קווים לדמותם של יחסי "אני-אתה" בין מחנכת לחניכה

עשר נקודות לדמותם של יחסי אני-אתה בין מחנכת-חניכה

מאת: אודי יעקב

 

  1. לא רק אני מלמדת ומחנכת אלא החניכה שלי משנה ומלמדת גם אותי וזה "על השולחן" בינינו – אחת מנקודות ההיפוך החשובות ביותר. ברמת העמדה הנפשית – אני מגיעה מוכנה ואפילו רוצה להשתנות בעקבות המפגש איתה. ברור לי שאכיר ואלמד דרכה ואיתה דברים חדשים שנוגעים אלי ואל חיי. מבחינת עמדותיי – אני מגיעה עם מוכנות לשנות את עמדתי מתוך פגישה איתה גם אם הייתי מאוד משוכנעת בדבר מה קודם לכן. ברמת מודעות ושפה – אני מבטאת זאת בקול רם במפגש, כולל דוגמאות מאירועים ממשיים – לא תחושה כללית אלא דוגמא ממשית. ברמת "סיפור החיים" – אני מאפשרת ונותנת מקום משמעותי לסיפור חייה, גם ובעיקר אם הוא מאוד שונה משלי, מקום לעצב ו"לחנך" אותי ולהשפיע על נקודת מבטי.
  2. כל תחומי החיים, לרבות הקשים והכואבים, נמצאים באופן פוטנציאלי בינינו – מרחב הקשר שלנו גדל בהתמדה כך שהוא יכול, ברמת האפשרות, לגעת בכל תחומי החיים, גם ובעיקר אלו שפחות מדוברים בין מבוגרים לצעירים או בין מורה לתלמיד. כאב, מצוקה, אובדן, חרדה, לחץ, אלימות, חומרים משני מצב רוח, גיל ההתבגרות, מהות החיים, אהבה וככלל – שאלות החיים הגדולות. נגיעה בתחומים אלו מחייבת סבלנות, עדינות, זהירות רבה וליווי צמוד. אני לא ממהרת בתהליך הבנייה של אמון עמוק. אני מבינה שהוא נבנה מתוך העמקת הקשר העומד בהתנסויות ואתגרים ולא מתוך הבטחות או אמירות כלליות.
  3. החניכה שלי "תשמע" במחשבותיה בנקודות דילמה גם את קולי – אחד מביטויי הקשר שחורג אל מעבר למובן מאליו המוסדי היא התקרבות, הכרות ואמון ברמה כזו שקולה של המחנכת הופך לעוד אפשרות במגוון הקולות שהחניכה שומעת ברגע מסוים כשהיא צריכה להחליט החלטה כזו או אחרת. עובדים על כך ללא הרף דרך הגדלת ההכרות וקבלת החלטות יחד ומתוך עיסוק בדילמות באופן יומיומי.
  4. אני יצור גמיש, מערבב טריטוריות ופועל כמו סושי וכמו מכונת זמן – אני יצור גמיש שיודע לחיות ולהדריך במגוון מרחבים – פועל בבית הספר, במבנה, בכיתה, בחצר, מחוץ לגדר בשכונה, בקניון, בפארק, בבוקר, אחר הצהריים ובלילה ויודע להפעיל אופן פעולה שונה בכל טרטוריה כולל היכולת להתארח מבלי לאבד את האחיזה שלי בכך שאני מדריך. אני עובד כמו סושי – inside out  מתוך הבסיס הפיסי המקומי אל הבחוץ ומהרחוב חזרה פנימה תוך הכרות עם השפה, הנורמות והפוטנציאל החינוכי השונה בכל מצב וטריטוריה. אני פועלת במגוון זמנים – בוקר, ערב ולילה, עבר הווה ועתיד ויודעת לעבוד כמו מכונת זמן – קופצת לעתיד עם החניכה "אני רואה אותך בעתיד…", מגייסת את העבר לתהליך ככוח בונה וחוזרת תמיד להווה – לפגישה הממשית כרגע.
