון בהבעה רגשית. "אני מרגיש" או "אני מרגישה" יכולים להוסיף הרבה מאוד חום לשיחה וכך להרחיב את יכולת הפגישה. גם שאלות כמו "את מרגישה ש..?" הן חשובות ומועילות למטרה זו. מרשל רוזנברג, מהוגי התקשורת הלא-אלימה, טען ששאלות כאלו לבירור מצבו הרגשי של האדם שמולנו הן חיוניות. גם אם טעינו באבחנה, לדוגמא גם אם שאלנו "את מרגישה כאב כי הרגשת שלא ראו אותך" והתשובה תהיה "ממש לא… אני מרגישה…" הרי שעשינו התקדמות עצומה ביכולת שלנו להתקרב לאותו אדם וליצור תנאים טובים מאוד למפגש אמת, לבטח מרחוק.

מקום להפתעה ולשינוי 

אחד מהיסודות המשמעותיים ביותר שמאפשרים ומקדמים מפגש אמת הוא היכולת להיות מופתע, להיות מוכן לשנות ולהשתנות מתוך המפגש. הפתעה ושינוי כרוכים זה בזה – היכולת להיות מופתע מדבריו של בן שיחי, להפתיע את עצמי ולשנות את נקודת מבטי קשורה ביכולתי להקשיב באמת, בכל ישותי, לאדם שעמו אני משוחח ולתת לו את האפשרות להשפיע עלי. השפעתו עלי והשפעתי עליו אינן נעשות מעמדה של כוח או של הכנעה בוויכוח והטלת דעות ועמדות אלא מתוך 'פיתוח' הדדי שמתרחש וגדל במרחב הביניים. גם אני וגם הוא או היא נמצאים, באופן רצוי, במצב שבו בכל רגע קיימת לפחות האפשרות של הפתעה ושל גילוי, של שינוי והשתנות. כך, כתוצאה מ'הריקוד' ההדדי הזה נוצר דבר מה חדש ומשמעותי לשנינו שלא היה שם קודם לכן. זהו אתגר גדול לכל הדעות ולבטח בשיחה מרחוק, אך יש אפשרות לנסות ולהרחיב יכולת זו, בעיקר דרך תרגול של הקשבה כנה ועמוקה. שיחה מרחוק דורשת ממני להקשיב באופן מוקפד ביותר, ותוך כדי דבריו של האדם השני עלי להביא את עצמי שוב ושוב למצב בו אני פתוח באמת לאפשרות להשתנות ולהיות מופתע מדבריו ומופתע מתגובתי, לא רק להאזין להם כדי להעמיד כנגדם את עמדתי או דעתי. הקשבה כנה בטלפון או מול מסך המחשב דורשת מידה רבה של ריכוז ושל השקעת אנרגיה שמכוונת ישירות לכך, תוך השקטה של עמדות מוכנות מראש ושל הסחות דעת ורעשי רקע חיצוניים או פנימיים.

קפיצה של אמונה – הביניים חזק מכל מרחק פיסי

ולבסוף, כדי להצליח להתגבר על הריחוק הפיסי נדרשת מידה מסוימת של אמונה בדבר כוחו של 'הביניים' לגשר על מרחקים. זוהי אמונה חיונית גם במפגש הרגיל – אלא שכאן לא נצליח להתרומם בלעדיה. גווניה של אמונה זו נוגעים במידת מוכנותי לראות עד כמה ה'אני' שלי נוצר ומתחדש כתוצאה ממפגש ומיחסים, ועד כמה רבדיו השונים של 'אני' זה, רגשותיו, רצונותיו ואף רוחו ויעודו נובעים מתוך ספירת הביניים המתקיימת תמיד בין העולם וביננו, בין אדם אחר לביננו. ולבסוף, זוהי אמונה בכוחו של המפגש, בכך שמקף החיבור בין האני לאתה, הוא זה המעשיר את חיינו והופך אותם לחיים אנושיים במלוא מובן המילה.

בובר טוען ש'ביניים' זה קיים סביבנו ללא הרף, אלא שפעמים רבות אנו עוטים שריון דמיוני מפניו ולא נעתרים לשאלות ולאותות המגיעים משם. לעיתים בשיחה כהווייתה, שריון זה נסדק ומשהו רב עוצמה מסייע לנו לעבור אל תחום המפגש – אולם זהו לא מאורע קוסמי או פלאי אלא דבר מה שאנו עושים, 'מעלל של ישותנו' שאנו מבצעים, לא בכוח ובכפייה אלא מתוך התמסרות מסוימת לחסד המפגש ההדדי, או כפי שבובר מכנה זאת – "האתה פוגש בנו בחסד, ולא ביגיעת המציאה".

דבר זה שאנו עושים ונעתרים לו – כניסה למרחב הביניים – אותו מעשה של רוחנו, נמצא לפתחנו גם בשיחה מרחוק. אלא שכאן אנו צריכים לגייס את מלוא כוח אמונתנו בכך שהביניים אכן קיים, שאין זו בדיה או אשליה שיצרנו לעצמנו. אנו צריכים להתגבר על הציניות ועל העדרה של הממשות הפיסית המוצקה ולהמשיך כל העת לחפש את ה'זינוק' המטאפורי אל המפגש ולדמות בעיני רוחנו את בן שיחנו שם – איתנו. בהווייה האינסופית של אפשרות החיבור והמפגש בין כל דבר לדבר, בין כל אדם לאדם, נמצאת תמיד גם האפשרות למפגש אמת עם האדם שעכשיו אני שומע את קולו. הביניים שאנו יוצרים ברוחנו מתקיים כל עוד אנו מעניקים לו את הכוח להתרחש ולחיות, או כפי שבובר כינה זאת – "כל דבר יכול להיות כלי לדיבור, שהרי לשם כך נברא".