  5. יש לי איתה זמן קבוע ומתמשך שבו אין דיבור או עיסוק בלימודים/משמעת אלא יחד שמהווה פתח לרגעי אני-אתה – יש לי זמן קבוע בשבוע שבו אנו נפגשות לשיחה, פגישה, משחק, שתיקה, שמהווה את הקרקע להעמקת הקשר. העמקת הקשר איננה אמצעי להשגת מטרות נוספות, כגון שיפור לימודי או טיפול בבעיות התנהגות, אלא מטרתו היא אחת ויחידה – להתקרב, כי את/ה מעניינים אותי. ההובלה בתוך פרק הזמן הזה היא משותפת. לא רק אני המחנכת מכינה, מדברת, שואלת או מספרת אלא גם ובעיקר החניכה שלי מקבלת שוב ושוב הזדמנות "להוביל" את הפגישה ולעצב אותה כרצונה, כולל נושאי השיחה ותחומי העשייה. זאת ועוד, זהו לא "זמן טיפולי" אלא פשוט מפגש. יש בו חינוך, אך הוא אינו מתיימר להוביל את החניכה לשום מקום פרט לתחושת התקרבות. יתכן שמשום כך באופן יפה, זמן זה בפועל הוא גם המחנך והמשמעותי ביותר בתהליכי שינוי הדדיים.
  6. מה שיש בינינו גדל להיות חינוך פוליטי ושינוי מציאות וחורג אל המשך החיים – אני דואגת להדגיש כל הזמן כי מה שמתקיים בינינו איננו מקרי, אלא תוצאה של כוונה ושל עמדה ערכית והשקפת עולם – "כך הייתי רוצה לראות יחסים בין בני אדם באשר הם". מתוך גרעין שכזה מתרחב האנושי, שוויון ערך האדם, ומתרחבת האפשרות לדמיין שלום, התנגדות לעוול, אמון, ריכוך החיץ והיכולת להתגבר על מרחקי הסיפורים השונים שמהם הגענו. אנו לומדות לספר עליהם דבר מה נוסף ובעיקר לבנות יחד דבר מה חדש. אני מרחיבה את המבט, השפה והמודעות על התנסות ביחסים שכאלו כביטוי לפדגוגיה חברתית והשקפת עולם ערכית שלמה שבה בני אדם יכולים ואפילו נדרשים לנהוג באחריות עמוקה כלפי זולתם. מתוך כך, אני פותחת שוב ושוב אפשרויות להרחבת ההגשמה של יחסים כאלו בחייה ובעתידה של החניכה, לדוגמא יכולתה להדריך ילדות וילדים או להיות חלק מקבוצה ומסייעת לה לקבל החלטות על אפשרויות אלו. לסיום, אני "כותבת איתה יחד" את נקודות החיים שמצטרפות לכיוון וסיפור שלם – "מי אני רוצה להיות", ונמצאת שם גם ובעיקר כאשר הדבר מחייב מאבק או מחאה כנגד כוחות נגדיים.
  7. הקפה – אני רואה בה את מה שהיא עדיין לא רואה בעצמה, וכאשר אני מבקשת או דורשת זה נעשה מתוך ראייתי את המציאות מבעד לעיניה – יחסינו אמנם הדדיים, אך האחריות עלי. תפקידי הוא לראות בה את מה שהיא עדיין לא מזהה בעצמה על עצמה ולהנכיח זאת במפגש. ביתר חדות אפשר לומר שאני רואה בה את "מי שהיא עשויה לצמוח להיות", ולא "מה" – קרי מקצוע, תפקיד או השתייכות. בהתאם לכך, כאשר אני מבקשת או דורשת ממנה לזוז או להתפתח לכיוון "מי שאת יכולה להיות", אני עושה זאת מתוך היכרותי העמוקה עמה וראייתי את המציאות על קשייה וכאביה מבעד לעיניה של החניכה. אני נזהרת מאוד שלא לפעול רק מתוך מטרות ממסדיות, חיצוניות או מתוך דימוי שטוח שטוויתי לעצמי עליה ועל מה בעיני היא צריכה להיות או לעשות עכשיו או מחר. אני מדרבנת אותה ומאתגרת, מבקשת ודורשת, אך כל זאת מתוך הזיהוי שלי של קו וקצב התפתחותה האישי שקשור מאוד גם לסיפור חייה ולסיפור ההכרות והמפגש בינינו ובינה לבין הקבוצות בהן היא חברה.
  8. אני לוקחת על עצמי לשנות את המציאות של חייה. אני פועלת באופן ממשי לכך שיהיו לה חברות וחברים, קבוצה ושמשפחתה והיא יעמיקו ויחזקו את הקשר. אני זהירה עם סודות, הבטחות, הסתרות, שבועות – באופן מסוים, עיקר פעולתי כלל איננו "עליה" אלא על הסביבה והמציאות שבה היא חיה. אני פועלת ללא הרף ליצירת אפשרות להגדלת תחושת הערך שלה בעיני הסביבה – הוריה, מחנכים אחרים, חבריה ומעסיקיה. אני מוטרדת מהשאלה אם יש לה חברות וחברים, ממצב יחסיה בבית ומסיפור יחסיה עם העולם ומקומה בתוכם בעיקר בהיבט החברתי-קבוצתי. אני פועלת באופן ממשי לשיפור מצב זה בכל מובן. מתוך פעולתי בתחומי החיים החברתיים-משפחתיים של החניכה וכפועל יוצא מהאמון בינינו, לבטח יעלו סודות, בקשות להבטחות סודיות וכו' הנוגעות למרחבי חיים אלו. אני זהירה מאוד במרחב זה ומבינה את הסיכון הגדול שקיים כאן וככלל לעולם לא אבטיח לשמור סוד ואסביר תמיד מראש שבמקרים מסוימים הנוגעים לשלומה של חניכתי אצטרך לשתף בעניין אנשים נוספים. אני דואגת להיות מלווה בנקודות אלו ולעולם לא אקבל החלטה בפזיזות.
  9. אני לוקחת על עצמי לשנות ולשפר את המערכת בה אני פועלת מתוך הקשר איתה ולא רק להתאים את הקשר לגבולות המערכת –אני מבינה שאני פועלת במערכת שלבטח יש בה חוקים, כללים ונורמות תרבותיות. יחד עם זאת אני מבינה שהקשר ביני לבין החניכה עשוי לבוא בחיכוך ואף להתנגש עם הרגלים מערכתיים. תחומים כמו שעות פעילות, סדרי עדיפויות – שיחה אישית או שיעור, נורמות התנהגות וכמובן בין האישי לקבוצתי בעיקר בהיבט של בעיות משמעת והתנהגות עשויים למתוח את החבל. אני כמובן מפרשת ללא הרף עם החניכה שלי את תמונת המציאות ומוצאת איתה יחד מגוון דרכים ואפשרויות שיפחיתו פגיעה בסביבה ובעצמה, אך כאשר אני מבינה שהסביבה איננה מפותחת או יצירתית מספיק להיפגש או להתאים לחייה וקשייה של החניכה, אני תובעת גם מהסביבה להשתנות ולהתפתח. ככלל, אני מאמינה שהתפתחות של המערכת חיונית לכל הילדים והמבוגרים בה, כך שאני לא חוששת לאתגר באופן חברי ואחראי גם ואולי דווקא נורמות שהתקבעו במשך שנים.  
  10. מעל לכל – אני בכוונה מלאה לשמור ולהגן עליה ולהיות שם לאורך כל תקופת ההתחנכות – אחרי ולפני כל המילים הגבוהות והחשובות – חופש, חירות, הגשמה, למידה, דיאלוג, שינוי ועוד, אני זוכרת תמיד שיחסי אני-אתה נובעים מתוך אחריות עמוקה ומחויבות לעשות כל שביכולתי לשמור ולהגן על החניכה שלי. זאת לצד הבנה, כואבת ומפוכחת, שלרוב אי אפשר להבטיח באמת מוגנות, אלא ניתן רק לעשות כל מאמץ אפשרי לשם כך. אני זוכרת היטב שבעיקר במפגש עם מצוקה ומצבי חיים קשים, הכוונה שלי לשמור עליה נעשית בתוך מרחב של סיכון ושל אי ודאות גדולים, ואני נזהרת מאוד שהפחד לא ישתק ולא יאפיל על הקרבה ועל הקשר העמוק שנוצר, אלא יביא לתוכו ממד של תחושת ביטחון ושל "מישהי חושבת עלי ואותי גם כשהיא רחוקה". הכוונה שלי ללוות אותה לאורך שנות ההתחנכות ברורה ומוצקה. לעתים יחסים שכאלו ימשיכו באופן מסוים גם אם התהליך החינוכי הסתיים או נקטע עקב מעבר או סיום, והחניכה תמשיך לראות בי מקום להיוועצות והדרכה. יחסי אני-אתה עמוקים שנוצרים מאפשרים דימויים גמישים ושונים על המשך של קשר במשך שנים.